"בקצה אופק חיי, נקודה שחורה ובלתי ניתנת להבנה - מוות"

יומנה של הנערה הצעירה ושחורת־הצמה נפתח במשפט פשוט, כמעט נאיבי: "אני, רותי ליבליך, ילדה בת 13, נורמלית אבל קצת משוגעת. בהדרכת המורה שלי, מאיה וקסברג, אני רוצה להכיר את עצמי. זה קשה לי מאוד, ולכן התחלתי לכתוב את היומן הזה".

רות (רותק'ה) ליבליך, ילידת אנדריחוב (Andryhov) שבדרום פולין, פתחה מחברת משובצת ביום קיץ של 13 באוגוסט 1940, והחלה את המסע המרתק והמלהיב שלה לתוך עצמה. ימים ארוכים ישב בן הזוג הפולני שלי, יליד אותה אנדריחוב, ששוקד על דוקטורט בנושא יהדות פולין, ושוטט ביומן האבוד והנפלא הזה לאורכו ולרוחבו, מחפש בו את הנערה שנולדה במרחק נסיעה באופניים מהבית שלו, ושהיתה גדושה בשאלות גדולות על נעורים, על אלוהים ועל אהבה.

"לא יהיה שום דבר יוצא דופן ביומן, כי החיים שלי הם חיים של ילדה רגילה", כתבה הנערה היהודייה, שחלמה על הימים היפים שיהיו לה יום אחד בארץ ישראל - אבל נרצחה בגיל 16 בערך בבירקנאו, המרוחקת מאנדריחוב 28 ק"מ בלבד. היומן האישי והחושפני נמצא אחרי המלחמה במקום מסתור בגטו של אנדריחוב, ונמסר לקרובת משפחה ששרדה והשתקעה זמנית בעיר ביילסקו־ביאלה. לימים עלתה לישראל והעבירה את היומן למשמרת בארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות.

היומן פורסם ב־1990 בכריכה רכה בעברית מטעם מכון אייבשיץ, אלא שגם בישראל וגם בפולין, סיפורה של ליבליך לא מוכר דיו. "בעיניי, רות ליבליך היא אנה פרנק של פולין", אמר בן הזוג שלי בהתרגשות אחרי שקרא כל מילה שכתבה ביומן הזה בשפת אמו, בגרמנית ובעברית נהדרת, כתובה בכתב יד עגול ומאיר עיניים ומנוקד בניקוד מדויק. הלוואי שבני נוער בני גילה של רותק'ה, שנולדו בתל אביב, היו יודעים להתבטא בעברית ולנקד כך. "במחקר המודרני ידועים כתריסר יומנים שכתבו צעירים יהודים בפולין", אמר לי. "היומן של רותק'ה ייחודי לגמרי, וגדוש בתובנות מפתיעות לצעירה בת גילה. מדהים אותי שהיומן הזה שקע לשכחה".

"יש לי הרבה חברים, אבל אין לי חברים טובים באמת", התוודתה רותק'ה בפולנית בפתח היומן, שנכתב על שלוש מחברות ושמשתרע על פני 122 דפים ו־28 חודשים. "לפני חודש או חודשיים התקרבתי לנער בשם מאנק (עמנואל) זילברמן. אנחנו מדברים הרבה וברצינות, ובהחלט מבינים זה את זה. הדבר הרע היחיד זה שהוא בן ואני בת, ושנינו קצת מתביישים. לכן החלטנו לשחק ולהעמיד פנים. הוא דיבר עם בנות אחרות ואני עם בנים אחרים. לי זה לא היה קשה, כי בנים תמיד הלכו אחריי". אולי חייכה כשכתבה את המשפט הזה. אולי פחדה שאבא, שאותו היא מזכירה לא מעט לאורך היומן, יקרא את הדברים, והרהרה אם לעבור לשפת הסתרים שלה, העברית. "התחיל בינינו קשר כזה. הרגשנו טוב זה עם זה. עד שהפעלתי את כוח הרצון שלי, ולמרות שרציתי ללכת ולטייל איתו, לא הלכתי".

ככל שימי התוגה של החורף מעמיקים, שמחת החיים הולכת ונשמטת ממנה. "האם הכל יילקח ממני? הרי רק התחלתי את החיים שלי... הכל נפסק באופן ברוטלי". את הילדים בגטו היא מתארת כ"זקנים ורקובים... הם דמויי ילדים, אבל כבר מבוגרים, עם עיניים קוקטיות ונשיות אצל הבנות, וסמכותיות אצל הבנים"

"מוכרחה אני לכתוב בעברית", כתבה רותק'ה ב־16 ביולי 41', "לפני שתי (כך במקור) ימים נקרה דבר עם מני (מאנק). באתי הביתה והנה אני רואה שהיומן שלי ביד אבי. הייתי נרגזה ופחדה (פוחדת). ולא ידעתי מה לעשות. אבל בסוף הלכתי אל אבי ואמרתי תני לי (תן לי את היומן) כי אני הולכת אל שושנה. אנו חפצות לקרוא. שיקרתי. אבי נתן והלכנו דרך האחו. ואני מרוב כעש (כעס) ופחד לא ידעתי מה לעשות.. ורצתי ואחזתי בראשי... אמרתי אבי קרא, אולי, על אודות מאנק, אהבה וחושים. נורא, נורא, מה לעשות... לא חפצתי לשוב הביתה... והוכרחתי. באתי הביתה. אבל מאומה היה. רק פחד. והכל זה עונש, כי לא יכולתי לסתר (להסתיר) את היומן ואני השארתי אותו על החלון... אמנם עברית שפה שגורה בפי, אבל לכתוב אינני יכולה כך כמו בפולנית".

הנופים המשכרים, המשקרים

אתה קורא את הדברים הללו שכותבת נערה רגישה, שחווה את אהבתה הראשונה, ואתה נזכר ביומן הכי אינטימי שלך, שכתבת כשהיית בן 15-14, על האהבה המהוססת והמיוסרת שלך לבחור אחד מהכיתה, הבחור הכי יפה בעולם, על הסוד הגדול והמר־מתוק ששמרת בתוך הקפלים של הלב, ועל אמא שחיטטה במגירות וקראה הכל וצעקה לאבא שיבוא - ואתה מבין מה עבר על נערה הכלואה בגטו ליד אהובה הצעיר מאנק, מאנק שיישלח גם הוא לגז, ואתה רוצה לחבק את שניהם ולבקש מהם סליחה. כי היומן מתהלך בעדינות סביב המוות, אבל לא נוגע בו. עד כמה ידעה הנערה מה מתחולל מעבר לשדות הזהובים שלמרגלות הרי הבסקידים? עד כמה אביה, איש היודנראט, שיתף אותה במחשבותיו? מה אירע לאנשים שהיא כותבת עליהם?

בן הזוג שלי מצא את שמה של מאיה, מורתה לעברית, בספר הזיכרון לקהילות אנדריחוב, ואדוביצה, קלוואריה מישלניצה וסוחה. קרוב לוודאי שגם היא נרצחה בבירקנאו. כמו צעירים רבים באנדריחוב, מאנק הועסק בעבודות כפייה לחיזוק גדות הנהר וייפשובקה, שעבר ליד בתיו הקיצוניים של הגטו. במוזיאון השואה בוושינגטון אפשר לראות את תעודת העובד שלו, שמספרה 12172. לפי עדותה של דודתו, חנה לוי, גם מאנק נשלח לאושוויץ.

שמו של הרב של אנדריחוב, דוד אביגדור, מופיע פעמים רבות ביומן, והוא זה שנטע ברותק'ה חיבה לרעיון הציוני. אביגדור כיהן כרבה של אנדריחוב משנת 1925, לימד בבית הספר "תחכמוני" בקרקוב ונהג לחתום בשם בדוי (רודגיבה - איות שמו בהיפוך) על רשימות בעיתונים "דאס יידישע טאגבלאט" וה"יידישע שטימער". לפני המלחמה הוא התכתב עם הנהלת מושב שדה יעקב, במטרה לכהן כרב המושב. זמן קצר אחרי הכיבוש הגרמני הוא עבר לטארנוב שבגליציה, ונרצח שם בראש השנה של 1942.

יפים הם הנופים שלמרגלות הרי הבסקידים. סביב אנדריחוב משתרעת הרמה הנמוכה של שלזיה עילית, שנקראת כיום מאלו־פולסקה, שמבותרת במדרונות של עשב, יערות ובריכות מים. איילות יפהפיות מגיחות מתוך הסבך ומשוטטות בשדות שנמתחים עד האופק המוריק. שנות ילדותו של בן זוגי עברו בנחת ליד וייפשובקה. בנהר הזה הוא למד לשחות, ואהב לשוטט עם חבריו במרחבים שמשתרעים מכאן ועד גדות נהר סולה (סואה, בהגייה הפולנית), זה שהגרמנים הורו לשפוך לתוכו את הררי האפר מהכבשנים של בירקנאו. אחת המורות בבית הספר היסודי אמרה לו פעם: כאן, בבתים הישנים שליד הנהר, הגרמנים ריכזו את היהודים לפני המלחמה. האם ברגע ההוא נבט בליבו הרצון לפלס דרכים אל העבר?

פגשתי אותו באקראי כשהייתי ציר בשגרירות בוורשה. הוא היה חלק מחבורה קטנה של צעירים פולנים שהדליקו נרות חנוכה בחלונות של בתים ברחובות לשנו ומילה, שפעם גרו בהם יהודים. כשנחתי לפני 20 שנה בוורשה האפרורית והמקסימה, לא העליתי בדעתי שהעיר הזאת תוביל את חיי לכיוון אחר לגמרי. שיהיו לי ילדים שידברו עברית וגם פולנית. ערב־ערב אני מביט באיש שלי יושב במרפסת הקטנה שלנו, שצופה אל עצי פיקוס במרכז המתפורר של תל אביב, ומחפש את רותק'ה. "שלא תעז לכתוב עלי", הוא מתרה בי בחיוך עצוב. ברור לי שהתוגה והחמלה שהנערה האבודה מאנדריחוב מעוררת בו הן חלק מהמסע הפנימי שלו אל חייו החדשים. הוא לוגם בלילות קפה אחרי קפה, ומחפש את רותק'ה מאנדריחוב בארכיונים ברחבי תבל, מצליב נתונים, מוצא שגיאות, מתקן. לפעמים מזיל דמעה.

אחיזת עיניים בדמות גטו

היא נולדה ב־1926. אביה, עמנואל ליבליך, היה בעליו של פנסיון מקומי. בן הזוג שלי טרח ומצא במדריך טלפונים פולני ישן, מיום 31.12.1934, את "עמנואל ליבליך, יצרן של וודקה ושל ליקר, רחוב טאדאוש קושצ'שקו מספר 473. מקום העבודה: מלון ומסעדה ליבליך. מספר הטלפון - 16". באחד העיתונים של אז הוא מצא אפילו פרסומת צנועה לפנסיון, ולמסעדה ששמה היה "אנטונינה" וששכנה ברחוב פילסודסקי. לאמה של רות קראו ז'ניה (יבגניה). בדף עדות ביד ושם, יצחק נויפלד מחולון העיד שהוא בן דודו של ליבליך, ושעמנואל נשא את הכינוי "מונדק". לפי העדות, לז'ניה ולעמנואל היו שני ילדים - רות ורישק.

עם הכיבוש הגרמני של ספטמבר, עמנואל עמס סוס ועגלה ונסע עם משפחתו מזרחה, עד לעיר סאנוק. שם, משום מה, הם החליטו לשוב על עקבותיהם. אולי עייפו מהמסע, אולי האמינו שהגרמנים לא יפגעו בהם לרעה. סבתה של רותק'ה נפטרה במהלך המסע, בלובלין, ונטמנה שם. חיש מהר הוחרמו המלון וחנות הליקרים. יהודים הצטוו לנקות את הרחובות ולחזק את גדות הנהר וייפשובקה נגד ההצפות הקבועות של הקיץ ושל האביב. נשים צעירות חויבו לנקות בתים ומשרדים. שני בתי הכנסת הוצתו ב־24 בנובמבר. עד ראייה פולני בשם פרנצישק קודאש יעיד בשנת 1992: "עמדתי ליד השריפה. הגרמנים מנעו גישה לאש. להבות ענק כיסו את השמיים. מי שניסה לכבות צעקו עליו 'ראוס, ראוס'. מכבי האש כיבו רק את הבתים של השכנים".

בנובמבר 1939 כוננה מועצת הזקנים (היודנראט) של אנדריחוב, בראשות אהרון ויינזאפט. עמנואל ליבליך היה חבר בה. לעומת העיירות הגדושות של דרום פולין, יהודים מעטים התגוררו באנדריחוב. בדצמבר 39' נספרו בה 370 יהודים בלבד - רובם ממוצא וינאי שדיברו פולנית וגרמנית, וכמעט לא ביידיש. בינואר 40' פורסם צו לשאת את הטלאי הצהוב. בספטמבר באותה שנה, כשבועיים אחרי שרותק'ה התחילה לכתוב את היומן, הוכרז על הקמת גטו באזור מוזנח סביב רחוב גאבלובסקה שבמזרח אנדריחוב. הגרמנים כינו אותו "אזור יהודי על גדות הנהר וייפשובקה".

אל יהודי המקום התווספו כ־500 יהודים מהסביבה. גטו אנדריחוב מנה בשיאו כ־1,000 איש שהצטופפו ב־51 בניינים. לא היתה סביבו חומה, הוא היה גטו פתוח. והואיל והתנאים ששררו בו היו איומים פחות מאלו שבגטאות הנעולים - הוא שימש "גטו לדוגמה", אחיזת עיניים שאליה הביאו הגרמנים משלחות של הצלב האדום שהיו בדרכן לאושוויץ.

ב־1 ביולי 1941 רותק'ה כתבה בעברית: "אושר! אושר! אני לומדת!... תודה להורים הטובים שנותנים לי כסף. אני לומדת עם כולם וכולם אני אוהבת! לומדת אני את תורתה של ארץ ישראל... זה מה אני חפצה לדעת. אני עוד צעירה! כה צעירה!".

אלא שהמוות קינן גם פה, והוא נוכח יותר ויותר גם בכתיבתה. "אני נטל על הוריי... מדוע אני אוכלת את הלחם הזה כשאני לא מסוגלת להרוויח אותו?... אני שומעת ורואה את ההורים שלי מודאגים מאיפה יהיה לנו לחם לאכול כל יום. יהודים עניים בגטו החדש ברחוב שבסקה (Szewska) וברחובות אחרים שעל גדות הנהר ימותו לגמרי, בלי גישה, בלי מזון ובלי חיים", כתבה ב־10 באוקטובר 41'.

רגעי האושר שבכתיבה

ככל שימי התוגה של החורף העמיקו, שמחת החיים הלכה ונשמטה ממנה. "האם הכל יילקח ממני? למה? הרי רק התחלתי את החיים שלי... הכל נפסק באופן ברוטלי" (11 בנובמבר, 1941). את הילדים בגטו היא תיארה כ"ילדים זקנים ורקובים... הם דמויי ילדים, אבל הם כבר מבוגרים, עם עיניים קוקטיות ונשיות אצל הבנות, וסמכותיות אצל הבנים" (25 בינואר, 1942).

אני מהרהר בנערה הצעירה הזאת, בת 16 בסך הכל, שמטיחה באלוהים: "מדוע איננו במולדתנו? מדוע לא נולדנו שם, בארץ? מדוע איננו מילדות שומעים ומדברים בפיוטיות שפת אבינו? מדוע? מדוע לנו כה רע?"

"אי שם, מבעד למעמקים הכחולים והרוגעים של הים התיכון, אתה יכול לראות חוף חולי לבן בוהק בשמש, ומעליו, מתוך שקיפות האויר, עולים כיפות, מגדלים וגגות שלובים זה בזה, מהולים בירוק של ברושים, עצי ארז דקיקים ורעננים, וריח פועם של ורדים ושל אדמה". איזה פיוט נפלא, אילו געגועים עזים יש במסע דמיוני שכתבה נערה מהגטו לארץ המובטחת שלא תגיע אליה לעולם (14 בינואר, 1941).

הפרקים המרגשים ביותר עבורי ביומן הם כמיהותיה של רותק'ה לארץ שעליה חלמה בהקיץ. יש משהו כואב מאוד בקריאת שורות מלאות ערגה שחיברה בעברית נהדרת נערה צעירה, שחייה עומדים בעוד רגע להילקח ממנה, וכולה משאלה לברוח לארץ שהשמש זורחת בה. "לפני כמה ימים ראיתי תמונות ישראל. הם יפות כל כך שאינני יכולה לתאר", היא כתבה באותיות גדולות ויפות על נייר מחברת משובץ, "האנשים עובדים ושמחים, ועל פניהם בת צחוק. הילדים מאושרים ויפים וטובים. כי הם בארץ מולדת, ושם טוב ויפה. נפלו עלי תענוגים לארץ. חפצה אני כבר לנסוע. מדוע אינני יכולה? נפש שלי כליה וקוראת: לנסוע לארץ מולדת וללמוד ולעבוד בשבילה".

אני מכיר את הציניות ששורות נאיביות כאלו יכולות לעורר היום, שעה שישראלים צעירים עוזבים את הארץ ומחפשים חיים חדשים באירופה, לרבות בפולין. העלייה לארץ ישראל, שמצטיירת בעיניה כהיפוך המוחלט של גיהינום הגטו, היתה משאלת ליבה העמוקה של הנערה היהודייה, שחייתה בדלות טחובה תחת שמיים נוכריים. "אבל לבבנו... תקווה שהעם היהודי לא יהיה כבר כה עני שלא נוכל נדלוק הנרות על ארץ זרה, ארץ רעה מלאה קינאה בשבילנו", כך כתבה במרירות של ייאוש בחנוכה, ביום 28 בדצמבר 1942. זה היה כנראה הדף האחרון ביומן.

רותק'ה חלמה על חיי קיבוץ ועל קריירה ציבורית משולבת בכתיבה ספרותית. "אני כותבת סיפורים ("נובלקי", הדגישה בפולנית באותיות עבריות) וגם היום כתבתי אחת... זה רומנטי. אני מאושרה אם אני כותבת. אני שבעת רצון. ליבי שמח", כתבה בספטמבר 41'. כמה כישרון, התבוננות פנימית ופיוט יש ביומנה של נערה בודדה שכתבה עברית משובחת שאינה שפת אמה. אני שואל את עצמי לאילו פסגות היא היתה יכולה להגיע אלמלא הגורל הרע שפקד גם אותה.

אני כותב עליה ונזכר ברותק'ה אחרת - רות לסקר מבנדין, שהיתה צעירה מרותק'ה של אנדריחוב בשלוש שנים בערך ושנרצחה אף היא באושוויץ ב־1943. היומן הנהדר והחבוי שלה נמסר ב־2005 לראש קרן "יונה" בבנדין, אדם שידלובסקי המסור, בידי משפחת חברתה הפולנייה סטניסלבה שפינסקה, שהחזיקה בו שנים הרבה כשריד וזיכרון אחרון לרותק'ה, חברת ילדותה שהיתה ואיננה. אני זוכר את הטקס המרגש בבנדין, שבו השתתפתי כציר ישראל בוורשה יחד עם ידידי הטוב מיכאל סובלמן, שנפטר לאחרונה בטרם עת.

אני כותב את הדברים הללו, וחושב על צעירה יהודייה מליטא השכנה, מתילדה אולקין היה שמה - מתילדה אולקינייטה בהיגוי הליטאי - שהיתה מבוגרת מרות ליבליך בשלוש שנים בערך. מתילדה כתבה שירים נפלאים במחברת שהעניק לה אהובה הליטאי, אנטון. שירי הטבע שלה ריגשו את עולם השירה הליטאי שלפני המלחמה, שם ניבאו לה עתיד מזהיר. אבל איזה עתיד היה ליהודים בשנת 1941? מאימת המיליציות הליטאיות, היא החביאה את מחברת השירים מתחת למזבח כנסייה בעיירה פנמונליס, שבה הסתתרה, עד שנגררה עם אמה ואחותה לשדה של פרחים ועשב ונורתה בצד הדרך.

בטקס הזיכרון השנתי בפונאר שבווילנה, ואני שגריר ישראל בליטא באותם ימים, קראתי אחד משיריה הנפלאים של מתילדה מול עיניהם המשתאות של שרי ממשלה ליטאים וחברי פרלמנט. כשקראתי בקול רם, חלף בי רגש טמיר וחריף שאני משמח עכשיו את ליבה. עמדתי מול הבורות, וחשבתי על אלפי צעירות יהודיות אחרות שחיברו גם הן שירים יפים - ומאומה לא נותר מהן. גם שמן אינו ידוע.

"גם אותי ספרו בין הבנות"

ב־19 בפברואר 1941 כתבה בעברית: "אני לומדת אצל מיה... לומדות אנו זאת (שושנה ואני) ספרות החדשה העברית. עברנו כבר תקופת ההשכלה ורוב של התקופה הרומנטית. תקופה הרומנטית מוצא חן בעיניי כי אני גם רומנטית... אינני מתארת איך אני אכתוב הכל בעברית בארץ ישראל... כי אני אוהבת אותה מאוד. אני יהודית. שם מולדתי ושם בעבודה ציבורית מקומי. ואם אני תהיה בארץ אני חפצה לכיות (לחיות) בקיבוץ. פעמים קיבוץ מתאר לי כמקום אידיאלי ופעמים אינני מאמינה בזאת. כי איך יכול לכיות (להיות) מקום אידיאל על העולם השופכת בדם".

בפסח 1941 כתבה: "הלוא יש אדוני קם כמו לפני כן, אשר הוציא אותם ביד חזקה ובזרוע נטויה ממצרים... מדוע מוכרחים אנו לחיות רחוק מארץ אבותינו מארץ ישראל. שואלת זאת אני. ילד גלות. אבל יהודים (יהודייה; יא"ל). מדוע אני פה ולא שם איפה לבבי חפצה? אולי אונש (עונש) הזה לכן שהיהודים אינם טובים שאינם מאמינים באדוני? שמנקים (?) וכועסים? אינני יודעת". וכאן היא הביעה תובנה מפתיעה לגמרי לגילה, שאולי שמעה אותה ממורתה מאיה או מהרב אביגדור: "ששוחחים (שוכחים) את ארצם אם יש להם טוב? ורק אם רע להם הם מביטים למזרח וחפצים לנסוע לשם" (19 אפריל 1941).

ככל שחלפו החודשים, פחד המוות גבר על התקווה: "בקצה האופק של חיי יש נקודה שחורה ובלתי ניתנת להבנה - מוות... והרי טוב לחיות, גם את החיים העלובים שיש לנו", כתבה בפולנית (31 במארס 1942). שלוש פעמים היא הזכירה את מחנה הריכוז ("לאגר"). ב־12 בפברואר 1942 היא כתבה, הפעם בפולנית: "בבת אחת נפלה אלי ההבנה, שגם אותי ספרו בין הבנות שמאיימים לשלוח ללאגר".

בסוף יולי 42' נאספו בוורשה הרחוקה כ־6,500 יהודים מדי יום ביומו כדי להישלח לטרבלינקה. הגירוש מאנדריחוב הקטנה החל גם הוא ביולי של אותה שנה. כ־100 יהודים גורשו לבלז'ץ ולאושוויץ, רובם ככולם הורים לילדים קטנים. 60 יהודים אחרים, ובהם חברי מועצת היהודים ובני משפחותיהם, לרבות רותק'ה, היו אמורים להישלח גם הם לוואדוביצה בדרך לאושוויץ, אבל בגלל סערת גשמים נשארו זמנית בגטו. הנהר ויישובקה שעלה על גדותיו דחה את קיצם.

כאמור, היומן נפסק בפתאומיות ב־28 בדצמבר 1942. אינני יודע מה אירע לרותק'ה מאותו יום ועד הירצחה. האם אמא שלה, ז'ניה, עמדה לידה בתא הגזים? אולי היא אחזה בידה של חברתה הטובה שושנה, שאיתה למדה ספרות רומנטית וספרות תקופת ההשכלה? אולי עמדה שם לבדה, בחושך האיום האחרון, ונפרדה בליבה מהארץ עם השמיים התכולים ומהקיבוץ שבו חלמה לכתוב סיפורים ולעסוק בפעילות ציבורית?

אני מהרהר בנערה הצעירה הזאת, בת 16 בסך הכל, עם עיניים שחורות חודרות וצמות שחורות ונאות, שדיברה אל אלוהיה והטיחה בו: "מדוע איננו במולדתנו? מדוע לא נולדנו שם, בארץ? מדוע איננו מילדות שומעים ומדברים בפיוטיות שפת אבינו? מדוע? מדוע לנו כה רע?" (6 בנובמבר, 1941 או 1942).

ב־10 באוגוסט 1943, הנשים והנערות האחרונות מגטו אנדריחוב הועלו על משאית או שתיים ונלקחו לוואדוביצה השכנה, בדרך הקצרה לאושוויץ. רותק'ה ככל הנראה היתה ביניהן. אביה עמנואל ואחיה רישק נלקחו למוות קודם לכן. את היומן האהוב שלה, שכתבה בשלוש מחברות, שתיים מהן משובצות ואחת בעלת שורות ישרות, היא לא לקחה איתה למסע האחרון, אלא הסתירה בגטו. כאילו רצתה שיישאר אחריה.

עיר נאה היא ואדוביצה, עירו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני. כשאני נוסע עם בן הזוג והילדים לביקור הקיצי השנתי שלנו בפולין, אנחנו יושבים בכיכר המרכזית הנאה שלה, מזמינים גלידה ועוגת פרג עשירה ומאזינים לדנדון הפעמונים, ולשקט העמוק שנודף מכאן אל השדות שמשתרעים לכל עבר, כמו גלימת שמש, עד הרי הבסקידים.

ספרו של יוסי אבני־לוי, "שלושה ימים בקיץ" (כנרת זמורה ביתן), מועמד ברשימה הקצרה בפרס ספיר, תשפ"ה