עדר עיזים שחורות גולש מגבעה קטנה בלב בקעת הורקניה שבמדבר יהודה. כמעט לא ירד כאן גשם, אז לא ברור מה הן עושות כאן, אין פה כמעט מה לאכול. בבקעה הענקית הזו אין כמעט כלום, רק נוף קדומים משוגע ועננים במופע חד־פעמי מרהיב. אין אנשים, אין עמודי חשמל, אין אפילו זבל. מעל הבקעה הגדולה מתנשא הר ועליו מצודה קדומה. לא ברור מה היא עושה כאן.
מה אני עושה כאן? נוסעת בג'יפ דרך הפודרה של בקעת הורקניה, כי שמעתי שחופרים את מצודת הורקניה סוף־סוף. סביב המצודה הזו נרקמו סיפורים עתיקים ומסתוריים, ובשביל סיפור טוב אעשה כמעט הכל.
ד"ר אורן גוטפלד, הארכיאולוג שמנהל את החפירה יחד עם מיכל הבר, הם בדיוק כל מה שמצופה מארכיאולוגים. סופר־אינטליגנטים, סבלניים ("אם זה חיכה 2,000 שנה, זה יכול לחכות עוד כמה דקות") ובעלי חוש הומור. זה מקצוע עם קסם רב, כי הוא מחייב גיקיות מחד וקוליות של אנשי שטח מאידך. יורדת מהג'יפ בתחתית שביל הנחש, לוחצים ידיים, כשאני שומעת שעטת טלפיים מתקרבת: יצור פרוותי טס במורד ההר לעברנו. זהו אוליבר, כלב ענק שלא מודע לגודלו ולמוטת זנבו. בשעות הארוכות שנהיה במצודה הוא יופיע מדי פעם ויקפוץ על מישהו, בנס לא ישבור אותו או איזה כד חרס מהמאה השנייה.
הקדמה אחרונה, ומייד אחריה נצלול לסיפור המרתק של המצודה: אתר חפירה משול לעוגה. יש עוגות בחושות בעלות מרקם אחיד, ויש עוגות של הביוקר, עם שכבות, כשלכל שכבה אופי ועניין כשלעצמה. להורקניה יש שכבות, שכל שכבה נבנתה בזמן אחר על ידי אנשים אחרים מאינטרסים שונים. ועכשיו אני אשתוק ואתן למיכל לספר:
"מבצר הורקניה היה מצודה חשמונאית שהוקמה בראשית המאה ה־2 או בסוף ה־1 לפני הספירה על ידי הורקנוס או על ידי בנו, אלכסנדר ינאי, לזכרו של אביו. זהו אחד משבעה ארמונות מדבר מבוצרים שנועדו, בין היתר, להגן על הגבול המזרחי של יהודה מפני הפרתים. הפרתים הם הפרסים של היום. מתברר שכלום לא השתנה. מצפון לדרום: הסרטבא (אלכסנדריון), דוק דגון, קיפרוס, הורקניה, מכוור, הרודיון ומצדה הדרומית ביותר". מיכל מסתמכת בעיקר על יוספוס פלאביוס, המקור הכמעט יחיד שכתב על אותה התקופה. "פלאביוס סיפר שאלמנתו של ינאי, שלומציון המלכה, הפקידה כאן, בסרטבא ובאלכסנדריון, את האוצרות שלה, מה שמעיד על חשיבות המקום ומעמדו".
נדלקתי כצפוי. ניסיתי להסתיר זאת ככל הניתן ושאלתי בנימה עניינית־מקצועית־מחקרית משכנעת מאוד: "אז איפה בדיוק האוצרות?". זוג החוקרים נפלו בפח, תמימים שכמותם, ואמר: "כאן, ממש, מתחת לערימת העפר הגדולה הזאת". עוד אשוב.
תמיד בן של מלך
במלחמת האחים בין בניה, הורקנוס השני ואריסטובולוס, משתלט אריסטובולוס על אלכסנדריון, על מכוור ועל הורקניה. הקונסול של סוריה, פומפאוס, שולח את המצביא שלו, גביניוס, לעשות סדר בבלגן ביהודה. הוא צר על המצודה. את מחנה הצבא שלו ניתן לראות בבירור למרגלות ההר ומזרחה ממנו. המצור מצליח, ואריסטובולוס נכנע. הוא מוסר לגביניוס את המבצרים שכבש מאחיו, ומייד גביניוס הורס אותם, כדי שלא יישארו מקלטים למי שעושה צרות לרומי.
כעבור עשרות שנים נמסר המקום לידי הורדוס, הבנאי הגדול. אנחנו כבר מכירים אותו מיצירות מונומנטליות קודמות כמו מצדה, הרודיון, קיסריה ובית המקדש - תיק עבודות מרשים לכל הדעות. הורדוס מגיע למבצר החשמונאי ההרוס ועושה לו רמונט כללי: משפץ, מרחיב, משדרג, בונה אמת מים שהעודפים שלה נאגרו בתוך שתי בריכות גדולות, שאולי שימשו אפילו לשחייה. אם כן, מדובר בבריכות השחייה הראשונות במדבר. יש כאן דיסוננס בתפקיד המקום: מחד - זהו ארמון מדברי עם כל היוקרה המתבקשת, ומאידך - לכאן הורדוס שולח את אויביו, וכאן הם פוגשים את סופם המר אחרי עבודת פרך לא מפנקת בכלל. כנראה הם אלה שנשלחו לחצוב מנהרות ארוכות בנחל סככה, אחת בעומק 120 מטר והשנייה 60 מטר. לסיפור המדהים והמתסכל של המנהרות נגיע עוד מעט.
בשנת 15 לפנה"ס הפטרון של הורדוס, אוגוסטוס, שולח את החתן שלו, המשנה לקיסר מרכוס אגריפס, לביקור ביהודה. זה הביקור החשוב ביותר בימיו של הורדוס. הוא מקבל את פניו בעיר הנמל קיסריה, משוויץ בפניו בכל הפאר של עיר הנמל שלו, מארח אותו בסבסטיה, בירושלים, בהרודיון וכאן, בהורקניה. רמזים לאותו הפאר שבו התגאה הורדוס כבר נמצאו בעונה זו של החפירות במקום.
אחרי שהורדוס כובש את ירושלים בשנת 37 לפנה"ס, הוא מוציא להורג את המלך החשמונאי האחרון, מתתיהו אנטיגונוס השני. אחותו, הנסיכה החשמונאית אלכסנדרה, מורדת בהורדוס ומתבצרת בהורקניה. היא שולטת במקום כנראה עד שנת 31 לפנה"ס, עד שהורדוס מדכא את המרידה וכנראה גם מוציא אותה להורג.
למשה גוטמן מארגון "שומרים על הנצח" יש השערה אחרת, מסעירה בהרבה, הנוגעת לסיפור אלכסנדרה. במסכת בבא בתרא בתלמוד מסופר שהורדוס התאהב בנסיכה חשמונאית צעירה. כשהיא ראתה שהוא רוצה לשאתה, עלתה לגג, נפלה ממנו ומתה. הורדוס לקח את גופתה וחנט אותה בדבש במשך שבע שנים. גוטמן טוען שהנסיכה היתה אלכסנדרה, והורדוס, שהיה יכול לכבוש את המצודה בקלות, לא עשה זאת כי הוא לא רצה להילחם איתה, אלא לכבוש את ליבה.
במותו, כשהוא גוסס וגופו מצחין, הוא מורה להוציא להורג את בנו הבכור, אריסטובולוס. הבן מובא לקבורה בהורקניה, ללא טקס, אפילו בקלון. ד"ר גוטפלד מהמר שהוא נקבר בהר מול המצודה ומבטיח לחקור את הנושא בעונה הבאה. "רואים שרידים של בנייה? זהו מה שמכונה 'נפש', כלומר ציון של קבר, מאוזוליאום. אני ממש מדמיין שם קבר עם פירמידה כמו בקבר זכריה, כי למרות שהוא נקבר בקלון הוא עדיין בן של מלך. אבל אולי באמת הוא נקבר כמו איזה כלב במדבר וזה קבר של מישהו אחר ממשפחת המלוכה".
נחזור רגע להורדוס. הוא היה יכול לחיות איפה שהוא רצה. למה לו לגור במקום כל כך מאתגר?
"קודם כל, יש כאן שורת מבצרים חשמונאיים שהורדוס שיפץ כדי למחוק את זכרם ולהאדיר את שמו, מעבר לחשיבות האסטרטגית. המבצר הזה סופר־אסטרטגי כי זאת הדרך הראשית מירושלים לעין גדי", מסביר אורן גוטפלד. מתברר שבזמנו של הורדוס ים המלח היה גדול הרבה יותר ועבר גם במקום שבו עכשיו עובר כביש 90, לכן הדרך עברה כאן, בבקעת הורקניה. "אורחות גמלים היו צריכות לעבור בבקעה הזאת שמתחתינו, וזה מקום טוב לגבות מכס, נושא שמאוד התחזק בתקופתו. מעבר לזה, הוא השתמש בארמונות גם לפאר". הבר מוסיפה שהורדוס הרגיש שהוא שליט הטבע: "דווקא בגלל שזה מאתגר לבנות ולחיות כאן - הוא בנה וחי כאן".
ונדליזם מהעת העתיקה
אנחנו מטפסים. למרגלותינו נפערים שלושה בורות ענק מרובעים ואמת מים יפה. מהבורות נחצבה אבן לבניית המצודה, והאמה הובילה מים שמילאו 26 בורות סביבה. כשנגיע לפסגה נמצא גם שם בורות ענק ומקוואות. "יבש כאן מאוד, אבל כשיורד גשם הוא יורד חזק, ואז הבורות למעלה מתמלאים", יסביר הדוקטור מאוחר יותר. האמה נבנתה, כמובן, על ידי הורדוס, והובילה מים מהקדרון עד לכאן.
"האתר סבל משוד עתיקות במשך שנים רבות, אבל לשמחתנו זה לא פגע באתר", אומר אורן, ושמח שסוף־סוף יש חפירה מסודרת במקום, מטעם המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בשיתוף מטה ארכיאולוגיה במינהל האזרחי. ובאמת, הגבעות סביב המצודה מנוקדות בורות ולצידן שפוכת, כאילו חפרפרת גדולה מאוד ביקרה כאן. "לא ברור מה יוצא לשודדים מזה, אולי קצת מטבעות ונרות, אבל זה מה שהוביל אותנו לחפור כאן".
הגענו לפסגה. השמיים מתקדרים, גשם מתחיל לרדת, העיזים למטה שמחות כנראה. הגשם מרטיב את האדמה, ורצפת פסיפס יפה נשטפת, גווניה מעמיקים. פסיפס באמצע המדבר. ארבעה שקים גדולים של אבני פסיפס שהתפרק מונחים לצד השביל, מחכים למשלחת השימור שתגיע בשבוע הבא ותנסה להשיב אותן למקומן. ליד השקים חלקי קשת מעוטרת משיש שהביא הנה הורדוס, ושימשה לאחר מכן גם את המנזר שנבנה על ההר. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.
"אחרי מותו של הורדוס, בשנת 4 לפנה"ס, המקום איבד מחשיבותו וננטש. לא ידוע לנו על נוכחות כאן בזמן המרידות, בניגוד למצדה או להרודיון, לדוגמה. יכול להיות שבהמשך ניכנס למערות ואולי נמצא שרידים מאותן שנים".
האם זה סופו של סיפור המצודה? אפילו לא האמצע. בסוף המאה ה־5, בתקופה הביזנטית, פרחה תופעת הנזירוּת במדבר יהודה. בפסחא שנת 492 מטפס על ההר אב המנזר של מרסבא, סבאס הקדוש, ועורך טקס לטיהור המקום משדים. הוא מביא לכאן קבוצה קטנה של נזירים מהמרסבא שמייסדים לאורה של מנזר האם. הם קראו למנזר "קסטליון", שזה מבצרון, כלומר "מבצר קטן" ביוונית.
"קסטליון היה פעיל משלהי המאה ה־5 לספירה עד ראשית המאה ה־9 לספירה. לאחר מכן היתה כאן נוכחות אסלאמית". הבר מצביעה על מחיצות אבן גסות שחוצות את רצפת הפסיפס העדינה ומסבירה שאלה מחיצות אסלאמיות מאוחרות. החדר הסמוך מרוצף בפסיפס מקסים, עדין וצבעוני. במרכזו - מדליון, ובמרכז המדליון אבן ענקית שהרסה אותו. מיכל מסבירה שמדובר בהשחתה אסלאמית מכוונת. "זה ונדליזם מהעת העתיקה. כנראה במרכז המדליון היתה דמות נוצרית או איזה צלב, אז מישהו השחית את זה עם סלע".
אנחנו ממשיכים בסיור באתר, מנסים לא למעוד לתוך בור מים או מקווה הרודיאני. מיכל מספרת שלא מדובר בחפירת הצלה אלא בחפירה מחקרית ארוכה. "אנחנו נקשרים לאתר, אפילו קצת קנאים לו. כשאנשים עולים מתוך כבוד למקום, מבחינתנו זה נפלא, אנחנו אפילו קצת גאים". הסיפור של אורן מורכב יותר.
אתה דלוק על המקום הזה. למה?
"הסיפור שלי עם הורקניה מתחיל כבר בראשית שנות ה־90, כשעבדתי עם פרופ' אהוד נצר ז"ל. הייתי עוזר מחקר שלו, חפרתי איתו 14 שנה בציפורי, בקיפרוס, בארמונות החשמונאים, בהרודיון, במצדה. לכן החפירה בהורקניה חשובה מבחינתי, כי היא ממשיכה את העבודה של אהוד, ויותר מזה - זה מרגש לחקור מבצר מדבר שלא נחפר עד היום". אבל יש עוד סיבה. זוכרים את המנהרות?
"הסיפור של המנהרות מתחיל ב־1999, כשיום אחד קורא לי פרופ' עמי מזר, ראש החוג, ומציג בפניי בחור אמריקני בשם צ'ארלס בוב מורגן, שמצא איזו מערה במדבר שהוא רוצה לחפור. הייתי בטוח שמדובר בעוד אחד מהזויי העיר, אבל הקשבתי בנימוס לדבריו. הוא סיפר כי הוא מכיר מקום במדבר שאליו הגיע בעקבות ג'ון מרקו אלגרו. אלגרו הוא דמות מוכרת בעולם הארכיאולוגיה, אז הבנתי שיש דברים בגו, כי אלגרו היה במצודה ב־1960 וערך פה סקר במשך שבועיים. מכאן הם ירדו לנחל סככה וגילו את הפתח של אותה מנהרה שאני חפרתי מאוחר יותר.
"אותו מורגן, טייס ב'קונטיננטל', וטרן ממלחמת וייטנאם (אמא שלו סיפרה לי שהוא התחיל להיות קצת קוקו אחרי שהוא עף במלחמת וייטנאם דרך הקוקפיט של המסוק שלו), קרא בכתבים של אלגרו, נתקל בסיפור על המנהרה והחליט שהוא רוצה לראות אותה. אז הוא הגיע, ונכנס למדבר עד שמצא את הפתח של המנהרה. מה עושה בן אדם נורמלי כשהוא רואה מנהרה? מתחיל לחפור".
כאן שוב הבנתי שיש פער בין תפיסת המציאות של גוטפלד לשלי, אבל הוא ללא ספק יודע לספר סיפור, אז שתקתי והקשבתי. אז האמריקני חפר באופן לא חוקי לחלוטין, אבל מה ששבר אותו הוא שבכל פעם שהיה שיטפון בנחל - המנהרה היתה מתמלאת בסחף. בשלב מסוים הוא התייאש מהניסיונות והחליט להפוך את זה לחוקי והגיע לד"ר גוטפלד.
"נסעתי עם בוב למדבר. הוא לקח אותי לפתח מרשים מאוד של מנהרה, ש־30 מטרים ממנה כבר חפורים, ויש בה נישות לנרות חרס בצדדים. החלטתי ללכת על זה. תנאי החפירה היו מאוד קשים, כי לא היה כביש למקום והיה צריך להביא אליו ציוד רב. הבדואים עזרו לנו, שמו את הגנרטור על חמור, בנינו כננת אדירה מול הכניסה כדי שנוכל למשוך החוצה שקי חול, וככה חפרנו במשך ארבע-חמש שנים. כל הדרך מצאנו חרסים מתקופת הברזל השנייה (סוף בית ראשון), קצת מטבעות ושלד של יעל מ־590 לפנה"ס. באמצע עברנו אינתיפאדה, התקפות של בדואים, סיפורים נחמדים".
ארוחה בטעם של פעם
אז הגיע רגע השיא בחפירה: כ־100 מטרים מהכניסה החלה המנהרה להתרחב והתפצלה לשניים. ממבט ארכיאולוגי זה נראה כמו כניסה למכלול קבורה מונומנטלי, וגוטפלד הרגיש שהוא מתקרב לגילוי. גילוי של מה? הוא לא ידע. אולי של אוצרות הממלכה, אולי בכלל של בית המקדש הראשון. בשלב הזה ובעומק הזה החמצן היה כל כך דליל, שהם כבר חשבו כי הם משיבים את נשמותיהם לבורא, וברגע של תושייה נמשכו החוצה עם הכננת. "הרגשנו שאנחנו ממש קרובים. היתה לנו המון מוטיבציה, אבל 23 מטרים אחרי ההתפצלות - נגמר. פשוט נגמר. המנהרה הסתיימה ולא היה שם כלום. נגמרו לי החיים. הלב שלי נגמר. לא יכולתי לנשום יומיים".
כמה זמן לקח לך להתאושש מזה?
"עוד לא התאוששתי", הוא אומר ברצינות.
לאורן יש כמה השערות למה שימשו המנהרות, או לכל הפחות - למה הן נחצבו. ראשית - רק מלך היה יכול לממן מפעל כזה. ייתכן שהן נועדו להיות כספות לאוצר הממלכה, שאולי הוטמן בהן ונגנב, ואולי לא הוטמן בהן כלל אלא נמצא בכלל במנהרה אחרת, מקבילה.
אבל אנחנו כבר לא במנהרות העקרות אלא במרום המצודה, בקעת הורקניה וים המלח פרושים לרגלינו, והפועלים של המינהל האזרחי חופרים במרץ. בני הר־אבן (נשבעת לכם שככה קוראים לו), קצין מטה ארכיאולוגיה הממונה על האתר, יספר מאוחר יותר שהאתר נחפר בזכות החלטת ממשלה.
מי שדחף להחלטה הזאת היה ארגון "שומרים על הנצח", שפועל במשך שנים להגנה על אוצרות המורשת האלו מידי שודדי עתיקות. "הורקניה הוא אתר בעל ערך לאומי ועולמי ברמה של מצדה, אבל נשכח מלב. עכשיו, בזכות התוכנית הלאומית הזו, ישראל מקימה מעפר אתרים כמוהו ומנגישה אותם לציבור. אלו אתרים שמאז הסכמי אוסלו נפגעו קשות. ב־30 השנים שחלפו הושמדו אחוזים נכבדים מאוצרות המורשת שלנו, ועכשיו הגיע הזמן לתקן", מסביר משה גוטמן מהארגון.
אנחנו ממשיכים בסיור. עוברים ליד כותרת בצורת לב, שאורן מסביר כי עמדה בפינת חצר מוקפת עמודים. צורת הלב אפשרה לשני עמודים לצאת ממנה וליצור 90 מעלות. ואני חשבתי שזה היה שייך לשלט "איי לאב הורקניה", טיפשונת שכמותי. "דמיינו כאן חצר מוקפת עמודים, ועמודי הלב בפינות".
דמיינו, היה יפה באמת. אבל לא הכל פאר והדר, כי עדיין מדובר במצודה. בפינה הצפון־מזרחית של המבצר מראה גוטפלד שלוש חומות מסיביות שביצרו את המבנה. "דמייני מגדל שמירה בנוי על בליטה טבעית בסלע, שצופה כאן על כל הבקעה, חולש על השטח ומבוצר מצוין. כלומר ביצורים מסיביים, במרכז חצר פתוחה עם עמודים וסביבה חדרים: חדרי מגורים, מקוואות, מטבח וחדרי שירותים. אפשר לשחזר את זה, הבעיה היא שהמנזר בנוי על השרידים מימי בית שני וגם משתמש בהם שימוש משני".
ומה תושבי המקום אכלו?
"או!" מתלהבים אורן ומיכל יחדיו. "במהלך החפירה חשפנו תעלת ניקוז שיצאה מהמנזר. חפרנו בתוך התעלה", מספרת מיכל, ואורן מתפרץ ומודה: "אנחנו מאוד אוהבים לחפור בביוב, אנחנו אוהבים זבל וניקוז". לא דוחה בכלל.
מיכל מספרת שבניקוז הם מצאו שרידים רבים של עצמות דגים וצדפות אם הפנינה. אורן מוסיף שבתקופה הביזנטית מאוד אהבו גם לאכול את הרכיכה ולהשתמש בצדפה עצמה ככף, צלחת קטנה, תליון או כלי לתמרוקים. מתברר שמקור הדגים והצדפות האלה בים סוף או בנילוס.
מיכל מסבירה שיבוא של מאכלים כאלה מצריך השקעה מרובה, "זה סוג של מותרות". אורן: "אחת מההפתעות הגדולות, ואני חופר כבר המון שנים, זה שמצאנו כאן כמויות גדולות מאוד של ביצי תרנגולת וניבים של חזירים מהתקופה הביזנטית".
ומה אכלו תושבי המצודה?
"מצאנו גלעיני זיתים ותמרים, ועצמות כבשים ועיזים".
כדי להוכיח שכל דבריהם אמת הם לוקחים אותנו למטבח (שכולו רצפת פסיפס, כמה לא פרקטי) ומראים לנו את התנורים ואיפה עמד הכיור. לא קשה לזהות את תעלת הניקוז שממנה דלו את האוצרות שלהם. מה שנקרא – זבל של אחד וגו'.
במהלך הסיור, מדי פעם אחד מאיתנו מתכופף ומרים חתיכת זכוכית בצבע תכלת מהפנט, או כפתור נחושת שהתחמצן והוריק. זה מאוד מרגש. כנראה עוד אנשים מתרגשים מהקשר עם העבר הרחוק, כי עוד, השומר הנאמן של האתר, מספר שמלבד מבקרים סקרנים ואוהבי הארץ, מגיעים למקום על בסיס יומי גם שודדים שמנסים להתגנב אליו. הוא אפילו מספר על אחד שקשר את שער האתר לג'יפ שלו וניסה לעקור אותו ממקומו.
אנחנו ממשיכים בסיור ונתקלים בכותרת שיש יונית יוצאת דופן. מיכל ואורן מסבירים בהתרגשות על אופנת סיתות כותרות דוריות שעד כה נמצאה רק בירושלים. "במערב האימפריה יש צילוע של העמודים מלמעלה ועד למטה. כאן החללים האובליים בכותרת נקטעים מוקדם, כך שהעמוד עצמו נותר חלק. מישהו כנראה ראה עמוד כזה רק בתחילת העבודה, כשהסיתות היה בראשיתו, התלהב, ודיווח להורדוס, שנדלק גם הוא ואימץ את זה. אנחנו רואים זאת גם בקבר זכריה, למשל", מסבירה מיכל עם זיק בעיניים. אני מזייפת התרגשות. אל תשפטו אותי, אופנות סיתות דוריות פחות עושות לי את זה.
בימים אלו מסתיימת עונת החפירה השנייה, ומתוכננות לפחות עוד ארבע עונות של ארבעה-חמישה חודשים בשנה. היעד - לפתוח בתום החפירה את האתר לקהל. גם כיום הציבור מוזמן לבקר, רק לזכור שמדובר באתר חפירה פעילה, לכן יש בו בורות ואין בו גדרות, והדרך אליו עוברת בשטח אש, אז יש לתאם עם הצבא או לבוא בסופי שבוע, שבהם שלום עולמי יורד על הבקעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו