מינויו של השופט יצחק גולדפריינד עמית לנשיא בית המשפט העליון הוא אירוע שמעביר את ישראל ממצב הצבירה של אקטיביזם שיפוטי, למצב צבירה חדש במשטר הנהוג בישראל. זה סיום רשמי של הדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל. הדמוקרטיה הפרלמנטרית הלכה ונשחקה לאורך שנות דור באמצעות מהפכה חוקתית שבוצעה בידי קומץ עורכי דין שעטו את גלימת השופטים. היה אקטיביזם שיפוטי דוהר עוד לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנחקק דווקא בימי ממשלת הימין הקיצונית ביותר, ב־1992. אבל חוק היסוד, כמו שכל אחד יודע, העניק - כפי שהתבטא הנשיא אהרן ברק - נשק בלתי קונבנציונלי בידי בית המשפט. אבל ברק עוד היה זהיר, עד כמה שזה נשמע משונה לרבים. הוא לא רצה לאבד את כבוד החוק והמשפט בעיני הציבור. היסוד העיקרי ששימש את השופטים אחרי 1992 היה השוויון. באמצעותו החלה דה־ציוניזציה של כל המנגנון הממשלתי. אבל שוויון. היום כבר קיים פרדוקס. כפי שציין פרופ' אשר כהן, אין יותר מבחן בוזגלו. ישנו ציבור מסוים שרק הוא קובע מבחינת הלגיטימציה של פסיקות בג"ץ.
השלבים הבאים שבהם החל בג"ץ לרוקן את הדמוקרטיה הפרלמנטרית מתוכן היו כאשר הנשיאה לשעבר אסתר חיות החלה לדון בחוקים ולפסול חוקים שביטאו את מדיניות הממשלה, למשל בנושא גירוש מסתננים. היו חוקים שנדונו בבג"ץ, המופעל בידי גופים שאין להם זכות עמידה בבית המשפט, אבל לא נפסלו. עצם הדיון העמיד עליהם סימן שאלה.
אבל השיא היה ההסתה בפומבי מצד הנשיאות חיות ובייניש וכן היועצת המשפטית גלי בהרב־מיארה, נגד הרפורמה המשפטית. ההתערבות האקטיבית הפוליטית במהלך הפרלמנטרי הגיעה לידי אקט שובר שוויון כאשר באמצע המלחמה, בינואר 2024, פסל בג"ץ את החוק לביטול עילת הסבירות. מה שראינו בתחילת השבוע זה כבר התעלמות מוחלטת מהחוק. בית המשפט כבר לא פועל מכוח החוקים. הוא נטל את סמכותו של שר המשפטים ומינה לעצמו נשיא. מעין מהלך בעל אופי מלוכני מגוחך, כי אחרי הכל לא מדובר בבית מלוכה אלא באוליגרכיה. יצחק גולדפריינד עמית הוא מעכשיו ראש ממשלת האוליגרכיה.
הנשיא המנוח משה לנדוי השתמש בביטוי "דיקטטורה של בג"ץ". אלו היו המושגים לפני 25 שנה. היום בג"ץ לא לבדו, יש לו שכבת עילית תומכת. אין יותר מחלוקות שחוצות קבוצות חברתיות ומלומדים. היום ישנם גופים המייצגים את המעמד השליט, או כפי שבעבר כינו אותו - "המעמד העליון"; וכל הגופים האלה, כולל כמה מפלגות קיקיוניות, תומכים במהלכי בג"ץ ובוודאי הם תומכים במינויו של גולפריינד. מי התומכים? שופטי בג"ץ והפריפריה החברתית שלהם. היועצת המשפטית. הפרקליטות. נשיא המדינה יצחק הרצוג, שתפקידו הולך ומתנפח על חשבון המשטר הדמוקרטי הפרלמנטרי שנציגו המובהק הוא ראש הממשלה. פורעי קפלן. אחים לנשק. התנועה לאיכות השלטון שאחראית למאמץ רב־השנים לביטול הדמוקרטיה בישראל. הדבר הזה שמתקרא "המכון הישראלי לדמוקרטיה". הערוצים הפדרליים. כתבי־העל הידועים שמשמשים כוח אש של הפרקליטות ושל מערכת המשפט. החשובה שבהם היא אילנה דיין, שאצלה מצטלבים כוחות אוליגרכיים, היא מעניקה לגיטימציה ושוללת לגיטימציה; כבר בסוף שנות החמישים היו חכמים שעמדו על תפקידם של אלה המנפקים את הדעות והעמדות המוסמכות שבהן מחזיקים בני "המעמד העליון" בישראל. כל הפרופסורה, או כמעט כולה, באקדמיה. ראש לשכת עורכי הדין עמית בכר. חלק מחברי הכנסת הערבים, בוודאי רוב האמנים, בוודאי המתוקצבים ביניהם.
הדמוקרטיה בישראל מוגדרת כפופוליזם. ואילו הדיקטטורה האוליגרכית בראשותו של יצחק עמית היא דמוקרטיה "מהותית", נאורה, נושאת ערכים. כל המהלך הבונפרטיסטי הזה שונה ממה שתיאר וניתח ד"ר יואש מייזלר בספרו "ויהי בימי שלוט השופטים", שיצא כבר לפני 18 שנים. הוא הגדיר את החבורה של שופטי בג"ץ ככת של כוהנים; אבל הוא כן זיהה שמשטר החמס השלטוני של ביהמ"ש העליון שולל מהכנסת (בסיס הדמוקרטיה הפרלמנטרית) את היכולת לנהל מדיניות כלכלית־חברתית שאיננה מוצאת חן בעיני האוליגרכים של עולם העסקים, המונהגים היום בידי אוליגרך רוסי לשעבר באמצעות עיתון "הארץ". העובדה שבג"ץ לא מייצג ציבור נאור בעל ערכים ליברליים נחשפת בהתעלמות הגמורה של השמאל מהמעצר השרירותי של ארי רוזנפלד. השמאל והתקשורת הפכו לידידיו הטובים ביותר של כלב השמירה, שנתלה בשיניו על עורק הצוואר של הדמוקרטיה. ובבית המשפט העליון התגלה כוכב חדש, אלכס שטיין, עם המצאת "הידע המצוי בראשו" של החשוד. אלכס כבר לא חולה אהבה.
הזרוע הביצועית של ממשלת האוליגרכיה היא היועצת המשפטית לממשלה... איזו אירוניה. תלוי איזו ממשלה. מטבע הדברים, הממשלה תחדל בהדרגה להישמע לצווים שיוצאים מידיו של נשיא בית המשפט שמינה את עצמו באמצעות הוועדה לבחירת שופטים, שנהפכה לגוף ללא בסיס חוקי. אי אפשר שלא להזכיר כי המהלך של בית המשפט המחוזי בירושלים, היושב בתל אביב, לזמן את ראש הממשלה למתן עדות שלוש פעמים בשבוע, מבטא עזות מצח וניכור מוחלט לכל מה שמבטאת דמותו של ראש ממשלה. השופטים מנהלים את המשפט ממש תוך סיכון חיי ראש הממשלה נתניהו, וברור שהדבר נעשה כמענה לדרישות של הגופים שפועלים להפלת הממשלה.
היוזמה הטראמפיסטית
הרעיון להגירת אוכלוסיית עזה למצרים ולירדן, מטלטל את כל אלה שבנו על חזרת הרש"פ לעזה. אבל ההתקוטטות של סמוטריץ' ודרעי עלולה לפרק את הממשלה ולגנוז את החלום
הרעיון של הנשיא טראמפ להעביר את אוכלוסיית עזה לירדן, למצרים ולארצות נוספות שיסכימו לקלוט את האוכלוסייה האסלאמיסטית העזתית שוחרת הג'יהאד והסאדיזם, נבלע בשקיקה בימין. זאת טלטלה במערכת. שלא כמו במעורבותו בעסקת החטופים, הפעם טראמפ מזעזע את הממסדים בישראל. כל אחד רוצה לקטוף פירות מדיניים או פוליטיים על חשבון דם החיילים שהביסו את חמאס, אף שהמנגנון הפנימי שלו עדיין פועל. ההצעה של טראמפ מחדירה טריז חזק לתוך המערכת. הממסד המדיני הבינלאומי, הרשות הפלשתינית, השמאל הישראלי וכנראה גם בכירי צה"ל בנו על החזרת הרשות הפלשתינית לעזה כדי לקדם בסוף התהליך את הקמת האוטופיה של המדינה הפלשתינית.
כמה עזתים יעזבו בסופו של דבר כתוצאה מהרעיון של טראמפ, שעוד לא הפך לתוכנית? כמו שאומרים, נחכה ונראה. נישאר בהמתנה. אבל היוזמה הטרמאפיסטית היא קודם כל דוחה רש"פ. מי שלא יהיה בעזה, זאת לא תהיה הרשות הפלשתינית.
התוצאה המעשית של ההצעה עשויה להיות הקלות משמעותיות של מעבר תושבים עזתים מגבול עזה וממעבר רפיח אל שטח מצרים. בקשות מצריות מארה"ב יכולות להיות מותנות במתן אפשרות יציאה מרצועת עזה. בהקשר הזה, ממשל ביידן, מצרים והממסד ההומניטרי הבינלאומי אשמים בגרימת סבל רב לאוכלוסיית עזה בכך שלא אפשרו את יציאת האזרחים למחנות פליטים בצפון סיני או באזור רפיח המצרית. הדבר נעשה במטרה אחת בלבד: לא לאפשר לישראל אירוע שיתפרש כהישג אסטרטגי במלחמה. מבחינה זאת, האוכלוסייה נוצלה גם בידי ארה"ב ככלי אסטרטגי לבלימת ישראל וכמגן אנושי לחמאס. ייתכן שיוזמת טראמפ נועדה גם לרמוז לפלשתינים, ובראשם חמאס, כמו גם למצרים ולקטאר, שאם תתחדש המלחמה במתכונת הקודמת, ארה"ב לא תשתף פעולה עם כליאת תושבי עזה בתחומי הרצועה וישראל תדאג לכמה פרצות בגבול. אותה תנועת אוכלוסייה אל צפון הרצועה יכולה לשנות כיוון.
מוטיב נוסף של יוזמת טראמפ הוא הטרנספר. עובדה שהתגובה החיובית ביותר לרעיון הגיעה משר האוצר סמוטריץ'. "פעם ראשונה מזה 76 שנים", הוא אמר. רצה לומר: פעם ראשונה שמישהו מבין את העניין. גם אם טראמפ לא הופך בהכרזות האלה ובשיחות המתוקשרות עם מלך ירדן והראיס א־סיסי, למנהיג הימין הישראלי, הוא בהחלט נותן למנהיגי הימין חומר למחשבה. כשדרעי וסמוטריץ' כבר מתגרדים לפרק את הממשלה וללכת אל הלא נודע, הם פועלים בשירות "מועצת המחאה" בנוסח רדמן, קובי ריכטר, שקמה ברסלר ואהוד ברק. אלה רואים בהסכם החטופים מכשיר לפיצוץ הממשלה. טראמפ זורק לימין חבל הצלה.
משמרי הזיכרון
כשהכוכבים הגדולים של חקר השואה נותנים רוח גבית לג'יהאד המאשים את ישראל ברצח עם, לא ירחק היום, בעוד דור או שניים, שהחרדים יהיו היחידים שזיכרון השואה יתקיים בהם
יצא שביום השואה הבינלאומי התחלתי לקרוא נובלה של סופר היידיש חיים גראדה, שתורגמה בפעם הראשונה לאנגלית: "הריב שלי עם הרש ראזיינר" (תורגמה לעברית לפני 20 שנה). השם חיים כבר לא אומר הרבה לקורא הישראלי. לפני כחמישים שנה תורגמו חומרים שלו לעברית. מאז נשכח ורק מעטים זוכרים.
בשונה מדפוסי הזיכרון המקובלים בישראל לגבי השואה, כותב מתוך הוויית העולם החרדי. חיים וילנר והרש ראזיינר הם יוצאי ישיבת נובארדוק עם כל תורת המוסרניקיות שלה. זה יהיה מוגזם מצידי לנסות לרדת למעמקי התובנות האלה. מה שמכה בקורא הישראלי המורגל בהסתה נון־סטופ נגד החרדים והדת הוא כמה דל ושטוח עולם הרוח "החילוני" הישראלי, בעיקר, לעומת שני היהודים הגלותיים שכל שביב של לימוד מופנם אצלם ומקבל משמעות בהתנהגות היומיומית.
מתאר מפגשים שונים בין שני החברים בהפרשי שנים. קודם לפני השואה, בביאליסטוק, ואחר כך, ב־1948, ברחובות פריז. הרש תמיד צץ בהפתעה וחיימק'ה מזהה אותו מרחוק אפילו לא לפי תפזורת הזקן אלא לפי הצווארון הפתוח. הם מנהלים דיון ארוך על גילופי האבן של האמנים והמדענים הקלסיים הניבטים מקירות בניין העירייה הישן של פריז. הרש לועג וצוחק, ואף מאבחן את מופע החרטה והכפרה של הגרמנים בנוסח שרבים היום היו חותמים עליו. הרש הוא לא רק בוגר נובארדוק אלא גם בוגר מחנות ריכוז. בנוסח הישראלי, החרדים ואדמו"ריהם מצטיירים בדרך כלל כמי שלא שעו להתרעות הציונות ונשארו בגולה עד הכיליון, תוך בגידה בצאן מרעיתם. חיים לא יורד לרמה הזאת. הוא מתאר את החיוניות המוסרית והרוחנית הלא רגילה של הדמויות שלו מהעולם החרדי, ואצלי שוב התעוררה התחושה העמומה שבעוד כמה שנים, לכל היותר דור, רק אנשים כמו הרש וחיימק'ה יזכרו את השואה.
הרושם הוא שכל הצעקנים, כולל ממסד הזיכרון, ישכחו את השואה; מי שיזכור בדורות הבאים יהיו החרדים. הכוכבים הגדולים של חקר השואה כבר היפכו את משמעותה, ולנוכח איומי הג'נוסייד על החברה הישראלית, הם מצטרפים לתוקפן החדש. הם נותנים רוח גבית לג'יהאד הג'נוסיידי. הם רואים במלחמת המגן של ישראל את תחילתו של רצח עם.
מה הקשר?
ספק גדול אם חשיפת אלפי מסמכי רצח קנדי תגלה לנו משהו שלא ידענו. אבל מרתק לראות את היפוך התפקידים באמריקה בין השמל לימין בכל הנוגע לתיאוריות קונספירציה
רוברט קנדי, זה שעומד להיות שר הבריאות, אמר עוד לפני הבחירות בראיון לפוקס, כי אביו - שגם הוא נרצח - האמין שג'ון קנדי (אחיו) נרצח על ידי ה־CIA. "זה היה האינסטינקט הראשוני שלו", העיד קנדי ג'וניור.
קשה להמר אם יימצא במאגר המסמכים החדש שטראמפ הורה לשחרר, איזה מידע או "אקדח מעשן" שיחדש משהו לגבי זהות המתנקש. די מוסכם שזה לי אוסוואלד, השאלה היא אם הוא היה חלק מקשר יותר נרחב. מדובר רק בכ־3,600 מסמכים שנמצאים באוסף הארכיון הלאומי. עדיין לא ברור אם הצו הנשיאותי חל גם על מאגרי המסמכים שנמצאים במרתפי ה־CIA וה־FBI. ב־2017 טראמפ הנחה לשחרר מסמכים הנוגעים להתנקשות, אך שתי הסוכנויות ניהלו לובי חזק למנוע פרסום חלק מהמסמכים. נראה שהפעם טראמפ לא ישתכנע אם יהיה לחץ כזה.
הנקודה התרבותית המעניינת היא חילופי התפקידים בין הימין לשמאל בנוגע לתיאוריות קונספירציה. בשנות ה־70 של המאה שעברה היתה למשל בבוסטון, בירת האינטליגנציה האמריקנית, תחנת רדיו ידועה ובולטת, WBUR, שהריצה תוכנית שבועית שנקראה "שעת הקשר" (The Conspiracy hour). כל שבוע בישר על חידושים והמצאות בפרשיות הרצח הפוליטי של העשור הקודם (שני האחים קנדי, מרטין לותר קינג, מלקולם אקס וניסיון ההתנקשות במושל ג'ורג' וואלאס). השמאל מגן היום על הגרסה הרשמית, עכשיו תור הימין להאמין בתורת הנסתר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו