בשעות הקטנות של הלילה יצאו הלוחמים לדרכם. הם חצו בחסות החשיכה את הגבול בצפון הרצועה והתקדמו לאזור ג'באליה. רק מעט מאוד אנשים ידעו מה מטרת המבצע המסווג, וגם לרוב אלו שידעו שמדובר בחילוץ גופתו של חטוף לא היה שמץ של מושג שמדובר בגופתו של אורון שאול, שנחטף עשור קודם לכן, רק כמה קילומטרים מדרום לשם. המתח היה עצום בעוד הכוחות עשו את דרכם לעבר היעד, לא רק בשל הסכנה העצומה אלא גם מכיוון שהפסקת האש היתה מעבר לפינה.
מעל ראשם של לוחמי השייטת והשב"כ חג כלי טיס מסוג זיק, שחשף, ללא מילים, את מה שהתרחש על פני הקרקע בזמן אמת. "אתה רואה את הלוחמים מגיעים לאסוף את הגופה של אורון, מטפלים בה, נכנסים מתחת לאלונקה ונושאים אותה", משחזר רס"ן (מיל') ח', מפקד תא התקיפה של חטיבה 188 את הרגעים ההיסטוריים. "הם הלכו עד הרכבים הממוגנים, הכניסו את האלונקה ויצאו בשיירה החוצה מהרצועה. היה מתח אדיר בחמ"ל, והרגע של היציאה הוא אושר אדיר על ההישג. ואז, כשאתה מגלה שזה אורון שאול, הכל מתפרץ".
"ישראל השבוע" חושף פרטים חדשים מהאירוע המסווג והממודר, שהתרחש באחת היממות הדרמטיות של מלחמת חרבות ברזל, בשעות ובדקות האחרונות לפני הפסקת אש. לוחמים וקצינים, שחלקם היו במדים בעת החטיפה באותו לילה אפל ביולי 2014, דהרו אל תוך הרצועה, בעוד השעון מתקתק לאחור, כדי להחזיר ארצה את הגופה של החייל שנחטף.
המתח האדיר, הדיונים הקדחתניים ושומרי הסוד שחשפו רק לאחר מעשה לחלק מלוחמים שהיו בשטח פרטים על מה שעשו, הדמעות בחמ"ל לאחר הגילוי המרעיש, הטלפון לסגן מפקד הגדוד ששכל את הלוחם לפני עשור, ומפקד החטיבה שהתקשר רגע אחרי היציאה מהרצועה ובישר לאשתו: "אני לא יכול לומר לך על מה אני מדבר, אבל יכול להיות שעשינו הרגע משהו אדיר". כל מה שאפשר לומר על המבצע הסודי ביותר, שרוב פרטיו אסורים לפרסום גם כעת.
לבד בלב סג'עייה
ביום העצמאות 2014 התייצבו, כמדי שנה, 120 חיילים בבית הנשיא לקבלת אות מתנדב הנשיא. במדים לבנים וירוקים, עם כומתות אדומות, שחורות וחומות, עמדו בשורה ארוכה. בסרט מהאירוע, שנותר עד היום ביוטיוב, הם נראו עומדים בתור ארוך, מחכים ללחוץ את ידו של נשיא המדינה שמעון פרס ז"ל ושל הרמטכ"ל בני גנץ. וביניהם נראה אורון שאול, בידיים מאוגרפות, במבט רציני, עוד חייל מצטיין, אחד מני רבים. היה זה חודשיים בלבד לפני שנהרג ושגופתו נחטפה, לפני ששמו הפך למוכר בכל בית.
בלילה שחור משחור, ללא טיפת אור, העידו הלוחמים לאחר האסון הקשה, יצאו שני הנגמ"שים לדרכם אל עבר שכונת סג'עייה. התאריך היה 20 ביולי 2014, היום השלישי לתמרון במבצע צוק איתן. בנגמ"ש הראשון, בפיקודו של סגן מפקד הפלוגה, גיא גרוסמן, היו עשרה לוחמים. תשעה לוחמים נוספים היו בנגמ"ש השני, בפיקודו של אוהד רויסבלט. כבר אז היו הנגמ"שים, מסוג M113, מיושנים ביותר, אך נעשה בהם שימוש נרחב.
זמן קצר לאחר שיצאו לדרך, בפאתי השכונה, החל הנגמ"ש של רויסבלט להעלות גיצים, ואז שבק חיים. הכוח יצא מהכלי התקול ואבטח אותו. אוהד, המפקד, יחד עם ניסו מושייב, הקשר, התרחקו מעט. ואז התרחש הפיצוץ האדיר.
הנגמ"ש, שבו נותרו שבעה לוחמים, ספג פגיעת נ"ט קטלנית ועלה בלהבות. מקס שטיינברג, שחר תעשה, דניאל פומרנץ, אורן נח, בן וענונו, שון מונדשיין ואורון שאול נהרגו במקום. לימים, בכתבה שפורסמה ב"ישראל היום" וב"עובדה", ישחזר חגי פנטה, שהיה בנגמ"ש השני, את מה שהתרחש: "כל הדרך היו בומים של חיל האוויר, אבל היה את הבום הזה שאף פעם לא נשכח אותו, הבום הכי חזק ששמעתי בחיים שלי... יצאנו מהנגמ"ש, חושך אימים ורואים פשוט להבה עד השמיים, שלא מפסיקה להשמיע בומים".
רס"ן (מיל') ח', אז קצין צעיר במילואים ומפקד טרי בתא התקיפה של חטיבה 188, וכיום הייטקיסט ואב לילד בן שמונה חודשים שנולד תוך כדי המלחמה, משחזר את מה שראה מעיני הזיק. "כמו בשבוע שעבר, גם אז הייתי בחמ"ל עם חוזי, והתפקיד שלנו היה לאבטח כוח סמוך של החטיבה שלנו, לסרוק, לראות ששום דבר רע לא קורה ולתקוף במידת הצורך. לעולם לא אשכח את התמונה של הנגמ"ש הבוער, תמונה שלא תצא לי מהראש. הבנו כבר בהתחלה שזה אירוע אחר".
אוהד, מפקד הנגמ"ש של אורון שאול, נפצע באורח בינוני כתוצאה מהפיצוץ העז. ניסו, הקשר שלו, סיפר על רגעים של אימה צרופה. "מה ששרט אותי זה לא הגופות שנשרפו, אלא שאשכרה הייתי כאילו לבד. אני מוצא את עצמי בפחד הכי גדול שלי, בסרט אימה של עצמי. אני מוצא את עצמי הולך ימינה ושמאלה, ממלמל לעצמי בחושך 'מה אני עושה', ואף אחד לא עונה בקשר. ואני צועק 'כוסאמק תענו! שמישהו יענה לי!' כלום. אני צורח את החיים שלי, ואף אחד לא עונה לי. אני פשוט לבד".
השניות נדמות כמו שעות, ואז מזהה ניסו את אוהד, מפקדו, זוחל אליו, פצוע ברגליו. השניים מצליחים לחבור אל הנגמ"ש השני ולקבל טיפול.
רק כ־48 שעות לאחר אותו קרב נורא התבררה המציאות הקשה: שישה לוחמי גולני נהרגו מהתפוצצות הנגמ"ש, והלוחם השביעי, אורון שאול, נחטף. יומיים בלבד לאחר מכן, בצעד חסר תקדים שמעולם לא נעשה קודם לכן, קבע הרב רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי דאז, את מותו של שאול והוא הוגדר כחלל חטוף. עד לשבוע שעבר משפחתו וחבריו לא האמינו בלב שלם שהוא אכן נהרג.
שב"כ, שריון, שייטת
ההאמר הפתוח דהר דקות לאחר השקיעה אל תוך הרצועה. היה זה בדיוק חודשיים לאחר 7 באוקטובר, 7 בדצמבר 2023, היעד - סג'עייה. היה זה שיא התמרון של צה"ל, וכוחות חטיבת גולני היו נחושים למגר את הגדוד הקיצוני שהרג שבעה מחבריהם וחטף את גופתו של אחד מהם. סג'עייה היתה אז, כמו גם עשור קודם לכן, אחד היעדים המבוצרים ביותר שידעה החטיבה החומה ויעד קריטי לכיבוש. מעל לקרקע ומתחתיה, בעיר העילית ובעיר התחתית, ניסו מחבלים להרוג את לוחמי צה"ל.
"יש לנו חוב לא סגור", אמר אז סגן מפקד חטיבת גולני, סא"ל מ', "יש כאן אנדרטה לציון מה שמבחינתנו הוא אסון הנגמ"ש בצוק איתן, שכוללת נגמ"ש דמה ודיסקיות. אני מבטיח לכם שלפני שאנחנו נלך מפה האנדרטה הזו לא תהיה. ראינו אותה בתמונות, אנחנו מקווים לראות אותה בקרוב בעיניים".
השבוע, באחד המוצבים שספגו את אחת הפגיעות הקשות ביותר ב־7 באוקטובר, פגשנו את אלוף משנה א', מפקד חטיבת השריון 188. בדצמבר 2023 הוא היה בכוח שהרס את אותה אנדרטה נפשעת, בשבוע שעבר הוא היה מפקד הכוח שחילץ את גופתו של אורון שאול.
"נכנסנו לסג'עייה והגענו ל'כיכר פלשתין', אותה כיכר שממנה שוחררו התצפיתניות בשבת שעברה. היה שם פסל של נגמ"ש שבתוכו אגרוף, שפיאר את אותה הצלחה מדומה של חמאס בקרב. מובן שזו פרופגנדה. את הפסל הזה השמדנו באמצעות דחפורים".
במבצע צוק איתן היה אל"ם א' קצין שריון צעיר. בשנים לאחר מכן, כמו יתר המפקדים בצה"ל, עבר עשרות ומאות פעמים על פני השלט הענק שהוצב על כביש 232, בדרך מקיבוץ מפלסים לכפר עזה, שבו נראו תמונותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. כמו יתר המפקדים, גם הוא נשבע כי יבוא יום שבו יחלץ את גופותיהם של החיילים והאזרחים שנחטפו עוד לפני 7 באוקטובר.
במשך שנים רבות היתה גופתו של אורון שאול בשבי חמאס, ומדינת ישראל עשתה מאמצים אדירים לאתר אותה. כעת, לאחר מציאתה, ניתן לחשוף כי במשך השנים נעשו עשרות מבצעים מסווגים וסודיים ביותר, בניסיון להגיע לגופתו, אך אלו לא צלחו. "זה לא מבצע של אדם אחד", אומר ר', רכז שב"כ שהשתתף במבצע. "היו הרבה אנשים שהשתתפו במהלך השנים, חיברו עוד נקודה, עוד חלק בפאזל, ובסוף יצרו תמונה שלמה שהביאה לחילוץ הגופה הזו".
במלחמת חרבות ברזל הואצו הניסיונות של השב"כ לאתר כל מידע שיאפשר הגעה לגופת החייל החטוף. "מתחילת המלחמה היתה עבודה מאוד אינטנסיבית, הרבה מידע שהתקבל", אומר ס', חוקר בשב"כ. "לאורך המלחמה נאספו המון רסיסי מודיעין שנבנו לאט לכדי תמונה אחת מסודרת, שבסופו של דבר לאחר עבודה מאומצת בשטח, במתקני החקירה או במקומות אחרים, הבשילה לתמונה שאפשרה מהלך אופרטיבי יוצא דופן".
התמרון בצפון הרצועה, והעובדה שצה"ל פעל בצורה אגרסיבית ביותר בשטח, הביאו לפריצת הדרך ולהבנה של כוחות הביטחון כי זהו הזמן לפעול. החול בשעון הלך ואזל, בעוד עסקת החטופים הולכת וקורמת עור וגידים.
בשלב מסוים השב"כ הביא את המידע לנקודה ספציפית, שבה גופתו של אורון שאול נמצאת. בפעילות המיוחדת, אומרים בשב"כ, היה רכיב יצירתי ומתוחכם, מהלך שלא פורסם, שהוליד את ההגעה אל המידע המודיעיני המדויק.
"במהלך השהייה שלנו בשטח, התחיל להגיע אלינו מידע מודיעי שהתגבש על המרחב שבו נמצאת גופתו של אורון שאול", מספר אל"ם א'. "אחד הדברים היפים בצבא ובמדינה שלנו זה המחויבות המוסרית והערכית הבלתי מתפשרת להשבת החטופים. אורון שאול והדר גולדין שם כל כך הרבה שנים, והמאמץ העילאי שעשו כדי להביא מידע על מקום הימצאם מדהים ומעורר השראה".
לאחר קבלת המידע מהשב"כ, כוחות הביטחון התחילו לתכנן את המבצע, שבו ישתתפו שייטת 13 ושב"כ במעגל הראשון, כאשר צוות הקרב החטיבתי ואוגדה 162 מאבטחים אותם. אל"ם א', שהבין היטב עד כמה חשובה המשימה הזו עבור גולני, הכריע כי לוחמי גדוד 51 ישתתפו במבצע באופן פעיל כאשר צוות הקרב החטיבתי ואוגדה 162 מאבטחים אותם.
"מדובר במבצע מאוד מורכב, שאינו פשוט לביצוע. העובדה שאחזנו בשטח יצרה תנאים מסוימים שאפשרו את היכולת לבצע את המשימה הזו", מסביר אל"ם א'. אלא שהזמן הלך ואזל, והכוחות הבינו שהם חייבים לפעול כמה שיותר מהר.
בדקה ה־90, רגע לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף, יצאו הכוחות לדרך. טנקים ולוחמי חי"ר פשטו על צפון הרצועה ופתחו את הדרך בפני לוחמי שייטת 13. "כבר כשיצאנו לדרך ידענו שמדובר במשהו אחר לגמרי ממה שאנחנו עושים בדרך כלל", משחזר סמ"ר א', לוחם בשייטת, את הדקות הקריטיות בדרך אל היעד. "אמנם אנו עוסקים רבות במבצעים מיוחדים, אך כאן מדובר היה בגופתו של חטוף שנהרג במבצע צוק איתן, והרגשנו, כמו כל עם ישראל, רצון עז להחזיר אותו לארץ".
"במהלך הלחימה ביצענו מבצעים במגוון זירות. זהו אחד המבצעים המשמעותיים ביותר ברצועת עזה שבהם השתתפה השייטת", מתאר סגן אלוף נ', מפקד פלגת לוחמים בשייטת 13. גם כשיצאו למבצע, היו רק מעט שותפי סוד שידעו את הפרטים המדויקים של המשימה.
מעקב צמוד
בתא התקיפה צפה רס"ן (מיל') ח' על המבצע המסווג. הוא לא ידע שבעוד שעות ספורות הוא יגלה שמדובר בסגירת מעגל עבורו, כשגופת הלוחם שנהרג בנגמ"ש שעלה בלהבות תשוב לקבורה בישראל. "לא ידענו מי המחולץ", הוא מספר. בחמ"ל בבסיס צאלים צפו במתח על מה שהתרחש בצפון הרצועה. "היתה הבנה שמדובר בחילוץ של חטוף. ההתרגשות בחמ"ל היתה מטורפת. הרגשנו שאנחנו עושים את העבודה שבשבילה הגענו למילואים. היתה תחושה עילאית של שליחות במלוא מובן המילה".
הכוחות נעו בחשיכה אל היעד, ובראשם לוחמי שייטת 13 שפרקו מהרכבים הממוגנים. הם הגיעו למקום שבו היתה גופתו של אורון שאול, על פי המידע המודיעיני של השב"כ, והרימו אותה ביראת קודש. "הטיפול בגופה נעשה בכבוד ובעדינות מרבית, כאילו מדובר בבן משפחה שלנו. למעשה, כך באמת הרגשנו", מספרים הכוחות בשטח.
"כשהיינו בתוך האירוע היו רגעי מתח מאוד גדולים", משחזר אל"ם א', שהיה בחפ"ק, במרחק מאות מטרים בודדות מהמקום שבו נמצאה הגופה. "אתה יודע שאלו הרגעים האחרונים להביא את ההישג, רגע לפני שהבאזר נלחץ, לפני שהפסקת האש יוצאת לדרך. כל מי שהיה מעורב במבצע ידע שמדובר במשהו מאוד גדול ומיוחד, גם אם הם לא ידעו בדיוק מה. היה ברור שעוד מעט נכנס לתוקף הסכם הפסקת האש, ולא נוכל לבצע פעולות כאלה".
סגן אלוף ט', מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני, מספר כי ההתרגשות היתה רבה. "זכינו להשתתף בשחרור לוחם החטיבה שנפל ונחטף. יצאנו למשימה זו ביראת קודש ובתחושה גדולה של סגירת מעגל. אורון הוא לוחם גיבור שלחם על ביטחונה של מדינת ישראל, ולכן חובתנו היתה להילחם על השבת גופתו, ואף פעם לא להשאיר לוחם מאחור. במהלך המבצע כולנו היינו בדריכות שיא. נמצאים כמה שעות לפני הפסקת האש, והוחלט למרות זאת לצאת למבצע ברמת מורכבות וסכנה גבוהות מאוד - הכל באישון לילה ובשילוב כוחות רבים".
"צה"ל קיבל פה החלטה מאוד מורכבת, רגע לפני הפסקת האש, ללכת על המשימה הזו, עם כל הסיכונים וחוסר הוודאות, כי בסוף ערכיות המשימה היתה מאוד גבוהה", מדגיש אל"ם א' את מורכבות המשימה והעיתוי שבו בוצעה. "נכון, אולי בעתיד נוכל לבצע פעולות כאלו, אבל היינו במצב שבו אנחנו אוחזים בשטח בצורה חזקה עם כוחות משמעותיים, יכולת להפעיל אש ואפשרות לספק מעטפת טובה למבצעים מיוחדים. היה ברור שברגע שהפסקת האש תיכנס לתוקף, יהיה קשה בהרבה להביא את ההישגים האלו.
"אחרי עשור שבו אנחנו רואים את השלטים שקוראים להחזיר את אורון שאול הביתה, וממש ברגעים האחרונים לפני הפסקת האש, כשאנחנו יודעים שאין סיכוי שהוא נמצא ברשימת החטופים שתוחזר בפעימה הזו - אנחנו מצליחים להגיע להישג אדיר, להביא את אורון לאמא שלו", אומר אל"ם א'. "אנחנו יודעים כמה אמא שלו חיכתה לדבר הזה, ואולי איבדה תקווה בגלל שתכף מגיעה הפסקת האש ואורון לא חזר הביתה".
סגירת מעגל
באחד הרכבים שהמתינו ללוחמים היה מ', מילואימניק, חרדי לשעבר שמתעקש לעשות מילואים גם כיום, לצד עבודתו כבעל חברת הובלות. בלילות הוא לוחם, בימים מעביר דירות. "הוא היה הנהג שהסיע את הלוחמים שחילצו את גופתו של אורון שאול, והוא גם זה שהביא את הגופה לארץ", סיפר אהרון גרנות, שמלווה אותו מאז גיוסו, במסגרת ארגון "עושי חיל". "אני לא גיבור ישראל", אמר לאהרון, שמשמש אביו המאמץ, לאחר שזה התפוצץ מגאווה למשמע ההודעה. "בסך הכל עשיתי את עבודתי כנהג".
בתיעוד מכלי הטיס שבו צפה רס"ן (מיל') ח', ניתן לראות היטב את כלי הרכב יוצאים לדרך. כמה רכבים משוריינים, שעושים את דרכם לעבר גבול הרצועה, כשבתוך אחד מהם נכס יקר מפז, גופתו של לוחם שעושה את דרכה בחזרה לארץ אחרי עשור. "התחושה היתה שלמרות שאנחנו צופים דרך המסך, אנחנו נמצאים שם, עם הכוחות בשטח. צפינו בכוחות חוברים לגופה, מעמיסים אותה ולוקחים אותה החוצה. לא נשכח את זה בחיים", הוא משחזר, "זה היה אירוע היסטורי".
שעות ספורות לאחר הוצאת הגופה, התקבל האישור מהמכון המשפטי אבו כביר. מדובר, באופן חד־משמעי, באורון שאול. "תחנות צק"ח 188", חשף אל"ם א' בקשר בפני לוחמיו, "הלילה יצאנו למבצע שהביא לסגירת מעגל מרגשת וערכית. השבנו את גופתו של סמ"ר אורון שאול ז"ל, שנפל ונחטף. החזרנו את אורון למשפחתו ולקבורה ראויה בארץ. לוחמי חטיבה 188 וגדוד 51, אני גאה בכם. נמשיך בכל הכוח ונעשה הכל על מנת להשיב את כולם". עם קבלת הבשורה התקשר א' לחברו, אל"ם ע', היום מפקד חטיבת גולני וסגן מפקד גדוד 13 במבצע צוק איתן, הגדוד של אורון. "הבאנו אותו", אמר בהתרגשות, "הבאנו את אורון הביתה".
ההתרגשות בקרב הלוחמים היתה יוצאת דופן. "לא נותרה עין אחת בלי דמעה", מספר אל"ם א' בהתרגשות. סמל נ', לוחם בגדוד 51, מספר כי מדובר מבחינתו בבן משפחה לכל דבר ועניין שהוחזר לישראל. "כשאני רואה מישהו עם כומתה חומה, אני מייד מרגיש כאילו הוא חלק מהמשפחה שלי. המבצע להשבת גופתו של אורון הרגיש לי כאילו אנחנו במבצע להחזיר בן משפחה ארצה, ולאפשר לו להיקבר בצורה מכובדת כפי שמגיע ללוחם גיבור שנפל בקרב".
"זו היתה תחושה כבירה של סגירת מעגל", מודה רס"ן (מיל') ח'. "מצד אחד אני נזכר בנגמ"ש הבוער, ומצד שני הלוחמים נושאים את הגופה של אורון. אתה מחבר את התמונות וזה מדהים. זה היה מבחינתי אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בלחימה. אתה מתגייס למילואים ומשרת במשך מאות ימים כדי להגן על המדינה ולהחזיר את החטופים, וברגע שנדמה כמו סוף המלחמה פתאום יש פעולה כירורגית שבה אתה משתתף ושבה מוציאים חטוף במבצע מיוחד. הצלחנו להביא מישהו הביתה. לשם שינוי יש תחושה של סוף טוב, כמו בסרט".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו