להיערך להחזרת השגריר מאוסטריה

להוביל את המהלך. מפלגת החירות האוסטרית הוקמה לפני 70 שנה על ידי אנטון ריינטהאלר, לשעבר בכיר אס.אס שלאחר המלחמה הושם בכלא למשך שלוש שנים. כשהשתחרר מבית האסורים, הוא אסף חברים לשעבר במפלגה הנאצית ופוליטיקאים משולי הזירה הפוליטית האוסטרית, והקים איתם מפלגה שבחרה בשם הציני "החירות". היא התאפיינה בסימניהן הקבועים של מפלגות שולי הימין האירופי: שנאת זרים ותביעה להרחיקם משערי המדינה, לאומנות קיצונית, אנטישמיות, עוינות קשה לקהילה האירופית וגעגועים לימים שבהם גרמניה ואוסטריה חוברו להן יחדיו בחסותו של הפיהרר.

המפלגה לא זכתה לתמיכה סוחפת, ובמשך שנים רבות נותרה באופוזיציה - אבל מנהיגה הבא, יורג היידר, שלא במקרה כונה "נכדו של היטלר", הצליח להלהיב רבים מן המצביעים באוסטריה, וב־1999 מפלגת העם הוותיקה צירפה אותו ואת חבריו לממשלה, לראשונה בתולדותיה. אנחנו החלטנו להחזיר את השגריר מווינה, ולא לקיים קשר עם שום שר המייצג את מפלגת החירות. לא היינו היחידים - מדינות רבות החרימו את היידר ואת שריו, עד שהוא נאלץ להתפטר ולפנות את מקומו. רק ב־2003 הוחזר שגרירנו לאוסטריה.

ב־20 השנים האחרונות ידעה המפלגה עליות ומורדות, אך בבחירות בספטמבר 2024 היתה לה עדנה. אמנם רוב הפליטים שהגיעו למדינה בשנים האחרונות לא נשארו בה והמשיכו בדרכם לגרמניה, אך זה הספיק למפלגה הגזענית הזו כדי להפחיד את הבוחרים מפני גל עובדים זרים שיתפסו את מקומות עבודתם ויתאנו לנשותיהם ולבנותיהם. ההישג של 1999 חזר על עצמו: בהנהגת הרברט קיקל, החירות זכתה ב־29% מהקולות, ובכך היתה למפלגה שזכתה ברוב היחסי ודחקה לאחור את המפלגות הוותיקות.

אלא ששום מפלגה לא היתה מוכנה לקיים איתה משא ומתן קואליציוני, ולרגע נדמה היה כי תיווצר חזית של ימין ושמאל נגד הגזענות. קיקל כינה את הניסיון הזה "קואליציה של לוזרים". הקנצלר קארל נהאמר, מנהיג המפלגה השמרנית שאיבדה את הרוב, ניסה לחבר את הפאזל, אך נאלץ להודיע לנשיא כי כשלו מאמציו. לאחר שהתפטר מהנהגת מפלגתו, החלו נשמעים בה קולות הקוראים להצטרף לממשלה בראשות הימין הגזעני, וייתכן כי לראשונה בהיסטוריה תקום ממשלה כזו באוסטריה.

אם אכן יתרחש הדבר, ישראל לא תוכל לעמוד מנגד, להודיע כי מדובר בהחלטה אוסטרית פנימית ולהמשיך ב"עסקים כרגיל". המעט שנוכל לעשות הוא להחזיר את שגרירנו בווינה לירושלים ולהוביל בכך מהלך עולמי.

דמוקרטיה מושתתת על הבנות. הוגי המהפכה המשפטית סבורים כי במערכת דמוקרטית, מה שחוקי מותר וכל מה שלא חוקי אסור - ובזה נגמר העניין. הם טועים. החיים מלאים במקרים חריגים. מה שמכתיב את התנהגות המנהיגים והציבור הרחב הוא חוזה בלתי כתוב, הנשען על הסכמות המתגבשות במשך שנים. מי שפורמים את ההבנות הללו הם בעיקר אלה הפותחים את דברי התוכחה שלהם ב"איפה זה כתוב בכלל?".

נתניהו החליט למנות לתפקיד ממלא מקומו של נציב שירות המדינה את עו"ד כחלון, אף שהיועמ"שית שללה מינוי זה בגלל "אי־דיוקים" בקורות חייו של המועמד. המשפטן הראשי של הממשלה, בעיני ביבי, הוא עורך הדין של הממשלה, ותפקידו לאפשר למקבלי ההחלטות לעקוף מכשולים חוקיים. אם חוות הדעת של היועצת לא מקובלת עליו - הוא מתעלם ממנה. כך הוא מעניק גיבוי לשר המשפטים, המתחמק ממינוי שופטים לביהמ"ש העליון, ולטלי לגוטליב, המשיבה על הזמנתה לחקירה במילים: "טפסו על עץ אחר". בסופו של דבר, מורשתו תהיה השבת השחורה וניתוץ אדני הדמוקרטיה הישראלית.