זהירות, אנטישמיות מימין בארה"ב

שוב ושוב אני חוזר לאחרונה לאותו מאמר, כמו חולה גרדת המתגרד באובססיביות. השנה 1920, שם המאמר "השאלה היהודית". סר ווינסטון צ׳רצ׳יל, אז עוד לא הדמות שהביסה את הנאציזם אלא פוליטיקאי כושל ואקסצנטרי שגרר אחריו את משקולת כישלון גליפולי כמו צל מהגיהינום.

בעוד אירופה מלקקת את פצעיה, צ'רצ'יל הציג בפני העם היהודי את דילמת הקיום הנצחית שלנו - פרטיקולריות מול אוניברסליות, או לדייק - ציונות או בולשביזם. צריך להודות - המאמר הזה הוא גם פילושמי וגם אנטישמי. מאמר קוונטי על היהודים.

ביד אחת כותב צ'רצ'יל: "הציונות מציגה בפני היהודי רעיון לאומי בעל אופי חיובי. אם תוקם בחיינו מדינה יהודית על גדות הירדן בחסות הכתר הבריטי, זהו אירוע היסטורי שיהיה מועיל מכל נקודת מבט". וביד שנייה: "(הסכנה טמונה ב)עליית מזימותיהם של היהודים הבינלאומיים. רובם, אם לא כולם, נטשו את אמונת אבותיהם. אין צורך להכביר מילים על התפקיד שמילאו היהודים ביצירת הבולשביזם. למעט היוצא מן הכלל של לנין, רוב הדמויות המובילות הן יהודים... והחלק הבולט במערכת הטרור, אם לא העיקרי, מצוי בידי יהודים".

בדרך כלל אני לא ממשיך מכאן, אבל יש לנו בעיה, והיא לא חדשה - היא עתיקה כמו העור המקומט של הזמן עצמו. משה הציג את האולטימטום הקוסמי בפשטות: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע ובחרת בחיים".

אבל בניגוד להמלצת משה רבנו, כמו צרכן בקניון ענק של אידיאולוגיות שאינו מסוגל להחליט בין מותגים, במרבית ההיסטוריה בחרנו לא להחליט, דחפנו לעגלה גם וגם: גם עבודת ה׳ וגם עבודת הבעל. גם מרד ברומאים וגם מלחמת אחים. גם ציונות וגם בולשביזם. וכמעט תמיד, כמו אדם שמנסה לשבת על שני כיסאות יחד, מצאנו עצמנו על הרצפה, עם כאב חד בעצם הזנב של ההיסטוריה.

אני כותב את השורות האלו בדאגה רבה - האנטישמיות מתעוררת בארה"ב כמו מפלצת פרהיסטורית שהופשרה מקרחון עתיק. זו אזהרת אמת: אם במשך שנים העלייה היתה בעיקר בשמאל והשת"פ הירוק האדום - כעת, כמו וירוס שמוטציה שלו פגעה רק בריאה אחת, הריאה השנייה מזדהמת. ההתעוררות שמדאיגה אותי באמת היא בחלקים של הימין האמריקני. ואם לדייק, צעירים, לבנים, ליברטריאנים. נקרא להם לעת עתה "הבדלנים". הם רוצים שאמריקה תדאג רק לאמריקה. הם הקהל של ג'ו רוגן וטאקר קרלסון. ושם יש לנו בעיה.

כדי להדגים מחויבות לארה״ב, לא צריך לחכות למכסים שיוטלו עלינו, ויש להורות על הפחתת מכסים על כל MADE IN USA - מיבוא מזון ועד רכבים. זה לא רק יועיל דיפלומטית - זה גם יועיל לצרכן בקצה

בפודקאסט (המואזן בעולם כנראה) של רוגן התארח השבוע איאן קרול, שונא ישראל ואנטישמי מוצהר שמאשים אותנו באסון התאומים. בשבוע הבא יתארח אצלו דריל קופר, פסאודו־היסטוריון שזכור כאיש שטען אצל קרלסון - אנטישמי מובהק בחליפה - שווינסטון צ׳רצ׳יל היה הנבל הגדול של מלחמת העולם השנייה, וש־6 מיליון יהודים נרצחו בגלל "קשיים לוגיסטיים", כאילו השואה היתה רק משלוח אמזון שהתעכב.

קנדיס אוונס, מקבילת טאקר, שמזכירה לי עכבישה שאכלה את הזכר, טענה שכת הפרנקיסטים האזוטרית מהמאה ה־19 אחראית לציונות ולליגה נגד השמצה. היא התארחה אצל תיאו וון, פודקאסטר שמעריצו הגדול הוא בארון טראמפ, הבן הקטן של הנשיא.

זה לא טוב. מעבר לטענות הג׳נוסייד הקלאסיות המשותפות גם לשמאל, הקהל הזה של טאקר ורוגן חושב, למשל, שג׳פרי אפשטיין עבד בשירות במוסד. למה זה חשוב? כי הסיפור של אפשטיין לא יורד מסדר היום, ראש ה־FBI עוסק בזה. וכל עוד רב הנסתר על הגלוי, ההאשמות כלפי היהודים וישראל מסלימות. הם מאשימים את היהודים האמריקנים בהשתלטות על המדיה ושונאים את הסיוע האמריקני לישראל. והבעיה היא שאף שהם אנטישמים - הם לא זניחים יותר.

אפשטיין לא היה סוכן במוסד, אבל עד 2007 הוא היה בא כוחו של לזלי וקסנר בקרן וקסנר. בכירים רבים, רבים מדי, כמעט כל הצמרת הפקידותית בישראל, למדה בהרווארד בקרן וקסנר. ג׳ורג׳ סורוס אינו דמות פיקטיבית, הוא קיים ומוחשי ומממן ארגוני שמאל בכל העולם. וגם הסיוע האמריקני לישראל הוא חריג.

האנטישמים יישארו אנטישמים, אבל ההסברה לא תעזור אם לא נכיר, נבין ונדע את השטח. עוד תמונה של סנאטור מבוגר עם דגל ישראל לא מועילה מול הסחף הבדלני. הנה כמה עצות לממשלה, צעדים שעשויים להפחית מהביקורת ולהקל עלינו לא רק היום, אלא שנים קדימה.

ישראל הרשמית צריכה להכריז שהיא מעוניינת וממתינה לחשיפת המסמכים בנושא אפשטיין, שהיא לא מונעת ולא מעכבת אותם בשום דרך, ושאור השמש המחטא יוכיח שלאפשטיין לא היה קשר למוסד. וכדאי גם להוביל מהלך של הפסקת התקשרות מוחלטת עם קרן וקסנר בכלל האגפים בשירות המדינה. למה? כי באמריקה השם הזה כעת רעיל. כל מי שקשור באפשטיין רעיל.

כדי להדגים מחויבות לברית עם ארה״ב, לא צריך לחכות למכסים שיוטלו עלינו, ויש להורות על הפחתת מכסים על כל MADE IN USA - מיבוא מזון ועד יבוא רכבים. אסור למסות רכבים חשמליים אמריקניים כמו רכבים סיניים. זה לא רק יועיל דיפלומטית - זה גם יועיל לצרכן בקצה.

כבוד לנצרות. הם רדפו אותנו אלפי שנים, אין ספק, אבל כרגע, באירוניה היסטורית, הנוצרים הם בעלי בריתנו, והאדוקים שבהם במיוחד. כשיורקים על נוצרים בירושלים, מעשה פרימיטיבי שאפילו קוף לא היה עושה, וחיילי צה״ל משחיתים צלב בכתר החרמון, אנחנו בדרך הנכונה לאבד אותם. יהודים - תשלטו בעצמכם. זה קריטי.

וצעד אחד חשוב. ממשלת ישראל צריכה לפרסם, בתיאום עם ארה״ב, תוכנית חומש שעיקרה - גמילה מהסיוע האמריקני. הסיוע האמריקני הוא עול, קושי בדעת הקהל ומשקולת על עצמאותנו. ועד אז, קולנו חייב להיות אחר. יש חלאות שיישארו אנטישמיות, ולא משנה מה, אבל יש לא מעט רפובליקנים על הגדר.

יש קולות שמדברים אליהם. דניס פרגר, יהודי אורתודוקסי אמריקני, הוא קול כזה. האיש שהקים את אוניברסיטת פרגר, שמחנך דורות של אמריקנים ברדיו וביוטיוב על עקרונות המערב, שמציע לנוצרים להיות נוצרים טובים יותר וליהודים להיות יהודים טובים יותר, איש משפחה לבבי שלא מתפשר על עקרונותיו, עבר תאונה קשה בנובמבר. השבוע פרסם בפעם הראשונה הקלטה בקולו. לרגע אחד, פילושמים ואנטישמים מהימין האמריקני התאחדו בתפילה לבריאותו של דניס. לא כי התוכן שלו שונה - רק הגישה. הוא מדבר בגובה העיניים. לא מתנשא. מקשיב ולא רק מדבר. הוא לא עושה הסברה, אלא מגן על העם היהודי ועל מדינת ישראל בארה״ב. מהגישה הזו, יש לנו הרבה מה ללמוד.