היזהרו משיפוץ ההיסטוריה

כשטוענים בפני כי ישראל כבר אינה דמוקרטיה, אני נוהג להפנות את המיואשים לאינדקסים העולמיים, המפרסמים את דירוג הדמוקרטיות על פי שורה של מבחנים ואשר בהם ישראל מופיעה, עדיין, כ"דמוקרטיה פגומה" לצד ארה"ב (ואפילו מעליה). אלא שאנחנו נמצאים בתהליך של כרסום בשורה מתארכת של חירויות וזכויות, ואחד הביטויים לכך הוא ידיעה שפורסמה לאחרונה, ולפיה הנחה משרד החינוך למחוק מספרי ההיסטוריה את הטענה שלפיה ישראל, תחת שרביטה של גולדה מאיר, דחתה נכונות מצרית להגיע להסדר, שהיה מונע את מלחמת יום הכיפורים. משטר לא דמוקרטי חש שמותר לו הכול, ואין לו בעיה גדולה לשכתב את ההיסטוריה. משטר דמוקרטי אינו מוחק צללים מעברו, ודווקא הצללים הם אלה המבליטים את האורות בדברי ימיו.

גם המסורת היהודית, מן הימים שלפני המצאת הדמוקרטיה, לא מחקה מן הסיפור שלנו את טבח שמעון ולוי בשכם, את מעשה פילגש בגבעה, או את החלטת דוד המלך לשלוח את אוריאל, בעלה של בת שבע, לשדה הקרב, כדי שלא ישוב משם. הסיפורים הללו מחזקים את האמון בתנ"ך, ואת ההערכה שאין מדובר בסיפורים שכול כולם מאמץ להאדיר שליטים.

לגולדה הייתה קונספציה שהערבים אינם מוכנים לשלום עם ישראל, ותפישה זו מצאה חיזוק בהחלטות ועידת חרטום של הליגה הערבית, פחות משלושה חודשים לאחר נצחון ישראל במלחמת ששת הימים: לא שלום, לא הכרה, ולא מו"מ עם ישראל ("שלושת הלאווים"). גולדה דחתה כמה ניסיונות לקדם שלום עם מצרים, אויבתה הגדולה ביותר של ישראל, כיוון שלא האמינה בכנות של גמאל עבדל נאצר, וכך גם דחתה את תשובתו החיובית של הנשיא המצרי החדש, אנואר א סאדאת להצעתו של גונאר יארינג, השליח המיוחד של מזכ"ל האו"ם למימוש החלטת מועצת הביטחון ההיסטורית 242 לקראת שלום באזורנו .

ב־8 בפברואר 1971 הגיש יארינג את תכניתו לשלום בין ישראל למצרים על בסיס נסיגת ישראל מכל חצי האי סיני. סאדאת היה מוכן לחרוג מן האחדות הערבית סביב "שלושת הלאווים", והודיע ליארינג כי הוא מוכן לשיחות שלום עם ישראל על בסיס תכניתו, וקרא לישראל לסגת גם מן השטחים האחרים שכבשה. גולדה הביאה לאישור הממשלה החלטה (שנוסחה על ידי ישראל גלילי, למרות ששר החוץ, אבא אבן, הציע לפתוח במו"מ על סמך התשובה המצרית) שקבעה את סירובה של ישראל לחזור לגבול 1967 עם מצרים. בכך הסתיימה הפרשה. התשובה הזו לא נחשפה לציבור במהלך השנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים.

גולדה הייתה ציונית דגולה ומסורה לעניינו של העם היהודי בארץ ובעולם. במלחמת יום הכיפורים הצליחה לשמור על קור רוח וקיבלה החלטות חשובות, בשעה שחלק מסביבתה הקרובה איבד את עשתונותיו, אבל דחייתה המוחלטת את תשובתו של סאדאת לתכניתו של גונאר יארינג (שהסכמי קמפ דייויד מ־1978 דומים להם באופן שאינו מותיר ספק לגבי מקור השראתם) המיטה אסון על ישראל, ואיננו רשאים למחוק זאת ולהתעלם מכך. שנים אחדות אחר כך, כשכיהנתי כדובר מפלגת העבודה, ישבתי לידה בישיבת הוועדה המדינית של "העבודה" כשפורסם כי מנחם בגין ואנואר סאדאת יקבלו את פרס נובל לשלום. כשהגיע תורה של גולדה לדבר, היו דבריה קצרים ומחרידים: "מגיע להם פרס אוסקר ולא פרס נובל".

"הגברת הזקנה", כפי שכינה אותה סאדאת, נשארה בקונספציה שלה גם לאחר מלחמת ששת הימים וגם לאחר שנחתם הסכם קמפ דייויד. אילו הדבר היה תלוי בה, לא היה הסכם השלום עם מצרים נחתם.

מוטב למי שזכרונה של גולדה יקר לו, לפאר את הדברים החיוביים שעשתה, ולא לעוות, לכבודה, את סיפור חיינו.