"אני פה, אני החיים"

1

לא סיפורים בעלמא וגם לא מיתולוגיה עברית. נדמה לנו שמדי שבת אנו קוראים בספר עתיק שאירועיו התרחשו בראשית ההיסטוריה - טעות. האומה היא שכותבת את עצמה מדי שבוע בספר החיים של עמנו. מבחינה זו, בקריאת ספר הספרים איננו מתוודעים רק לדברי הימים של העם, אלא למטא־היסטוריה, תבניות היסטוריות שאוצרות בתוכן את חוכמת הדורות, ושלימדו אותנו איך לשרוד בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמה, חורבן וגאולה.

הפסיכואנליטיקן ויקטור פרנקל, ששרד את אושוויץ, מספר על אישה צעירה במחנה הריכוז שהוא היה עד ראייה למותה. היא ידעה שעומדת למות בתוך ימים ספורים, אך פרנקל הבחין שלמרות הידיעה הסופית, מצב רוחה היה טוב. "אני מודה לגורל על שהפליא את מכותיי", אמרה לו. "בחיי הקודמים פונקתי ולא התייחסתי ברצינות להישגים רוחניים". היא הצביעה החוצה ואמרה: "העץ הזה כאן הוא ידידי היחיד בבדידותי". בעד חלון הצריף היא יכלה לראות רק ענף אחד של עץ ערמונים, ובענף השני היו שני ניצנים. "פעמים רבות אני מדברת אל העץ הזה", אמרה לפרנקל, ששאל אותה בחרדה אם העץ ענה לה. "כן", היא ענתה. ומה אמר לה העץ? שאל, והיא השיבה: "הוא אמר לי - אני פה, אני פה, אני החיים, חיי הנצח".

זה סיפור משנה תודעה. בלב מציאות שיצרה רק מוות, העומדת למות מצאה משמעות ותקווה במחזור הטבע, בלבלובו העונתי של העץ לאחר שנת חורף שבה השיר את עליו ונראה מת. היא האמינה שיש תקווה לאחריתה, גם אם הבשר יִכלֶה והיא תמות.

2

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשצפיתי בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 ושמעתי את עדותה המטלטלת של שורדת השבי ספיר כהן, שנחטפה למנהרות חמאס ב־7 באוקטובר. מבלי שהוכנה לכך, היא עברה תהליך דומה לזה של האישה שפרנקל סיפר עליה, ומצאה שם משמעות לקיומה:
"בשעות הראשונות חשבתי 'למה זה מגיע לי?', וכל הזמן 'אם הייתי עושה כך או אחרת הייתי יכולה להינצל'. הראש התפוצץ. ואז אמרתי לעצמי שאני צריכה לחשוב בדרך אחרת. אם אלוהים שלח אותי לכאן, זה כי אני אמורה להיות כאן. השאלה היא למה. ראיתי חטוף שעצם את עיניו כדי לא להיות חלק מהמציאות שאליה הושלך, וחטופה שכל הזמן בכתה כי היא לא ידעה מה קרה למשפחתה בקיבוץ. ואז נזכרתי במשאלה האחרונה שלי, ואמרתי: 'אלוהים, תן לי הזדמנות אחרונה לעשות משהו משמעותי בחיים'. הייתי בתוך הגיהינום הזה, אבל הבנתי שזכיתי בהזדמנות לעזור לחטופים שהיו איתי, ושאין דבר חשוב מזה. מהרגע הזה, שמתי בצד את הבעיות שלי והחלטתי לקבל את האחריות הזאת, ופתאום הרגשתי שאני אדם אחר - הרגשתי חזקה, שיש לי ביטחון, ולא הבנתי איך אדם כל כך פחדן יכול להרגיש כך". עשו לעצמכם טובה וצפו בראיון המלא.

3

עוד ב־8 באוקטובר כתבתי לעצמי שאנחנו נמצאים באירוע תנ"כי. ככל שנקף הזמן והמלחמה התרחבה, תהיתי אם לנגד עינינו נכתב פרק חדש בתנ"ך. היכן נביאינו שיפרשו עבורנו את המציאות, שירימו את מבטנו מההווה המדמם אל הנצח, ושיַקנו משמעות עומק מטא־היסטורית לסוּפה האדירה שסחפה אותנו ואת האזור, ובמובנים רבים את העולם, למחוזות שלא האמנו שנגיע אליהם כה מהר.

ייסורי ההיריון וצירי הלידה אינם נקודת הסוף, אלא חלק מתהליך שבסיומו תתרחש הלידה. המשבר אינו רק נקודת השבר, אלא המקום שעליו כרעה היולדת בימי קדם. בידינו להחליט כיצד לקרוא את חיינו: כשבר או כלידה, כמכה אנושה או כהזדמנות

ואז שמעתי. שמעתי אימהות ואבות על קברי בניהם, מנחמים את העם וקוראים לו לקום מעפר ולנצח, כי אנחנו עם הנצח. קראתי צוואות של לוחמים בני 20 עם רוח בת אלפיים, שנשאו על גבם את העול הכבד כעפר והישירו מבט אל המוות בידיעה שהם מצילים את עמם. נחשפתי לפקודות קרב של מפקדי צה"ל שכמו המשיכו את פקודות הקרב של יהושע בן נון, גדעון בן יואש ויהודה המקבי. והבנתי. הבנתי שיש לאלוהים דרכים משלו לדבר אלינו. ואם בימים ההם הוא שלח את ישעיהו ויחזקאל, דבורה ואליהו - בזמן הזה הוא שלח לנו דמויות מופת שאיש לא הכיר עד לפני רגע, שקמו מתוך העדה והרימו אותנו מיום קטנות שלנו לרמה אחרת של משמעות וחיים, תקווה ואמונה.

4

הקשבתי לספיר המתארת את המחשבות הקיומיות שלה בבור חמאס, כיצד מצאה בתוכה כוחות לעלות מבור חייה ולעזור לאחרים שנמצאים שם, וחשבתי על יוסף. פעמיים בימי חייו הוא הושלך לבור ויכול היה להתייאש ולאבד תקווה. והנה - ברגע ההתוודעות של יוסף לאחיו הנדהמים הוא מחליף מילה אחת בסיפור חייו, ומשנה את כל המשמעות של מה שאירע: "וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים..."

במילים בודדות התחלפה המכירה בשליחות. אם ברגע האירוע חשבנו שזו היתה מכירה של האח לעבד - בפרספקטיבת עומק, לאחר מה שעברנו, אנחנו מבינים שזו היתה שליחות. יוסף יכול היה להתייאש ולהתבוסס במכירתו ובמחשבות כגון "לוּ חזרתי משכם הביתה (לאחר שלא מצא את האחים) לא הייתי נמכר לעבד", אך הוא האמין שכנראה יש סיבה לכך שקרה לו כל זה. לכן הוא בחר לתת לסבלו משמעות ולקרוא את מציאות חייו בבור כשליחות, שהוא עדיין לא יודע מהי, אך בהמשך הדברים יתבהרו.

5

לקראת סיומו של ספר בראשית, לאחר שיעקב נקבר במערת המכפלה, האחים חוששים שמא כעת יוסף יעניש אותם על כל מה שעוללו לו. אך הוא שב ומלמד אותם, ובאמצעותם אותנו: "אַל תִּירָאוּ! כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה - אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה! לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". גם אם הצרות מתרגשות עליכם, אל תיראו. אל תעמיסו על כתפיכם את משא כל הצרות.

גם אם מה שמתרחש נראה רע, נזכור שהרע הזה נתפס במושגים שלנו. אך במושגים המכוננים של זרם המעמקים הדוחף את ההיסטוריה - מה שמתבטא בספר בראשית בחלומות הרבים שחולמים גיבוריו - מה שנראה רע עכשיו עשוי להתגלות בהמשך כמחשבה לטובה. ייסורי ההיריון וצירי הלידה אינם נקודת הסוף, אלא חלק מתהליך רחב ומקיף שבסיומו תתרחש הלידה. המשבר אינו רק נקודת השבר, אלא המקום שעליו כרעה היולדת בימי קדם. בידינו להחליט כיצד לקרוא את חיינו: כשבר או כלידה, כמכה אנושה או כהזדמנות. יוסף "הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ". זאת הראייה שספר בראשית מחנך אליה: לא להסתפק בצד הגלוי של החיים ולחשוב שהאירועים השוטפים הם חזות הכל - אלא להקשיב לזרם הסמוי של החיים, לקולות המדברים אלינו, לחלומותינו. חזק חזק ונתחזק.