אבו מאזן מוכן לאתגר העזתי

השבוע פגשתי ברמאללה את יו"ר הרשות הפלשתינית, שמקווה שטראמפ יעזור לו לחזור לשלוט בעזה

אבו מאזן, צילום: רויטרס

משימת חייו האחרונה. מי שלא רוצה להחזיר לעזה את חיילינו לאחר שנסיים את שלבי הנסיגה ממנה ויוחזרו כל החטופים, מי שאין לו עניין להקים שם התנחלויות, מי שלא רוצה להשאיר את חמאס בשלטון בעזה, מי שמעריך כי נתניהו ידע בדיוק מה אמר כשהסביר לפני חודשים אחדים כי אם נצא מעזה זה לא יהיה פשוט לשוב אליה - חייב להחליט עכשיו כיצד תיראה עזה כשנצא משם בעוד חודשים מעטים. המועמדת הטבעית ביותר להחליף את חמאס, המבקש להוכיח כבר עכשיו שאין לו תחליף ברצועה ושרק הוא יודע כיצד לנהל אותה, היא הרשות הפלשתינית.

הפגישה עם נשיא הרשות, מחמוד עבאס, התקיימה השבוע בלשכתו ברמאללה. בנובמבר השנה ימלאו לו 90, והוא עדיין נמרץ, נחוש בדעתו ורואה בישראל שותפה, ולא רק שכנה. הקשת השיעית היא האויבת של ישראל ושל הפלשתינים. חמאס הוא ארגון זר לאזור הזה, ומופעל בידי גורמים זרים. מבחינת הפלשתינים, 7 באוקטובר היה חמור מאשר ה"נכבה" של 1948. הוא גאה בהתנגדות הגלויה שלו לאינתיפאדה השנייה, ובכך שעם תחילת נשיאותו הביא לסיומה.

רצועת עזה נלקחה בכוח מידי הרשות הפלשתינית ב־2007, ועבאס נחרץ בכוונתו לשוב אליה. הוא בונה על אמביציית השלום של טראמפ, מציג את חילופי המכתבים האחרונים ביניהם, וסבור כי יהיה לו עניין לגבות את הרש"פ אם זו תיקח לידיה את רצועת עזה. הוא ישמח אם אירופה תעמוד לצידו צבאית, ואם מדינות המפרץ יהיו מוכנות לקחת חלק מרכזי בשיקום עזה, אבל הוא לא מציב תנאים, ומכחיש את הטענה הרווחת שלפיה אין הרשות מעוניינת לשלוט בעזה. לדבריו, היא מוכנה ונערכת לכך.

הביתה - כהמנון חדש. השבוע שמעתי פעמים אחדות ביום את שירם של אהוד מנור ויאיר קלינגר "הביתה", והדמעות דמו בדיוק לאלו המגיבות כש"התקווה" מושרת באירועים מיוחדים. אמרתי לעצמי שאף שלא נוהגים להחליף המנונים לעיתים מזומנות, יכול להיות שזה הרגע להפוך את השיר הזה, המאחד כל כך הרבה ישראלים סביבו, להמנון חדש, במקום שירו המיושן־משהו של נפתלי הרץ אימבר, שנעימתו לקוחה מיצירתו המפורסמת מאוד של בדז'יך סמטנה "מולדתי". העובדה שהביצוע המרהיב של אלף הנגנים חודשיים לאחר השבת השחורה כלל גם קטע מ"התקווה" מוסיפה לייחודו של השיר הנפלא הזה.

ילד טוב מוסקבה. מואשם ברצח. ליברל. ספרו האוטוביוגרפי של לאוניד נבזלין הוא ספר לא צפוי. מצד אחד, הוא קורע חלון לילדות ולנעורים במשפחה קומוניסטית שמרנית, שבה הורים חוששים לדבר בחופשיות פן ייחשפו על ידי ילדיהם - ומצד שני, הוא מספר את הסיפור המוזר של הצעירים שרכשו חברות ממשלתיות לאחר קריסת בריה"מ, והפכו מיליארדרים שנרדפים בידי פוטין ושמואשמים על ידי משטרו בפשעים כמו רצח. חלקם מוצאים עצמם בכלא, ואילו הוא הצליח לעלות ארצה ולהשקיע בה במיזמים יהודיים וליברליים. זהו סיפור יהודי מאוד, אוניברסלי מאוד, ואנושי לא פחות.

זה לא סיפור המצוקה המוכר לנו הרבה יותר - של אסיר ציון הנמק בכלא, של מי שחולם מנערותו על עלייה לישראל, ושמסכן את נפשו בהפצת "סאמיזדאט" (הפצה מחתרתית של שכפול פרטי של חומר שהשלטונות מבקשים למנוע את קריאתו). זה סיפור מיוחד מאוד, של "ילד טוב מוסקבה" שגדל במשפחה שהאמינה בקומוניזם גם כשהמשטר התאנה לה, וששפר עליה מזלה בהשוואה למצבם של רוב אזרחי בריה"מ. ילד שלא ידע דבר על היותו יהודי עד שהתבגר, ושמיהר להשלים את הפער - עד להיותו אחד האישים המשפיעים ביותר על התרבות היהודית בת־זמננו. הספר מומלץ לכל מי שהסיפור היהודי לא מפסיק לרתק אותו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר