הנשיא ולודימיר זלנסקי מקבל את פניי במרתף מאובטח של אותה "עיר אסורה", המתפקדת כקריית הנשיא. הוא חולק איתי את תחושותיו ערב המראתו לוושינגטון: "אני בסדר, אבל שום דבר עוד לא הוחלט סופית. אני לא יודע מה טראמפ רוצה ואם באמת אעשה את הנסיעה". האם זה מכיוון שהוא אינו בוטח בנשיא ארה"ב? כי אינו מאמין בתום ליבו של בעל ברית שכינה אותו דיקטטור?
זלנסקי פורץ בצוחק. "לא. עיקר הבעיה הוא שאני לא יודע למה הוא עושה את זה. הוא לא מבין שאי אפשר לסמוך על פוטין וש..." הוא מהסס לרגע, "ושבו־זמנית, למזלנו, יש את הסנאט והקונגרס. אני בונה עליהם, על התמיכה הדו־מפלגתית. כמו לפני שנתיים, אתה זוכר? הם שאלו שאלות, הקשיבו לתשובות שלנו ושחררו לבסוף את חבילת הסיוע הצבאי שחיכינו לה חודשים".
אני מציע לזלנסקי שננסה לחשוב על הגרוע מכל - האם תוכלו להמשיך להילחם בלי האמריקנים? "זה יהיה קשה. לאמריקנים יש את הטכנולוגיה, את המודיעין. נניח, למשל, שגרמניה תסכים לשלוח לנו את (טילי) הפטריוטים: היא בכל זאת זקוקה לאישור מהאמריקנים".
ומה עם אירופה? האם הנשיא האוקראיני מאמין בחלופה אירופית? "כן, בוודאי. אני מאמין לעמנואל (מקרון), למשל". הוא אומר עמנואל, ומדגיש את התנועה הראשונה בשמו של נשיא צרפת, מדבר בטון שחושף חברות אמיתית ולא מעט הערצה. "הפגישה בוושינגטון היא בזכותו, בזכות עמנואל, ואני מודה לו על כך. הוא חבר אמיתי. אגב, ידעת שהוא גם מומחה צבאי? הוא מכיר, מרחוק, את כל העמדות הכי קטנות בקו החזית שלנו". אפרופו קו החזית, האם זלנסקי יודע שאני יוצא לפּוֹקרוֹבסק? ואם הוא יחתום עם טראמפ, האם יש לביקור שלי בחזית עוד משמעות? מארחי משיב לי מייד: "ברור. הביקור שלך ישמח את החיילים, יחמם להם את הלב. וגם - אני חושב שאצא לנסיעה לוושינגטון. אני לא בטוח בשום דבר, אבל אעשה אותה".
* * *
נדמה לי שהשינוי התרחש בִּן־רגע. לא חזרתי לקו החזית זה שמונה חודשים, אבל אני מבחין שמלחמת הכטב"מים תפסה את מקומה של מלחמת השוחות. אנחנו נמצאים במרכז פיקוד באזור פוקרובסק, במעוז המזרחי שהרוסים מטילים עליו את כל עוצמתם הצבאית כדי לחדור אותו.
בבונקר תת־קרקעי של מפעל ישן יושבים כמה עשרות חיילים "חנונים" מול קיר מכוסה מסכי מחשב. חלקם בפנים חשופות, וחלקם לובשים סווטשירט ועוטים מסכת פנים. הם מדברים במיקרופון עם אנשים שלא ניתן לשמוע את קולם, שמפעילים את הכטב"מים של התצפית והתקיפה בשטח.
לפתע מופיעות על המסכים שלוש דמויות הצועדות בטור בנוף מושלג ופתוח, המנוקד בכמה עצים בודדים פה ושם. דממה נופלת בבונקר. האיש במסכת הפנים מסמן באמצעות העכבר את אחת הדמויות באקראי. הוא עוקב אחריה, אך מאבד אותה. הוא מגדיל את התמונה, מוצא את הדמות בשנית ומעביר את נקודות הציון הלאה במיקרופון. הדמות נעלמת בענן של שלג אפור ומפוקסל מדי.
כשהענן מתפוגג, מופיעה הדמות מחדש, קמה על רגליה ומתנודדת. האם היא נפגעה, או רק מבולבלת מההלם? שתי הדמויות האחרות חוברות אליה. לא, הן לא נעצרו, הן ממשיכות לחורשת עצים סבוכה יותר, מתנודדות גם הן. האיש במסכת הפנים נותן הוראה נוספת במיקרופון. הדמות הראשונה מתמוטטת אחת ולתמיד בפרכוס קצר, בעוד שתי הדמויות האחרות מצטנפות תחת עצי הלבנה.
שעה חולפת. האיש במסכה אומר לי שהן עומדות למות שם, קפואות מקור. וכפי שאמר, כאשר הדמויות מנסות לצאת, הוא משתהה, עוקב אחריהן, ואז לוחש במיקרופון הוראה אחרונה. אחרי שהעשן מתפוגג, נשארות רק שתי צורות המזכירות עצים כרותים.
* * *
כאשר אתה הופך מהרודף לנרדף, אין אלפי דרכים להתחמק. אם מדובר בכטב"מים קלאסיים, צריך להתחמש באנטנות בצורת חרוט המוצבות, כפי שעשינו, על גג המכונית ולשבש את התקשורת בין הכטב"ם למפעיל שלו. אבל במקרה של כטב"ם המקושר למפעיל באמצעות סיב אופטי ועם טווח קילומטרים רבים - וסוג זה מהווה היום שני שלישים מארסנל הנשק הרוסי - אין פתרון אחר למעט לנסוע בקבר פתוח, בלי לעצור לרגע, על הדרכים המכוסות בשכבת קרח דקה וכמעט בלתי נראית בגלל השלג.
לאחר מכן יש לרוץ למצוא מחסה בפּוסַדקָה, היערות המוזרים האלה של עצי אלנוס דקים, כמעט עירומים מעלים, ששום צמחייה לא צומחת על הקרקע שלהם. הסובייטים נטעו את העצים האלה כדי להגן על הקרקע העשירה והשחורה של הדונבאס מהרוחות העזות.
אבל הפעם לא נמצאים שלושה חיילים רוסים אבודים, אלא 50 כורים ממכרה פוקרובסק שנסגר. הם עובדים ללא ההרף כדי להתקין את הביצורים העשויים מאדמה שנחפרה ונסללה, מרשתות ברזל חבויות ומלועות או מחרוטים שנקברו בשלג. האוקראינים נעשו מומחים ליצירת ביצורים כאלה. לנגד עיניי מתרחש מעין ריקוד של כורים שהפכו לחוטבי עצים, נשמע רחש מהעצים המנוסרים במסור חשמלי, בנקודה הרחוקה ביותר, בטרם נושאים אותם האוקראינים על גבם.
וכאשר לפתע מזמזם כטב"ם באוויר, אנחנו מוצאים מקלט תחת חורשת עצים סבוכה יותר, מסביב למדורה המוזנת חתיכות עץ שנחטבות בגרזן ישירות מהגזעים. הרי לכם הפיקחות האוקראינית, המובילה אותי לחשוב מייד על שלושת הרוסים אתמול, שנשלחו לטבח כמו בשר תותחים.
* * *
אולקסנדר סירסקי, קולונל גנרל בצבא האוקראיני, לא השתנה מאז פגישתנו האחרונה בחזית חרקוב, לפני שמונה חודשים. יש לו את אותן עצמות לחיים גבוהות ורזות, את אותן עיניים מחייכות, עם מעט קמטים מסביב, שבקושי ניתן להבחין בהן כי הן קבורות בארובות הכחושות. עוד ניכרת בו אותה דמות של מצביא שתקן, המתחמק מראיונות מתוך עיקרון, וחש בנוח רק כאן, באוהל הפיקוד המאולתר והקפוא ליד פוקרובסק, שאליו נשלחנו. הוא המנצח הגדול בקרב על קייב והמשחרר של העיר איזיום.
יצא לו מוניטין של קצין קשוח, שאינו חוסך בחיי חייליו. אבל מה שתמיד מפתיע אותי בו זה דווקא האחווה המחוספסת שלו עם אנשיו; האופן שבו הוא פוקד עליהם לבוא לתפוס מחסה יחד עימו מייד, בשעה שהם ממתינים לו במינוס עשר מעלות, כמו היום, קפואים ב"הקשב" שהופך אותם לפסלים; והנטייה שלו לעבור ממוצב קדמי אחד לאחר, ולהיות תמיד בקרבת שדה הקרב.
הוא מספר לי, כמו בכל פעם שאנחנו נפגשים, על מה שהוא צריך. אם האמריקנים ייסוגו היום, הוא זקוק לטילים צרפתיים־איטלקיים מדגם SAMP-T. לאחר מכן - וכמו תמיד, שוב - יש לו הודעה למקרון: "הכל בסדר, הטייסים שלנו הוכשרו ומטוסי המיראז׳ פעילים ונמצאים בשמיים החל מהבוקר, אבל באמת מהיום בבוקר". ואז הוא פורץ בצחוק גדול שמכווץ את עיניו. הוא לא יכול לומר לי יותר מכך, אבל ברור כי שמורה הפתעה לכל המערביים התבוסתניים המאמינים שאוקראינה מוכנעת על הברכיים. הפעם האחרונה שבה שמעתי אותו מדבר - וצוחק - היתה כמה ימים לפני התקיפה המזהירה באזור קורסק ברוסיה...
* * *
אוקסנה בת 21. היא רזה, כחושה, אבל למרות מבנה גופה הילדותי ושיערה הג׳ינג׳י האסוף בקוקו היא מפקדת של יחידת כטב"מים שכל חבריה גברים. יחידה זו בולמת יחד עם חיל הרגלים האוקראיני את המתקפה הרוסית על פוקרובסק. בחייה האזרחיים היא משוררת. כן, משוררת. יש לה שני קובצי שירה מוכנים לירידה לדפוס, ורק המלחמה מעכבת את פרסומם.
כנראה אין עוד מדינה בעולם מלבד מדינתו של טאראס שבצ'נקו (המשורר הלאומי של אוקראינה), שבה מפקדת מתבגרת, כמעט ילדה, מסוגלת לומר לכם באוהל שהועמד בקצה בונקר קפוא, ככה, ישר ולעניין, בשעה שהיא שותה תה עם ביסקוויטים: "אני נלחמת כבר שלוש שנים. פיקדתי על יחידת ארטילריה ונפצעתי אנושות. עכשיו אני מפקדת על יחידת כטב"מים, אבל במהות שלי אני משוררת".
עם זאת, יש לה משהו ייחודי יותר. היא לוחשת לפתע. מביטה הצידה, למקום אחר, ואז שבה אלי. העיניים הירוקות וחסרות הרחמים שלה מתמלאות דמעות, הפה היפה שלה מתכווץ וחיוך קטן נמצא רק בצד אחד של שפתיה. היה לה ארוס. הוא נקרא מקסים. גם הוא היה משורר, ככה הם נפגשו. זוג משוררים שדמיין את עתידו המשותף. אבל מקסים נפל בקרב, ממש לאחרונה, לפני כמה שבועות. יש לה רק מטרה אחת בחיים הארוכים, אך הריקים כל כך, שמצפים לה. למעשה שתי מטרות: להגן על אוקראינה ולהגן על יצירתו של מקסים.
* * *
מה לא נאמר כבר על בריגדת אן מקייב, שצרפת חימשה והכשירה, ושהנשיאים זלנסקי ומקרון קראו לה על שם נסיכה אוקראינית שהיתה מלכת צרפת, בחגיגות לציון 80 שנה לפלישה לנורמנדי? אינספור עריקות, שחיתות רבה, ניהול כושל, או כלל לא קיים... הכל קרה בבריגדה הזאת.
לכן החלטתי ללכת לראות אותה בעצמי. תחילה בצפון פוקרובסק, במכרה שהוצא משימוש ומתפקד כעת מפקדתה הראשית של הבריגדה. מאז תחילת השנה עומד בראש המפקדה קצין רציני, עם 27 שנות קריירה מאחוריו, שחווה על בשרו את הקרבות הנוראיים בסומי. הוא אומר לי ביובש: "לא היה חסר לבריגדה יותר מדי, אולי רק מישהו שינצח על הכל. נניח שאם היו שמים אותי בתפקיד, זה היה משחק ילדים".
לאחר מכן אני נוסע דרומה יותר, ליד החזית, יחד עם יחידת סיור המורכבת מארבעה גברים, מכלב ומנגמ"ש חדש לגמרי, תוצרת רנו. הוטל על היחידה לאתר במישור הלבן העצום הזה פוסדקות שבהן יכולים להסתתר מפעילי כטב"מים הלילה ומחר. "כל הוויכוח הזה לא צודק", מתקומם דמיטרו, מפקד יחידת הסיור, "איך נוכל בכלל להוריד למינימום את זמן ההסתגלות? אנחנו אנשים, לא צפון־קוריאנים...". בינתיים הוא מצא פוסדקה מושלמת. הוא חונה את הרכב ומראה לי איך, כשהשמיים תכולים ופתוחים לגמרי והכטב"מים טסים בלהקה, אפשר לירות בהם ברובה.
* * *
אבל הגאווה הגדולה של בריגדת אן מקייב היא ה־CAESAR - תותחים מתנייעים המוצבים על משאיות ועל ניידים במיוחד. מבין כל הנשקים שיכלה הבריגדה לבחון, התותחים האלה הם המדויקים והיעילים ביותר. אנחנו במשימת סיור עם מפקד הבריגדה, טאראס מקסימוב. אנחנו נוסעים שעה קלה על דרכים מכוסות שכבת קרח דק, במכונית פשוטה, לא משוריינת וללא יכולות הסוואה. באופן פרדוקסלי, מכיוון שהרוסים קרובים כל כך, המכונית הזאת היא האמצעי הבטוח ביותר להימנע מגילוי.
הפעם אנחנו לא מגיעים לפוסדקה, אלא לבור שנחפר עמוק כל כך שמציץ ממנו - מתחת לרשתות ההסוואה הלבנות כמו שלג - רק קצה הלוע של התותח. החיילים מחכים לנו. הם שישה, מעשנים, וכדי להעביר את הזמן מדקלמים שירה. הם נעמדים בהקשב מול המפקד, מכניסים פגז בלוע, טוענים שק אבקה לבנה, מחשבים את לחץ האוויר ומהירות הרוח. הכל מוכן? כטב"ם הסיור במקום? אש! אנחנו מחכים רגע או שניים, כדי לקבל עדכון מהכטב"ם ולהיות בטוחים שהעמדה הרוסית ממולנו הושמדה לגמרי.
ובזמן שהתותח, שעכשיו אותר מקומו על ידי האויב, יוצא לדרך כדי להגיע לעמדה חדשה כמה קילומטרים משם, גם אנחנו עוזבים במהירות, רצים בין הענפים היבשים והעירומים שנתפסים בבגדים ושורטים את הפנים. אין ספק שבריגדת אן מקייב לא התעלתה לרמתה של הדמות האגדית שקדמה לה. מנגד, היא לא איבדה אף אחד מתותחי ה־CAESAR שצרפת סיפקה לה.
* * *
הייתי צריך למקם את הסצנה הבאה מוקדם יותר, אבל אני מספר את הדברים כמו שהם מופיעים בעיני רוחי. אנחנו עדיין באזור פוקרובסק, בהַנְגָר עצום שהוסב לבית מלאכה לתיקון טנקים ורכבים. באור החיוור אני מבחין מסביבנו בגופות ממתכת וחלודה, ברכבים מפוצצים למחצה, או פשוט בשלדות שמסביבן פועלים מכונאים שידיהם מכוסות בשמן. הם מומחים לאיתור כל מה שנותר בחיים מהמנוע, מפיסת מתכת משוריינת או מבורג מתכת.
פתאום כולם עוצרים. התקינו בשני קצוות ההנגר מחשבים שבהם יוכלו האנשים לראות, בזמן אמת, את השיחה הטלוויזיונית של טראמפ והנשיא שלהם. בהתחלה, כשזלנסקי מדבר, מנתחי הטנקים שמחים כי הם מרגישים שהוא חש בנוח, שהוא מעביר היטב את כאבם ואת גבורתם. אבל כששני האמריקנים מדברים, קוטעים את זלנסקי ואז עולבים בו, האנשים בסדנה לא אומרים דבר.
על פניהם מצטייר שילוב של פליאה (בגלל הוולגריות הרבה), של אימה (כי הם מבינים, בתוך שמן המנועים והדם, עד כמה הסיוע הזר חשוב להם), אבל גם של גאווה (כי הנשיא הצעיר הזה, המתנגד לאנשים החזקים ביותר בעולם, מייצג את העזות השלווה והלגלגנית שנקראת באוקראינית "נחבּסטבוֹ", וביידיש "חוצפה" - ושכאן, באוקראינה, היא אחת מן המעלות שמייחסים להן חשיבות עליונה). אני לא יודע אם בעלי הברית של הנשיא זלנסקי יתעלו לרמתו, אבל אני יודע שעם השילוב הזה של אירוניה, קור רוח ובוז לשפלות האנושית, שלא ויתר עליו ולו רגע אחד, הוא נעשה פעם נוספת לאחת האגדות של המאה הזאת.
תרגום מצרפתית: הוד יהודה הלוי ברדוגו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו