"האור שבליבו עיוור את עיניו - ולא ראה את ברק המאכלת", אמר משה דיין על קברו של רועי רוטברג לפני קרוב ל־69 שנים, קילומטרים ספורים מהמקום שבו עתיד היה לקום כעבור שנה קיבוץ ניר עוז. יוכבד ליפשיץ אמרה על קברו של בעלה המנוח, שנרצח בידי הקניבלים של חמאס, כי "חטפנו מכה קשה מאלה שעזרנו להם בצד השני". בתקופה האחרונה היא חזרה על האמירה הזאת כמה פעמים. פעם אמרה, "הם בגדו בנו". ליחיא סינוואר עצמו (אם זה באמת היה הוא) היא אמרה: "אתה לא מתבייש?!"
מיכה כהן, חבר הקיבוץ, אמר לי שבועיים-שלושה אחרי הטבח, "הייתי רוצה לפגוש את אלה שהיו פה ולשאול אותם: למה?" למרות התמימות בדבריו, ראיתי בהם ביטוי לאנושיות. בן אנוש לא אמור לקבל את הטבח כדבר טבעי; כאלו הם בני אדם. זה סוג של התקוממות של אדם פשוט ומצפוני, שמנהיגי מדינות לא יכולים להרשות לעצמם.
את עודד ליפשיץ הכרתי כדמות, כעיתונאי, שנים רבות. אבל יצא לי לדבר איתו רק פעם אחת. זה היה כשנה וחודשיים לפני פרוץ המלחמה, לקראת בחירות נובמבר 2022. הוא אמר באופן כללי שכבר אין קו מפלגתי ברור בקלפיות הקיבוצים, בדגש על קיבוצי השומר הצעיר. יש הרבה יותר פלורליזם. הוא אמר שהוא אוהב את הממשלה היוצאת, של שני ראשי הממשלה בנט ולפיד. לא היה הרבה מה להרחיב בנושא, וליפשיץ גלש לזיכרונות השמאל ומחאותיו מאז סוף שנות ה־60, פעילות שדווקא הקיבוצים סמוכי עזה היוו מרכז כובד שלה. ב־1982 הוא שירת במילואים בצנחנים (היה כבר בן 42), ובכל חופשה הוא דאג לארגן אוטובוס ולהביא מפגינים מניר עוז ומהסביבה לירושלים - נגד מלחמת של"ג.
מה שהדהים אותי זה שעודד ליפשיץ סיפר כי היה העיתונאי הישראלי הראשון, אם לא העיתונאי הראשון בכלל, שנכנס למחנות סברה ושתילה אחרי הטבח שערכו הפלנגות הנוצריות בלבנון בפלשתינים. הוא סיפר שנכנס יחד עם פעיל מפ"ם הזכור לטיף דורי המנוח. הם הופיעו כערבים והזדהו כמי שהגיעו ממדינה מזרח־תיכונית מסוימת, כשלטיף הוא היחיד שמדבר בערבית המושלמת שלו וליפשיץ מנסה להשתלב בלי להוציא הגה מפיו. הוא סיפר על מראות הזוועה שהיו שם, המקום עוד לא פונה. הוא צילם הרבה תמונות, שאותן לא חשף ברבים ולא פרסם. כך הבנתי ממנו.
איכשהו יצא שבקריירת הכתיבה שלו הוא התייחס גם לאירוע הזוועה של התרסקות מטוס הנוסעים הלובי בסוף פברואר 1973. האלוף אמנון רשף סיפר פעם, שבמקום ההתרסקות, לא הרחק מתעלת סואץ, הוא היה עד למראות הקשים ביותר שראה מימיו. ליפשיץ, במאמר ב"על המשמר", היה מהבודדים - אם לא היחיד - שיצאו נגד הקו הכללי שהצדיק את הפלת המטוס. "יש להודות, במלוא הבהירות, שלא יהיה מקום לספק: לא היה צריך להפיל את המטוס הלובי", כתב כשבוע לאחר ההתרסקות.
"אך לא היה כאן זדון", כתב. "טייסי הפנטום נקיים מכל אשמה: היה עליהם למלא אחר ההוראה ולהפיל את המטוס". ליפשיץ שוב היה מהבודדים שהבליטו את העובדה שהמטוס כבר טס חזרה לכיוון מצרים. הוא הזכיר כי מפ"ם נתנה גיבוי מלא להחלטות הממשלה וחיל האוויר, ולא העיזה לרמוז שאולי זה קרה גם באשמתנו.
באותה תקופה היה קו ברור ונחרץ שהפריד בין מפלגת השמאל שכבר היתה אז חלק מהמערך, לבין קבוצות השמאל הקיצוני האנטי־ציוני. אנשים כמו ליפשיץ כבר לא ממש משפיעים על השמאל בישראל. דעותיהם של ותיקי מצפן והאמבות הארגוניות שהתפצלו ממנו הן שמהוות את התשתית הרעיונית של מותחי הקו המפלגתי ב"הארץ", בגלי צה"ל, באוניברסיטאות ובמרבצי בורות אחרים.
בתחילת השבוע נפטרה אשה שהיתה פעילה עשרות שנים במחוזות הרדיקליזם הפרו־אש"פי ויותר מאוחר הרדיקליזם שתומך גם בתנועות האסלאמיסטיות, מאחר שלדעתם אש"ף הושחת ובגד בפלשתינים. זוהי תקווה הוניג פרנס. מה שמעניין הוא המסלול שאותו היא פרשה פעם במסה אוטוביוגרפית ארוכה. הכל מתחיל במפ"ם הסטליניסטית, לאחר מכן הנהייה אחרי משה סנה לעבר מק"י (המפלגה הקומוניסטית) - כן, לפני שהתגייסה למאבק הפלשתיני לפירוק מדינת ישראל - היא בכתה על סטלין, היא התרסקה בוועידה ה־20, ובסרטונים שצילמה בשנים האחרונות היא חזרה על המנטרה: "הציונות מעצם טבעה היא תנועה קולוניאלית".
מאורי אבנרי ודרומה, לכל אחד מהאנשים האלה יש סיפור של אירוע כלשהו שבו הוא מגלה את "הצביעות" של מפ"ם. את הרצון של המפלגה להילחם למען זכויות הערבים מצד אחד, ושלום כמובן ואחוות עמים, ומצד שני הקרקעות והביטחוניזם וצה"ל וכל הדברים השנואים על המשפחה האנטי־ציונית הלוחמת.
אכן, עודד ליפשיץ חשף בתחקיריו את פרטי גירוש הבדואים מפתחת רפיח בתחילת שנות השבעים; הסיע חולים מעזה לבתי חולים בארץ. וגם לחם, התיישב, מחה. "הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב". לפי מיטב ידיעתי, אף ארגון עיתונאים בינלאומי או מקומי לא העלה את עניינו הספציפי כעיתונאי שנחטף. זאת בניגוד למחבלים המתחזים כעיתונאים ושמותיהם מונצחים על קירות של לפחות בית ספר אחד לעיתונות בניו יורק.
התמונות ישנות, האיום חדש
"המצרים רוצים ליצור הרתעה ולהפחיד אותנו או את אמריקה", אומר איש אמ"ן, סא"ל (מיל') אלי דקל, שכבר שנים מתריע מפני הפרות הסכם השלום בסיני
התמונות של ריכוזי הכוחות המצריים בסיני, אלה שגורמות למי שרואה אותן לשבץ - רק ממספרי שדרות הטנקים - יוצאות בכוונה לרשתות ממקורות מצריים. אלו לא תמונות שצלמי עיתונות מפרסמים וגם לא של מקורות מודיעין ישראליים. "המצרים מפרסמים את התמונות המפחידות האלה מתוך כוונה לאיים. הם רוצים ליצור הרתעה ולהפחיד אותנו או את אמריקה", אומר סא"ל (מיל') אלי דקל. דקל שירת שנים רבות בחטיבת המחקר באמ"ן. בתחילת שנות ה־80 היה ראש ענף 1. הוא היה אחראי למה שהוא מכנה נכסי דלאניידי של האויב. משך שנים היה במדור המצרי. בתקופת מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור היה מפקד חוליית עומק שעסקה ביעדים אסטרטגיים במצרים. "אני עבדתי על בנק המטרות", הוא אומר.
זה שבע שנים ויותר הוא מתריע באמצעות מחקרי שטח פרטיים שהוא עורך על הפרות הסכם השלום, ההולכות ומתעצמות מצד מצרים. "חלק מהערוצים שבהם מתפרסמות התמונות הם ממשלתיים. דובר הצבא המצרי מפרסם המון צילומים. אלו צילומים מהעבר, לא מעכשיו". מה שבלט בעיקר לאלי דקל אלו צילומים של סוללות טילי קרקע־קרקע. "אלו איומים שבדרך כלל מדינות לא מפרסמות בפומבי. במלחמת יום כיפור המצרים ירו אפילו כמה טילים - אבל הם לא פרסמו את זה. אני אומר בתור אחד שעוקב 60 שנה אחרי הנושא - כמעט ולא פרסמו את עניין טילי הקרקע־קרקע בעבר. ועכשיו הם מרבים לפרסם. יותר מזה: הם מפרסמים את תעשיית הנשק הכימי והביולוגי שלהם, שמדינות לא נוהגות לעשות, אלו דברים שהצנעה יפה להם. כך שיש כוונת מכוון לאיים בצורה גסה".
דקל מאבחן שלבים בכרסום ההתחייבויות הכתובות בהסכם השלום. הכרסום התחיל מייד אחרי חתימת הסכם השלום, אבל השלבים העיקריים הם מאז 2014. לאחר מכן, שני שלבים שמהווים קפיצות מדרגה - ב־2020 וב־2022. "כבר לפני אוקטובר שמחת תורה אני מאבחן 90 טנקים באל־עריש. באל־עריש אפילו חייל עם רובה לא יכול להיות", אומר דקל. הוא מסתמך בעיקר על צילומי לוויין נגישים של גוגל, אבל גם מקורות אחרים ופה ושם מאמת את ממצאיו עם אנשים בודדים בתוך המערכת. לדבריו, יש טנקים שלושה קילומטרים מרפיח ובמרחק עשרה קילומטרים עוד 40 טנקים. ב־2020 החל תהליך שעיקרו הגדלת סד"כ הצבא המצרי, עיקרה הצבא הסדיר. מ־2022 הוחלט להגדיל ב־30 אחוז את סד"כ הטנקים. צה"ל, במקביל, הוריד בחצי את סד"כ הטנקים בתהליך שנמשך כעשור.
"רמיסה נוספת של הסכם השלום היא שבמרכז סיני כורים מנהרות ענק לטק"א (טילי קרקע־אוויר). המצרים טוענים שזה עבור טק"ק, אבל הם כנראה מרמים קצת. על פי ההסכם, חל איסור להחזיק טק"א בסיני". לאחרונה כתב שר ההגנה המצרי: "כוחותינו ערוכים בכל סיני".
מניעה ביורוקרטית
חוץ מהכרעה והחזרת החטופים, מה יותר דחוף משיקום היישובים והטיפול במפונים? ועדיין, לא נוצר מגע ישיר בין התקציב – לבין הנמענים שלו
מדוח מבקר המדינה על פרויקט תקומה לשיקום יישובי הנגב המערבי, עולות שתי נקודות ציון בולטות, ושלישית אגבית אבל משמעותית לא פחות. "יצוין לחיוב כי במהלך הביקורת ניכר היה כי צוותי המנהלת (63 עובדים!) פועלים ללא לאות ומתוך תחושת שליחות ציבורית למילוי ייעודם ולסיוע לתושבים שפונו", נכתב בתקציר הדוח. ובכל זאת, יש תחושה של דשדוש, ועיקר מהלך השיקום תקוע.
אז הסיבה הראשונה היא אבסורדית, אבל מאוד ישראלית בעידן המשפטיזציה הביורוקרטית והידלדלות יכולות הביצוע: כבר לפני קרוב לשנה אישרה הממשלה תקציב עתק של 19 מיליארד שקל לפרויקט התקומה. אך "בהיעדר הגדרה של גבולות חבל תקומה, התעוררה 'מניעה משפטית' לתקצוב פרויקטים לפיתוח החבל", נכתב. ההחלטה הראשונית היתה שגבולות החבל הם 7 ק"מ מגבול רצועת עזה. "באוקטובר 2024 התקבלה החלטת ממשלה 2336 ולפיה גבולות החבל ייוותרו כמו שהוגדרו שנה קודם לכן, וכי יתאפשר למנהלת תקומה לפעול לפיתוח החבל עם חקיקתו של חוק בעניין, שנכון למועד הפרסום בפברואר 2025 טרם נחקק". זה מריח מיועצים משפטיים. הרי תפקידו של יועץ משפטי הוא לעזור למנהלים ולמבצעים לאשר תוכניות ולהזרים תקציבים גם כאשר ראשי המועצות מתקוטטים על גבולות המגיע־לי. סעיף הפיתוח הוא 5 מיליארד מתוך ה־19.
הנקודה המכרעת הנוספת שמסרבלת את התנהלות המנהלת היא פרישתו של אדרי שעמד בראש המנהלת עד אוגוסט 24'. נציגי היישובים שבהם מטפלת המנהלת מעידים שהפרישה פגעה באופן ממשי בקידום המשימות המרכזיות שעמדו לפתחה, והקשתה את קבלתן של החלטות דחופות ומתן מענים לחסמים. דוח המבקר משתמש שוב ושוב בביטוי "קשיים ביורוקרטיים וביצועיים רבים". אז אתה שואל, מה יותר דחוף במדינה - חוץ מהכרעת האויב והחזרת החטופים - מאשר שיקום היישובים והטיפול במפונים? בסך הכל מדובר באוכלוסייה קטנה שמסביבה מעופפים כמו עב"מים 19 מיליארד שקלים, ולא נוצר מגע בין היעדים לבין שקלי הכסף. 1.3 מיליארד, גם זה סכום אדיר, מתגלגלים "במאמצים הרבים סביב מעבר תושבי הקיבוצים לשיכון בשכונות בקיבוצים ותיקים כמו רוחמה וחצרים".
המחקר סביב פעולות השיקום נראה לי יותר בתחום הסוציולוגי־אנתרופולוגי. שניים מחוקרי הקיבוץ, עומר עינב ואלון גן, ערכו לאורך החודשים הרבים של המלחמה מפגשי חברים במקומות הפינוי שלהם, במיטב המסורת של תרבות ה"שיח" שנולדה אחרי מלחמת ששת הימים. חברי משקים דיברו כמעט על הכל. זה פורסם בכתבה גדולה בעיתון "דבר" המקוון. מה שחשוב אלו הביטויים שחזרו על עצמם, ומלמדים על המסך התודעתי המפוצל של הציבור הישראלי. הביטויים הם "בגידה, הפקרה, תבוסה". בעוד שבקרב הציונות הדתית והימין בכללותו היתה תחושת ניצחון ושאיפה ל"ניצחון מוחלט", היתה תחושה של הובלה שתמציתה בביטוי "דור הניצחון". בקיבוצים התחושה הפוכה, וכמובן יש מי שמעצים אותה. בעבר הקמה מחדש של יישובים שנפגעו נעשתה בתנופה שהעניקו התנועות הפוליטיות שהיו גם תנועות מיישבות, בעיקר התנועות הקיבוציות. אלו היו נרתמות ודואגות לחזרת התושבים למשקיהם. היום הכל מסונן דרך "המדינה האדמיניסטרטיבית" של דינה זילבר. והתנועתיות ההתנדבותית מסתפקת בחידוש תרבות השיח, בפיתוח פרויקטים חברתיים, תרבותיים, טיפוליים. רק הקירות עוד נופלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו