בבייס הימני תוהים: מה קרה לביבי?

אז מה קרה לו לנתניהו, ראש הממשלה שעמד בלחצים של אובמה ושל ביידן, של הממסד ושל האליטות, שנכנס לעסקה כל כך קשה? איך זה שהאיש שרק השבוע הסביר בבית המשפט עד כמה גרועים היו הסכמי אוסלו, העניק לחמאס הישגים אסטרטגיים בדמות ויתור על השטחים שתפס צה"ל בעזה והיתר לעזתים לחזור צפונה בלי בידוק ביטחוני? מה ההסבר לכך שמי שרצה ללמד את המערב "כיצד לנצח את הטרור", שנאבק באוסלו ובהתנתקות ושהבטיח קבל עם ועולם "ניצחון מוחלט", העניק למדינת הטרור חמאסטן בדיוק את מה שייחלה לו מאז 7 באוקטובר 2023?

ובכן, קודם כל, בניגוד להשמצות נגדו במשך שנה, נתניהו רצה להביא את החטופים. עובדה שעשה זאת. השאלה, והיא גדולה, היא אם אחרי שטראמפ ניצח בבחירות לא היה אפשר לשלם פחות. הרבה פחות. על פי מה שמספר אריאל סנדר, מנהל מטה הבחירות של המפלגה הרפובליקנית בישראל בהסתמך על שיחות שלו עם בכירים בסביבת טראמפ, כך התפתחו הדברים.

"באחת משיחות הטלפון שהיו בין נתניהו לטראמפ אחרי שניצח, הנשיא שאל את נתניהו אם הוא מחויב למתווה העסקה שהוצג על ידי ביידן בסוף מאי 2024. ראש הממשלה השיב בחיוב. כדי לוודא שאין אי־הבנות, טראמפ שאל שוב אם נתניהו יְישם את העסקה כפי שהיא, במקרה שחמאס יסכים. נתניהו שוב הבהיר שהוא מחויב. כך שמבחינת טראמפ היתה תקיעת כף, והעניין היה סגור.

כשהתקרב 20 בינואר וטראמפ ראה שהעסקה לא מתקדמת, הוא התחיל לאיים בגיהינום וזה כנראה השפיע על הצדדים. כל מה שעשה וויטקוף כשפגש את נתניהו, היה לוודא שראש הממשלה עומד בהבטחה ולא משחק משחקים. אבל זה לא שטראמפ כפה על נתניהו את המתווה. ראש הממשלה היה מחויב לעמוד במילתו. ככה נולדה העסקה".

השגיאה של נתניהו, אפוא, לפחות לפי הגרסה הזו, לא היתה בשיחה עם וויטקוף ב־11 בינואר 2025, אלא בנובמבר או בדצמבר. באותה תקופה, אגב, ביקר בארץ השליח שמינה טראמפ לסוגיית השבויים, אדם בוהלר. הוא נפגש עם נתניהו ושמע ממנו בדיוק את אותם דברים.

"טראמפ שאל את נתניהו אם הוא מחויב למתווה שהוצג על ידי ביידן בסוף מאי. רה"מ השיב בחיוב. כך שמבחינת טראמפ היתה תקיעת כף, והעניין היה סגור. כל מה שעשה וויטקוף, היה לוודא שרה"מ עומד בהבטחה ולא משחק משחקים. זה לא שטראמפ כפה על נתניהו את המתווה. ראש הממשלה היה מחויב לעמוד במילתו. ככה נולדה העסקה"

וכך, במקום לומר לטראמפ מייד לאחר ניצחונו משהו בנוסח, "המון השתנה מאז מאי 2024. חמאס הוכה קשות, סינוואר איננו, חיזבאללה קרס, אסד נעלם, האיראנים מורתעים, וכשאתה תהיה נשיא נוכל גם להפסיק את הזרמת האספקה שחמאס גורף עבורה הון וכך מנציח את שליטתו בעזה" - ראש הממשלה כאילו לא הפנים את משמעויות הניצחון של טראמפ, ולא מינף את המצב החדש כדי לאפס את תנאי העסקה העתידית. הוא בוודאי לא אמר לטראמפ, "אינני רוצה עוד את המתווה ההוא".

וזה מוזר, מפתיע ומאכזב מאוד. כי הראשון שאחרי ארבע שנים של עימותים עם ממשל ביידן אמור היה ב־6 בנובמבר, יום למחרת הבחירות לנשיאות ארה"ב, לומר "לא משחקים ושברו את הכלים" - הוא נתניהו. במקום זאת, כמו יצחק רבין שהרים את ערפאת מהקרשים בהסכם אוסלו, נתניהו העניק לחמאס ניצחון תודעתי שילווה את העולם האסלאמי לתמיד.

כי אפילו אם חמאס ייעלם בסוף מעזה, את ההישג ההיסטורי שלהם הם כבר רשמו. אכן ההרס ברצועה רב, אבל בסופו של דבר המטרות של הארגון הושגו. הציבור בישראל, שרגיל לחשוב במונחים מערביים קצרי טווח, מאושר מחזרת החטופים. איך אפשר אחרת. אבל בראיית האסלאם הג'יהאדיסטי, שחי במונחי זמן של מאות שנים, המערכה השתלמה.

ליום אחד הם הכריעו את הצבא הישראלי, כבשו חלק מ"פלשתין" וטבחו ב"מתנחלים" באופן מפלצתי. ובסוף הדרך, אחרי 15 חודשים, "ההתנגדות" כפתה על הצבא הישראלי לסגת, ובתי הכלא של "הכיבוש" התרוקנו. זו בדיוק היתה התוכנית של יחיא סינוואר, והיא הושגה כמעט עד לפרט האחרון.

מנגד, ישראל בהובלת נתניהו לא השיגה עד כה אף לא אחת מהמטרות שאושרו בקבינט. חמאס לא חוסל צבאית ולא אזרחית. נכון לעכשיו, הארגון גם בהחלט יכול לאיים שוב על ישראל. לא מדובר על עוצמת הפגיעה שהיתה לו לפני המלחמה, אבל התקפות ירי, חטיפות, חפירת מנהרות, ייצור טילים ושיגורם - אלה בהחלט דברים שיש ביכולתו להוציא לפועל כרגע. רק הפסקת האש מונעת ממנו מלעשות זאת. בינתיים.

עוף החול

ההכרה עד כמה רעים תנאי ההסכם חלחלה ללא ספק לבסיס התמיכה הפוליטית של נתניהו, אולי גם למעגל הפנימי של אנשיו. "הביטחוניסטים", "פורום תקווה", "פורום הגבורה", "פורום מפקדים ולוחמים במילואים", הם רק חלק מהארגונים החוץ־פרלמנטריים שחיזקו וגיבו את העמדות הניציות של נתניהו לאורך המלחמה. כעת הם מאוכזבים ויוצאים בפומבי נגד העסקה. גם בקבוצות הימניות רבים כותבים כי "גמרו עם נתניהו", וכדומה.

כמובן, זו לא הפעם הראשונה שיש אמירות כאלה נגד נתניהו בימין. העיתונים הרי מלאים הספדים לקריירה שלו, והיום עוטפים בהם דגים. ייתכן שכך יקרה גם הפעם. ובכל זאת, כרגע לפחות, נראה שנתניהו צועד אל אופק פוליטי מאתגר במיוחד.

דרעי מאיים בהפלת הממשלה על רקע חוק הגיוס. בן גביר כבר עזב אותה, וסמוטריץ' ילך בדרכו אם המלחמה לא תתחדש בעוד חודש. נוסף על כך, על פי חוק יש לאשר את תקציב המדינה עד סוף מארס, והאיומים של השחקנים השונים שלא לתמוך בו הולכים ומתגברים. פתאום קשה לראות את הממשלה צולחת את קו הגמר הזה.

מה, אם כן, מתכנן עוף החול נתניהו? התשובה היא סעודיה. נתניהו ואנשיו מנסים בכל הכוח להוציא מן הכוח אל הפועל את ההסכם המשולש שנרקם עוד לפני המלחמה, בין ריאד, וושינגטון וירושלים. השגריר החדש של ישראל בארה"ב, ד"ר יחיאל לייטר, אמר השבוע ל"ג'רוזלם פוסט" כי ההסכם הזה "קרוב מתמיד". יש עוד אינדיקציות רבות שלשם מכוון כרגע המאמץ המדיני של ישראל וארה"ב.

הסוגיה הזו צפויה להיות במוקד שיחתם של ראש הממשלה והנשיא טראמפ ביום שלישי בבית הלבן. היא גם נדונה בין השליח סטיב וויטקוף, שבא מריאד לירושלים, לבין נתניהו ביום רביעי. המידע המצטבר מעלה כי ההסכם המתוכנן יהיה רחב בהרבה מאשר שלוש המדינות המדוברות. הסעודים מתנים כל הסדר בהתחייבויות של ישראל לצעדים משמעותיים מול הפלשתינים, ובראשם נכונות להעניק להם מדינה. אמנם מוסכם שהרשות הפלשתינית במתכונתה הנוכחית תהיה חייבת לעבור רפורמות, ולכן "המדינה הפלשתינית" המדוברת תישאר תיאורטית כרגע - אבל זו עצם שאגף ימין בממשלה לא יוכל לבלוע, ולכן עוד זרז בדרך לנפילת הממשלה.

התמורה, בשאיפה לפחות, תהיה עצומה. מדינות ערביות ומוסלמיות יצטרפו להכרה בישראל ויכרתו איתה קשרים. חמאס, בברכת הסעודים ובתמיכתם, יסולק מרצועת עזה. ההסכם, זו הכוונה, יכלול הוצאת אוכלוסייה מעזה, ואלה לא רק הצהרות שטראמפ מפזר באוויר, אלא פעולות ממשיות מאחורי הקלעים שאנשיו מנסים לקדם.

המרכיב הנוסף בעסקה הגדולה הוא הישות שתנהל את עזה אחרי חמאס. כפי שנחשף מוקדם יותר השבוע ב"ישראל היום", יש הסכמה עקרונית בין ישראל לבין איחוד האמירויות על מנגנון השליטה ברצועה ב"יום שאחרי". מנגנון זה לא כולל את הרשות הפלשתינית, כפי שדורשת ישראל. מצד שני, ברגע שלא ישראל אלא הקהילה הבינלאומית היא זו שמבקשת מהאמירותים לקבל אחריות לעזה, יש לשליטה שלהם ברצועה לגיטימציה מספקת.

התוכנית החינוכית

מה יכלול השלטון האמירותי ברצועה? "אגודת החינוך האמריקני־ישראלי" היא ארגון שעוסק כעשור וחצי בהנחלת מידע על ישראל והאזור לבכירים אמריקנים. לפני כשנה, לאחר שנחשפו היקפי שיתוף הפעולה בין אונר"א לבין חמאס, יזמו באגודה תוכנית לחינוך מחדש של הדור הצעיר בעזה ביום שאחרי המלחמה.

"אונר"א הוא נושא שטיפלנו בו במשך שנים", מספר בראיון זום מארה"ב אי.ג'יי. קימבל, מנהל מדיניות ותפעול אסטרטגי באגודה. "כשהיתה ההחלטה הדו־מפלגתית של הקונגרס לחתוך את תקציבי אונר"א, שאלנו חברי קונגרס - אז מה הלאה? מי יחנך שם אחרת את הדור הבא? התגובה שקיבלנו היתה שאין להם יכולת לחשוב על זה עכשיו. אבל אנחנו ראינו שיש הזדמנות אמיתית לשינוי".

באין גורם אחר, קימבל וחבריו החליטו למלא את הוואקום וכתבו תוכנית שנחשפת כאן לראשונה, כיצד לחנך את ילדי עזה ביום שאחרי. "התוכנית מתבססת במידה רבה על מה שעשו באמירויות אחרי פיגועי 11 בספטמבר, כשהם הבינו את האתגר שלהם במיוחד בתחום החינוך. וזה חשוב, כי לא מספיק שיש מערכת חינוך שמעבירה את המסרים הנכונים, אלא השלטון צריך להיות שותף לאותם ערכים. כי כשהילדים האלה עוזבים את בית הספר והולכים הביתה והם בחוץ בחברה שלהם, הם עדיין יהיו מוצפים באותם חוסר סובלנות ואינדוקטרינציה שהיו קיימים קודם לכן. לכן הכל מתחיל בגישה ממשלתית מלמעלה. מסיבה זו אנחנו גם שוללים את ההצעה להטיל את האחריות על הרשות הפלשתינית, לנוכח ההסתה שיש שם. זה העיקרון הראשון.

"הדבר השני, והכמעט הכי חשוב, הוא ספרי הלימוד. האמירויות, המרוקאים, הבחריינים, הסעודים - כולם תיקנו את ספרי הלימוד שלהם. זו תוכנית לימודים שלא מלמדים בה את האינדוקטרינציה, האנטישמיות הזו ושנאת היהודים. צריך גם לערוך רפורמה בקרב המורים ומנהלי בתי הספר. מצד אחד, הדבר הכי קל היה להביא מורים זרים מן החוץ שילמדו את הדור הבא בעזה. אבל אנחנו חושבים שהתלמידים לומדים בצורה הטובה ביותר כאשר המורים הם מתוכם, ולא אמריקנים או אחרים. מובן שיהיה צריך לפקח על המורים ולעקור את אלה שמתיישרים אידיאולוגית עם חמאס.

"המרכיב השלישי הוא השותפים הבינלאומיים", אומר קימבל, "צריך לבחון מי יממן את זה, מי יבנה את בתי הספר האלה, מי יוכל להבטיח שיש להם את הטכנולוגיה שבודקת מה נעשה. צריך שיהיו שקיפות מלאה ואחריות, מעקב אחרי מה שקורה בבתי הספר, עם מצלמות, אודיו ווידאו, כדי להיות מסוגל לראות ולשמוע מה מתרחש שם. וצריך לוודא שאף דולר אמריקני לא הולך לאונר"א. מה שרק חשוב להדגיש הוא שאף אחד לא הולך להשקיע בשיקום עזה, ובמיוחד במערכת חינוך חדשה - אם חמאס עדיין אחראי שם או מהווה איום. מה שאנחנו מציעים זה ליום שאחרי - לא להיום".

הזכרת את גרמניה שאחרי מלחמת העולם, אבל יש הבדל אחד עצום. אז לא היה אינטרנט. בעלות הברית שלטו לחלוטין בכל אמצעי התקשורת. היום אתה תגיד בבתי הספר דבר אחד, אבל אז בבית, ברחוב וברשתות החברתיות הם ייחשפו להסתה בלי סוף. שלא לדבר על כך, שיהיה שם עכשיו דור תאב נקמה אחרי מה שישראל עשתה בעזה.
"אנחנו לא משווים ישירות את עזה לגרמניה, אבל המענה לבעיה שאתה מעלה הוא הרשות השלטונית שתהיה בעזה. נגיד באופן היפותטי, שיש שלב שני ושלישי לעסקה, הפסקת אש וחמאס עוזבים. אז יגיע הזמן לבנות מחדש את עזה, וזה לא עניין של חצי שנה והכל נהיה מושלם. זה ייקח דור או יותר כדי לשנות את הלבבות והמוחות. וכדי שזה יקרה צריכה להיות רשות שלטונית שמפקחת, ושדוחפת את הערכים של התנגדות לקיצוניות ולאלימות, וכן לשכנות טובה. ראה, למשל, את האופן המאוד קפדני שבו מתנהל השלטון באמירויות. יש דברים מסוימים שאסור לעשות או לומר. זה סוג של מודל הכרחי כדי למנוע את מה שאתה מדבר עליו שעלול לקרות. יהיו מהמורות לאורך הדרך וההצלחה לא מובטחת, אבל זו האפשרות הטובה ביותר שקיימת כרגע".
הרעיונות שגיבשו קימבל וחבריו לא נשארו במגירה, אלא הוצגו לבכירים בישראל, בארה"ב ובאמירויות. אם חמאס איכשהו יושלך מעזה, לפחות תוכנית חינוכית לרצועה "ביום שאחרי" כבר יש.

מאחז בוושינגטון

בתוך המערך האזורי החדש שנתניהו, טראמפ, הסעודים, האמירותים ורבים מנסים לבנות, יש שחקן נוסף, קטן אך חשוב, שמגדל שרירים מדיניים ותהיה לו יכולת השפעה ברגעי האמת. מדובר על ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון. באופן די מפתיע, משלחת מועצת יש"ע היתה הנציגות הישראלית המשמעותית ביותר בהשבעה של טראמפ.

היא כללה את ראש מועצת יש"ע וראש מועצת בנימין ישראל גנץ, ראש מועצת אורנית אור פירון־זימר, ראש מועצת שומרון יוסי דגן ונציגים נוספים. הן ביחס לעבר, הן ביחס לעתיד, זו לא היתה עוד נסיעה. בתוך ההתיישבות, ובפרט בין דגן לגנץ, שררו בשעתו מתיחויות אישיות. בשנה האחרונה, מתוך הבנה של האינטרס הכולל בפרט בעידן טראמפ, הם הבינו את חשיבות שיתוף הפעולה והתגברו על המשקעים.

כבר שנים ארוכות ששני ראשי המועצות בונים בנפרד מערכת קשרים ענפה בארה"ב. כעת הם גם משלבים ידיים ונערכים לפעול בארה"ב לטובת מדינת ישראל, בלי קשר למה שייסגר בין טראמפ לנתניהו. הטראומה שלהם היא "תוכנית המאה", שכדי להעביר אותה בנימין נתניהו עשה הפרד ומשול בהתיישבות. בפעם הזו גנץ, דגן, מנכ"ל מועצת יש"ע עומר רחמים, מתאמת קשרי החוץ אליענה פסנטין, ראש פרויקט "כן, ישראל" רותי ליברמן ואחרים מתכוונים לעבוד במשותף בגבעת הקפיטול ומול גורמי הממשל. הם לא בהכרח יתנגדו לתוכנית אם תתגבש, אבל גם לא יהססו להביע את ביקורתם אם תהיה כזו.

לקבוצה הנחושה הזו יש מכפיל כוח שנקרא התנועה האוונגליסטית. שכן מה שאומרים בהרי השומרון מהדהד בחוצות ג'ורג'יה ופלורידה, ומה שצועקים מפניו בגבעות בנימין, נשמע היטב בדלוור ובאיידהו. וכך, כלקח ממאורעות העבר, מועצת יש"ע המאוחדת מתכוונת לעשות מה שביכולתה כדי למנוע מצב שבו ההסכם האזורי, אם וכאשר יקרום עור וגידים, יאפשר הקמת מדינת טרור על סיפה של ישראל, או יעניק לפלשתינים פרס על 7 באוקטובר. גם את הגורם הזה נתניהו וטראמפ צריכים להביא בחשבון.