הרגע שבו החליט סמוטריץ' שהוא לא פורש מהממשלה

היה זה אחד השבועות הקשים ביותר של בצלאל סמוטריץ' בחייו הפוליטיים. מצד אחד ראש הממשלה ושאר חברי הקואליציה מצפים ממנו "לנהוג באחריות", כלומר להסתפק בהבעת עמדתו נגד העסקה בהצבעה בקבינט ובממשלה. מצד שני, איתמר בן גביר נושף בעורפו וקורא לו פומבית להתפטר יחד כדי לטרפד את העסקה. ברקע עוד אינספור פעילים, רבנים ודמויות מפתח בציבור הדתי־לאומי, כולל ח"כים מסיעתו, שמדרבנים אותו להצטרף לפרישה ולו רק בשביל הסיכוי שיצליח, איכשהו, לסכל את העסקה ברגעים האחרונים לפני אישורה.

הדילמה שעמדה בפניו היתה אכזרית במיוחד. התנגדותו לעסקה היתה נחרצת. כניעה מסוכנת שעלולה להסיג את כל הישגי המלחמה עד כה שנה ושלושה חודשים אחורה. עסקה שמחזירה לחמאס חלק מכבודו האבוד, מבססת את שלטונו החזק ממילא ברצועה, ומסכנת חיים בשל השחרור הסיטונאי של רוצחים ומחבלים הנגזר ממנה.

גם פוליטית ידע סמוטריץ' שיתקשה להמשיך להחזיק את הממשלה על כתפיו כאילו כלום. הציבור שלו מבעבע, על סף רתיחה. כזו עסקה היה מצופה ממנו לגדוע עוד בטרם הגיחה לאוויר העולם. אבל אחרי כל אלה חשב יו"ר הציונות הדתית גם על הצד השני של המטבע. על כך שהממשלה שיפיל, אם יפיל, היא ממשלת ימין שלא בטוח אם תחזור עוד כזאת בקרוב. ושמעבר לפינה מגיח טראמפ, שייכנס בקול רעש גדול לבית הלבן, וכל התמונה בגזרת המלחמה, גם בעזה וגם ביתר החזיתות, עשויה להשתנות מהקצה אל הקצה. האם ברגע הזה, במועד שבו יכולה להיות הכרעה ביטחונית היסטורית עם השפעה לעשרות שנים קדימה, יהיה זה הוא שיפרק את הממשלה ויוביל את המדינה למערכת בחירות? גם על כך חשב.

בניגוד לעמדתם של כמה ממקורביו, שאותם שמע בימי ההתייעצות הקדחתניים קודם לאישור העסקה, סמוטריץ' לא חשב לרגע שניתן יהיה לטרפד אותה. שגם אם יוביל לבחירות עם בן גביר - נתניהו ילך על זה בכל מקרה. כמי שמצוי בשיחות ובפרטים, הבין סמוטריץ' שמרגע שנתניהו אמר בחודש מאי שהוא מקבל את העסקה אם חמאס יקבל את תנאיו, קיים סיכון מסוים (מבחינתו) שחמאס ישנה לפתע את עמדותיו ויאשר. הוא לא ידע כמה מהר זה יקרה. זמן קצר אחרי ניצחונו של טראמפ, ורגע לפני שנכנס בפועל לבית הלבן, הפך חמאס את עמדותיו בכל נקודות המחלוקת: נוכחות ישראלית בציר פילדלפי, פרימטר ביטחוני סביב הרצועה, העלאת תושבי עזה לצפון הרצועה ללא בידוק, הגליית הרוצחים שישוחררו מהכלא לעזה ולחו"ל, וכן בסעיף העיקרי - אין הכרזה על סיום המלחמה ונסיגה מעזה.

מי שקיפל את חמאס היה טראמפ. כעת, לאחר שארגון הטרור נכנע לכל תביעות נתניהו, דרשו אנשי טראמפ מראש הממשלה להתקדם במהירות לעסקה. אלה היו התנאים שלך, אמרו לו, סגרנו לך את הפינה, עכשיו קדימה לחתימה. נתניהו הבין בעצמו שאין לו לאן לסגת. כשנודע הדבר לחברי הקבינט, ובהם סמוטריץ', כבר לא נותר תמרון שיכול היה לטרפד את העסקה ברגע האחרון. זמן ההכרעה היה מהיר ביותר: או להישאר בממשלה, או לפרוש. שר האוצר בחר באפשרות השנייה.

בימים הבודדים שלפני התכנסות הקבינט נפגש סמוטריץ' עם נתניהו שש פעמים, נוסף על פגישות עם שר הביטחון. עד להחלטת הקבינט, שאימץ שלוש הסתייגויות מטעמו, לא ידע כיצד ינהג ואם יישאר שר בממשלה למחרת. רק אחרי שההחלטות שביקש אושרו בנוסח שאותו דרש, שיבטיחו את המשך המלחמה בעזה ואת הרחבת החזית גם ליהודה ושומרון, קיבל את ההחלטה הסופית להישאר. רגע המבחן הבא יהיה עם סיום הפרק הראשון של העסקה. אם לא תהיה חזרת המלחמה, לסמוטריץ' כבר לא תהיה התלבטות.

בתוך כך, נודע כי בעוד סמוטריץ' שוקל לאיים בפרישה אם תהיה עסקה, שוקל גורם בכיר אחר בקואליציה, יו"ר ש"ס אריה דרעי, בדיוק אותו דבר - רק להפך: לאיים בפרישה אם לא תהיה עסקה. אין זה איום חדש. כבר חודשיים מדבר דרעי על הצורך בעסקה בחדרים סגורים, והאיתותים לראש הממשלה שהמצב מתחיל להימאס עליו נעשו חדים וברורים. אחרי התפנית בעמדת חמאס ופריצת הדרך שהגיעה לפתע החליט דרעי שמבחינתו אין יותר תירוצים. או שיש עסקה, או שאין ממשלה.

עם אישור העסקה נותרה הממשלה עם אותם אתגרים פוליטיים שעימם התמודדה קודם לה: אישור התקציב וחוק הגיוס. המשוכות אותן משוכות, אלא שבינתיים הצטמקה הקואליציה ל־62 ח"כים בלבד. אם כשמנתה 68 היו כאלה שראו בחוק הגיוס סוגיה בלתי עבירה פוליטית, על אחת כמה וכמה זה כך עם מינוס שש אצבעות. בעוד נתניהו, ישראל כ"ץ, הח"כים החרדים, ובמידה מסוימת גם שלטונות צה"ל וראש אכ"א, פועלים ללא לאות לגבש חוק, אחרים, בעיקר בליכוד, כבר מחשבים קיצם לאחור. משוכנעים יותר ויותר שהאירוע הזה יסתיים בבחירות. כשיולי אדלשטיין וקבוצת ח"כים מתעקשים, החרדים מאיימים שעד תחילת מארס זה הדדליין שהם מקציבים, והיועצת המשפטית רומזת שגם אם יהיו הסכמות מקיר לקיר (מה שלא יקרה בשום מקרה) החוק לא יעמוד ברף המשפטי הנדרש - הם לא רואים אפשרות ריאלית אחרת.

לא היה בכיוון הנכון

עד לפני חודש וחצי, קצת אחרי פיטורי גלנט, עוד חשב הרמטכ"ל הרצי הלוי שיצליח לשרוד עד סוף הקדנציה. לפחות לבן שיח קרוב אחד אף אמר כי אם יעבור את התקופה בשלום, ואם יצליח להסתדר עם שר הביטחון החדש, עוברת בראשו המחשבה אפילו לבקש הארכה.

מהר מאוד הבין שמדובר בחלומות באספמיה. שכ"ץ ונתניהו כבר החליטו שבהזדמנות הראשונה הוא נשלח הביתה. בשיחות שקיים אחרי תחילת ההתכתשויות הפומביות עם השר הביע הלוי הבנה למצב ושיתף את בני שיחו כי ידוע לו שלא יסיים את כהונתו, שלא לדבר על הארכה, אבל סימן יעד חדש לפרישה: חודש אוגוסט השנה. בין שהתכוון לכך ובין שלא, דבריו הגיעו לראש הממשלה ולשר הביטחון ונשללו על הסף. ברמזים, שהפכו עבים מיום ליום, הבהירו להלוי שההפוגה במלחמה כתוצאה מהעסקה מסמנת את התפוגגותו מצה"ל. בין אלה שקראו לו להישאר כדי להמשיך לתקוע מקלות בגלגלי הממשלה, לאלה שאמרו לו לפרוש ולהצטייר כמי שקיבל אחריות ולא כמי שהודח בבושת פנים, בחר הלוי במצדדי האפשרות השנייה.

הלוי היה האיש הלא נכון במקום הלא נכון. לידת תפקידו בחטא, ימים לפני שממשלת המעבר הקודמת סיימה את ימיה ובמחטף שהאחראים לו לא שילמו כל מחיר עד היום. אי אפשר להפיל את כל אירועי 7 באוקטובר על כתפיו. הלוי צמח מתוך מערכת וירש תרבות ארגונית, דפוסי חשיבה ודרכי פעולה מקולקלים ומסואבים. מערכת שלא מעודדת חשיבה עצמאית, וגם דואגת להשפיל ולדרוך על כל מי שמפתח כזאת. צבא שבחר לקחת חלק פעיל בפוליטיקת זהויות, מגדריות, משפטיות, וזנח כמה מתפקידיו היסודיים על הדרך. מפקדים שסבורים כי חינוך הדור הצעיר מוטל על כתפיהם, קצינים החוששים לרמה המוסרית של העם בישראל, וגנרלים המשוכנעים שעליהם מוטלת החובה להראות לדרג הפוליטי הממונה עליהם את הדרך, פן יסור ממנה ימין ושמאל. צבא החרד מכיבוש עם אחר, או שטח שאותו הוא רואה כשייך לעם אחר, וכזה המחפש כל העת את הנתיב המדיני על פני ההכרעה והניצחון הצבאיים.

הטלטלה הנוראית של 7 באוקטובר היתה אמורה לסיים את כל אלה באבחה. לחשב מסלול מחדש. לפקוח את העיניים ולראות את המציאות נכוחה. זה קרה אצל כמה, ובהם נתניהו. זה לא קרה להלוי. חדור רוח קרב ורצון עז לתקן את הנורא מכל שקרה תחת משמרתו, ניגש הלוי למשימה תוך שהוא נשבע לבצעה במלואה במלוא התוקף והעוצמה, אבל אותה עשה תוך שהוא חוזר שוב ושוב לאותם דפוסי פעולה ישנים, שבלוניים, ולא פעם - לא רלוונטיים.

לצה"ל בראשות הלוי אין בעיה לחזור פעם ועוד פעם ועוד פעם לאותה שכונה, לאותו מחנה פליטים ולהרוג את המחבלים שמתבצרים בו, ובלבד שלא ייאלץ לכבוש את המחנה ולשלוט בו. כבר שנה עברה מאז הנחיית הדרג המדיני לצבא להציג תוכנית לחלוקת הסיוע ההומניטרי שלא על ידי אנשי חמאס המתפרנסים ממנו ומנציחים באמצעותו את שליטתם - ותוכנית כזאת אין. צה"ל, בתפיסתו של הלוי, לא מוכן להיות אחראי לחלוקה, גם לא בעקיפין. שוב, אם זה כיבוש, או חצי כיבוש, או שליטה אזרחית על אוכלוסייה - הלוי לא שם.

בעבר היה להלוי שר ביטחון שהגן עליו ועל תפיסה זו. באחת ההזדמנויות גלנט אפילו קרא פומבית לנתניהו להבהיר שלא יהיה שלטון צבאי בעזה. עכשיו גלנט, השכפ"ץ, הלך, והלוי נותר בגפו. היה זה רק עניין של זמן עד שיגיע תורו.

בעלי השפעה

עם פרישת בן גביר גברה לאין ערוך התלות במפלגה החדשה שהצטרפה לא מכבר לממשלה - הימין הממלכתי. למעשה, כיום אין ממשלה בלעדיה. פוליטית - הטיימינג היה מושלם: רגע לפני עסקת חטופים ופרישת בן גביר, ועם הבטחה ביד לאופק פוליטי בליכוד. עוד רבות ידובר על הסיבובים הפוליטיים שלא ייאמנו שעברו על נתניהו וסער במרוצת השנים, אולם בשורה התחתונה הפרק הנוכחי בחייהם המשותפים יכול לפרנס פרשנים פוליטיים וכותבי ספרי מדע בדיוני כאחד.

בימים האחרונים חזר להיות סער אחד האנשים הקרובים ביותר לנתניהו ושותף בכיר לפורום ההתייעצות הבכיר ביותר בנושאים הביטחוניים והמדיניים. בעבר תחזק נתניהו את השביעייה. כיום יש לו רביעייה: ראש הממשלה, רון דרמר, ישראל כ"ץ וסער. אחריהם, אבל לא באותו מעמד: סמוטריץ' ודרעי.

סער, בהחלטה פקחית, החליט לעמוד בראש ועדת המינויים של משרד החוץ בעצמו. מדובר במשרד בעייתי, מקובע ו"שמאלני". הדיפלומטים המשרתים בו הם מסמרים בלי ראש. אי אפשר להיפטר מהם עד גיל הפרישה. סער לא יצליח לשנות את התפיסה הרווחת שהתנחלה אצלם לפני עשורים: פתרון שתי המדינות, הסדרים מדיניים ושאר מרעין בישין, אבל לפחות הצליח ליצור יחסי גומלין. כשעתידם בידיו, הצייתנות קלה יותר.

בעצה אחת עם זאב אלקין הכניס האחרון שני תיקונים חשובים בקבינט עסקת החטופים: הראשון הוא קביעה שכדי לעבור לשלב השני של העסקה יש צורך באישור קבינט נוסף. השני הוא סעיף הקובע שאת המנדט לצוות המשא ומתן בשלב הבא יש לאשר גם כן בקבינט. כשיש איום פרישה מפורש מסמוטריץ' לגבי השלב הבא, סעיפים אלו עשויים להתגלות כמשמעותיים במיוחד. כדי לחזור למלחמה, אגב, אין צורך באישור נוסף