הדיפ־סטייט הפך למפלצת: זה הזמן לעמוד מולו

השבוע מלאו עשר שנים ל"טיסת השוקולד". פברואר 2015, טיסת ישראייר לבולגריה. במהלך הטיסה התפתח עימות בין נוסעת לבין דייל סביב רכישת חפיסת שוקולד פטורה ממכס. ואז התחיל גן חיות. וכמה סמלי שהשבוע ביום שני, תיעוד הטיסה עלה במשפט נתניהו. כותרת מ"וואלה" מאותו יום, מדברי המועמד לראשות ממשלה מטעם "המחנה הציוני" יצחק הרצוג: "טיסת השוקולד - בגלל הפילוג של נתניהו".

הרצוג לא דיבר סתם, הוא פשוט רכב על הגל, משום שמבחינת דעת הקהל המהונדסת - האירוע סומן כאירוע "ביביסטי" עוד לפני שנולדה המילה. אז הרצוג, שקיבל מאילן ישועה דלת פתוחה - כפי שלמדנו מהמסרונים שהפרקליטות הסתירה מההגנה - שרק במשרוקית הכלבים. ומה שיפה, משעשע אבל בעיקר מעורר זעם אם באמת חושבים על זה - נתניהו מואשם שקיבל היענות חריגה (אחרי שקודם לכן האישום היה סיקור חיובי) מ"וואלה", נכון? אבל ראו זה פלא, האתר מאשים את נתניהו בפילוג שגרם להתנהגות בטיסה. על הדרך אותו אתר מלבין ומכבס את הגזענות נגד מצביעי הליכוד, כי הרי הרשתות צועקות את הסאבטקסט. ואז באה המדינה, סוחטת עדים, מנהלת חקירה רשלנית ועלובה במאות מיליונים ומאשימה את נתניהו בסיקור חיובי. זה קפקא בסדום.

ואתם יודעים למה אני בטוח שנתניהו חף מפשע? כי אני יודע היסטוריה וכי אני יודע שמראשית הציונות, השמאל מעולם לא ראה בימין אגף לגיטימי. שיטות הפעולה נגד הימין היו מגוונות אבל תמיד מנוולות, שקריות ואלימות.

הם כבר לא משרתי ציבור שמסייעים לריבון הנבחר, אלא הם שומרי הסף על האינטרס הציבורי מפני הריבון. הריבון חשוד. כלומר הימין. וזה נכון בכל העולם המערבי

ב־1927, הרבה לפני שביבי נולד, לפני ששאול אלוביץ' נולד, כתבה המשוררת רחל את השיר "יום בשורה": "כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר - כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ, וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא. אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא". השיר מתייחס כמובן לסיפור מצור הארמים על שומרון, בירת ממלכת ישראל. הממלכה הארמית מותקפת בידי האשורים. הם נסים בבהלה להגן על ארצם, ואת בשורת הישועה הביאו למלך ארבעה מצורעים. ומיהם המצורעים שרחל המשוררת הגדולה שלנו לא מוכנה להיגאל בזכותם ומעדיפה לגווע ברעב? הבית"רים כמובן. לא בית"ר ירושלים, היא תוקם רק ב־1936. אפילו לא בגין, נאצים, הסכמי העברה, עלילת רצח ארלוזורוב, שוד הסרטיפיקטים וביבי נתניהו.

ה־משוררת ה־מיתולוגית של התנועה הציונית, רחל של "שם הרי גולן", אמרה את דעת המחנה שלה: עדיף לא להיגאל כלל מאשר שאת הגאולה יביאו טמאים, מצורעים. ביולי 46', לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בידי אצ"ל בפקודת מפקדת המרי העברי, עיתון "הארץ" פרסם את השיר כמאמר מערכת. לוחמי האצ"ל חירפו נפשם, נלחמו וגירשו את הבריטים, ועיתון "הארץ" היה בצד של המנדט.

הימין אינו לגיטימי. שמעתם את דן חמיצר? הם בנו, הם לבד. ואז באו כל השאר והרסו. כשישי פרידמן הראה לי את הקטע לא התפלאתי. השמאל, ואני מכליל בו את כל קבוצת המייסדים וצאצאיהם שרובם ככולם היו אשכנזים חילונים, מעולם לא קיבל את הימין. ומובן שהסיפור העדתי מאוד דומיננטי.

משפט נתניהו הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הזו. אבל המשפט, ובעיקר נשיאת המחוזי, מוכיחים דבר נוסף ומבהיל. כלוב הברזל של הרציונליות יצא משליטה. את המונח הזה המציא מקס ובר, הסוציולוג האגדי, שמחד אמנם העריץ את הביורוקרטיה בגלל היעילות הרציונלית שלה, אבל גם היה חכם מספיק להבין שיש הבדל בין יעילות לבין לגיטימיות. כשראש אמ"ן נאלץ להסביר לשופטים שיש מצב שדורש את נוכחות רה"מ, בזמן ששר הביטחון נשלח למסדרון לשחק בטלפון, זה לא סימן ליעילות הפקידות, אלא סימן לבעיה קשה.

ובר יכול היה לקרוא לזה "התפשטות הרציונליות הפקידותית מעבר לגבולותיה הטבעיים". אני קורא לזה "אנחנו לא דמוקרטיה". ולכן כשהמפגינים בקפלן, הצאצאים של היישוב שרדף את הבית"רים, צעקו דמוקרטיה - הם ביזו את המילה. כי הם צעקו את הגרסה המעוותת שלהם לדמוקרטיה - הם יאכלו את השמנת, הם יקבעו מה יהיה באמצעות בג"ץ ופקידות משפטית והעם יבזבז את זמנו בקלפי.

נתניהו ביקש להביא את שר הביטחון של מדינת ישראל כדי לשכנע את הוד מעלתם השופטים בחומרת המצב הביטחוני. כאילו הם לא חיים איתנו על אותה אדמה. השופטים דחו בבוז את הרעיון, היישמע דבר כזה? הרי שר הביטחון הוא גורם פוליטי, אנחנו לא מאמינים לו. רק כשהביאו להם פקיד/שומר סף, את ראש אמ"ן, השתכנעו שאכן יש מלחמה בחוץ. שר הביטחון של מדינת ישראל פסול לעדות לא בשאלה הקשורה בחפותו או באשמתו של רה"מ, אלא גם לעדות בשאלה אם המצב הביטחוני מצדיק דחיית דיון.

הביורוקרטיה, כפי שהזהיר ובר, נוטה להפוך מכלי שרת למטרה בפני עצמה. זוהי הדיסטופיה הביורוקרטית שוובר פחד ממנה - גוף יעיל באופן מרשים אבל כזה שככל שהוא צובר כוח, הוא יוצא משליטה. זה הדיפ־סטייט שאני מדבר עליו. וזה אכן מה שקרה בעולם המערבי.

בארה"ב של טראמפ התחילה המלחמה במפלצת הביורוקרטית, שבמאה ה־21 היא גרועה ומסוכנת יותר מאשר קודם לכן בהיסטוריה, ואני אסביר באמצעות מונח הלכתי. על קצה המזלג, "מומר לתיאבון" הוא מישהו שחטא נניח באכילת בשר לא כשר בגלל תאווה פיזית. לא עמד בפיתוי. "מומר להכעיס" הוא מי שחטא באופן אידיאולוגי. ולהבדל ביניהם יש משמעות מבחינה משפטית־הלכתית.

ואיך זה קשור לפקידות וביורוקרטיה? בשנות השמונים ראינו כולנו את הסדרה הבריטית הקלאסית של הבי.בי.סי "יס מיניסטר", שעסקה ביחסים שבין הדרג הנבחר לביורוקרטיה, הסיוויל סרוונט, "משרת הציבור". הפקידים עשו צחוק מהשר, אבל המוטיבציה שלהם היתה "לתיאבון". הם לא הדהדו אידיאולוגיה, הם דאגו לעצמם. וכאן אנו מגיעים לשינוי הגדול שהחל מאמצע שנות התשעים של המאה העשרים בכל העולם המערבי ובפרט בישראל. פקידות אידיאולוגית. מומרים להכעיס.

הם כבר לא משרתי ציבור שמסייעים לריבון הנבחר, אלא הם שומרי הסף על האינטרס הציבורי מפני הריבון. הריבון חשוד. כלומר הימין. וזה נכון בכל העולם המערבי. וזה קשור לטור אחר שכתבתי על אסכולת פרנקפורט וניצחונה באקדמיות המערביות.

מהפכת הפקידות לא קרתה רק אצלנו, אלא שבישראל, ביחד עם המהפכה החוקתית של אהרן ברק וכמויות עצומות של כסף אמריקני, נוצרה לצאצאי השיר "יום בשורה" אליטה משפטית בברית עם אליטה צבאית. פקידות אידיאולוגית. וכמו באמריקה, הגיע הזמן להיאבק בביורוקרטיה בלי כפפות.