מיוחד לחנוכה: מעשה בחווה ואלוף הפיקוד

מרים החשמונאית וקליאופטרה הירושלמית. מכירים? ומה לגבי אריסטובולוס השלישי וחננאל הבבלי, שמעתם עליהם?

כל מי שאי־פעם למד בחיידר ובישיבות הקדושות, הווה אומר כל מי שתורתו אומנותו כמו עבדכם הנאמן, לא יודע דבר ורבע דבר על החבורה הזו. הדמויות היחידות שעליהן הוא כן יודע, והקשורות למקום שבו הוא נמצא כרגע, הן רחב הזונה ויהושע בן נון.

זהו.

על רחב אמרו חז"ל, בשם רבי יצחק, ש"כל האומר רחב, רחב - מייד נקרי", דהיינו שהוא מגיע לידי קרי רחמנא ליצלן, שזה אומר, לדעת מביני סוד, שנחרץ דינו של האומר מילים אלה לחיי גיהינום נצחיים, ולעדי עד תיצלה נשמתו בעמקי בור שחת הגדוש בצואה רותחת, כפי שמבואר לפרטי פרטים בספרים הקדושים. אלא אם כן, כמובן, נעמד העבריין הנ"ל בדחילו ורחימו, מייד לאחר הפגם בברית, ומתפלל מתוך "התיקון הכללי". ואם אכן כך יעשה, בבוא יומו רבי נחמן מברסלב ירוץ לעבר פתח שאול שאליו משחית הזרע נשלח על ידי בית דין של מעלה, ישים את ידיו על פאותיו הרחבות של החוטא, הידועות בשם גוזמבות בלע"ז, ומפתחי גיהינום ימשכהו לשערי גן עדן. כן, בדיוק כך. במקום צואה רותחת, אומר ה"רחב, רחב" יישב להנאתו תחת סוכתו של לווייתן, יפלפל עם המרא דאתרא של גן העדן בדיני ארבעה וחמישה ושור שנגח, וממאכלי הקודש שבעולם האמת לעד תתענג רוחו.
זה בקשר לרחב. ומה ידענו עלֹ יהושע בן נון? הרבה פחות. לא עניו היה כמשה, ולא מגמגם כמותו. משהו כמו מגיד שיעור, לא ראש ישיבה, דהיינו - לא מי יודע מה. זה הכל.

ומשום שכך, מה שנשאר בזיכרונו של הילד מהחיידר הוא רחב.

איה טוטו

ובמאמר מוסגר: לו היה אלי הטוב נותן לי דולר אמריקני אחד על כל מתנחל ומתנחלת(!) שבידה ובידו "התיקון הכללי", מבכות ומבכים על הקליפות הטמאות שיצאו מטיפות התענוג המקרי, כפי שחזיתי בחודשים האחרונים בלכתי בארץ אבותינו, עשיר הייתי עשרת מונים מאבינו אברהם ומקורח המורד.

ועתה, שרק לפני רגע קט הגעתי למקום זה, עדיין לא גביר כאברהם, את מי רואות עיניי? כלב העונה לשם טוטו, שום רחב, ושני בחורי ישיבה מחרדי עמנו, מלובשים כגברי יהודאי, ועיניהם צופות לעבר יריחו, העיר הפרוסה למול עינינו. מה הם מחפשים בעיר הזו? את מי הם חפצים לראות?

האם את טוטו באתם לראות, או שמא את רחב אתם מחפשים? אני שואל אותם.

טוטו, המאזין לשמע שמו, נובח, כאילו לא היה אלא שופר של ראש השנה. שברים ותרועה.

"טוטו, שקט!" פוקד עליו חנן, בעל הבית.

"זה הולך ככה: האמריקנים, או בכלל שמאלנים חמודים כאלה, קודם כל מעניין אותם הכלב, אחרי זה מעניין אותם העצים, ואחרי זה הבן אדם", אומר לי חנן. "הם באים ושואלים: 'הו, חמוד הכלב! איך קוראים לו? למה הוא עצוב?'"

השמאלנים, כפי שהוא קורא להם, "מעניין אותם העצים, אקולוגיה, ורק אחרי זה בני אדם".

ומה סיפורו של כלב זה?
"זה טוטו. הבעלים שלו הוא לוחם שלדג שמ־7 באוקטובר לא ראה את הכלב, אבל דאג להעבירו מבית לבית אצל חברים שלו בתקוע, והשתגעו האנשים, ואמרו לרבש"ץ, האח של אבו טבלה: 'הרוג אותו, חאלס, כולם סובלים!' אח האבו, שנתקע עם הכלב, יצא למדבר להרוג אותו, ואז אמר לעצמו: 'רגע, למה? אני אזרוק את הכלב אצל חנן!' ומאז טוטו פה. שבועיים-שלושה".

מי הוא אבו טבלה? זאת אולי אתם יודעים, וגם האלוהים, אבל לא אני.

אתה מסתדר עם הטוטו הזה? חוקר אני בדבר, כאילו לא הייתי אלא יושב ראש עמותת זכויות הכלב והאדם של אירופה.

"כן", עונה חנן, ותוך כדי שהוא שם מבטו בי, חודר לתוך עיניי, אומר הוא: "אתה בן אדם, אוכל את החיות. והחיות אוכלות את העצים. זה מה שהאיזביצע, הראדזינער, אומר".

מה? מאיפה צצו לחנן הזה המילים הללו? הוא מצטט, כך הוא אומר, את דברי האדמו"ר מאיזביצה־ראדזין.

האדמו"ר מראדזין הוא סב סבי, אני אומר לו, ומחסידות זו מעטות מאוד הנפשות ששרדו. איך קרה ששני בני שורדים, אוד מוצל מאש, נפגשים להם דווקא כאן, ליד טוטו?

זו שאלה שאני שואל, אך לא חנן. מייד כששומע הוא כי ממשפחת הרבי עבדכם, מחבק הוא אותי ב"חיבוק חסידי", כפי שהוא קורא לו, כולו התרגשות, כמו דוד ויהונתן היינו.

היכן הרכבל

איפה אנחנו? אנחנו בחווה. למעלה שמיים, למטה ארץ, ואדמה בכל מקום. פה זה לא שדרות רוטשילד, לא רחוב יפו ולא סג'עייה.

מספר התושבים: משפחה אחת. מדי פעם, כמנהג ישראל מקדמת דנא, באים נערים, הקרואים בלע"ז "נערי הגבעות", ועוזרים.

מה שמה של חווה זו?

עסקן יהודי בשם דילי, שהכרתיו לפני כשנה, הסיע אותי לפה, אבל לי אין מושג איפה אני באמת.

טוטו. דילי. שמות יפים.

מה אני אמור לראות פה או לעשות פה? כנ"ל, אין לי מושג.

למזלי הטוב, לאיטו מכוון אותי חנן למקום משכנו, מבנה בצבע חום בהיר, שאם אינני טועה עשוי מפלסטיק חד־פעמי, מבנה המתיימר להיות חדר אורחים, סלון או משהו בדומה.

מתוך הפלסטיק החד־פעמי נמשך משהו, כמו סוכה חצי כשרה, והיא פונה לעיר שבתוך מדבר. ושם, בתוך העיר, לבן דת משה אין כניסה.

בתוך החצי־כשרה שולחנות, סוג של רהיט המדמה להיות ספה, וכריות על הרצפה.

ובתוך הפאר הזה, בחלקו האחורי, יושבים להם נערי גבעות שניים, עם גוזמבות אקסטרה־לארג' שבבוא יום פקודה לבטח יקלו רבות את עבודתו של רבי נחמן. לשמאלי אני רואה נער מבוגר יותר, וראשו מכוסה בצעיף או במגבת, והוא בוהה בי ומחייך. לימיני אני רואה גוזמבות עם ראש, ומעליהן כיפה בגודל של חללית. ומקדימה, מביטים לעבר העיר, בוהים ומחפשים, שני החרדים, אחד עם זקן קטן ומשנהו עם זקן בשיעור החזון אי"ש, ולראשם כיפות שחורות משחור. הנ"ל, גאוני ישראל שתורתם אומנותם, לקחו חופשה קצרצרה מעיון עמוק במסכתות בבא קמא ובבא בתרא כדי לחסות בצילה של הרוח הקדושה הנושבת מהעיר שמתחתם וממולם, ולנשום לתוך גופם מן הטוהר הסובב אותם.

הגבר עם הזקן של החזו"א מצביע לעבר העיר שמתחתינו ואומר: "זו יריחו. פה אתה רואה את יריחו. לא יותר מזה, לא פחות מזה".

האכן הדבר?

אני, הקטן באדם, אוהב את יריחו. הייתי מגיע אליה לפעמים, בימים שבהם הסתובבתי באזור הקרוי על ידי אומות העולם "מדינת פלשתין", ועולה הייתי על הרכבל שמגיע למנזר החצוב בלב הר, ומבלה שם כאילו הייתי נזיר גרמני־פולני מיום הולדתי. הרכבל, אם זיכרוני אינו מטעני, קרוב הוא לביתה העתיק של רחב. מובן שבימים ההם, כנזיר גרמני־פולני שמקדיש את חייו לבתולה הקדושה, לא העזתי לחפש את רחב. אבל היום אפשר, לא?

אם זו אכן יריחו, אני שואל את הצדיקים, איפה הרכבל?

הם לא יודעים. מה להם ולמנזר?

חנן שומע את שתיקתם ומתנדב לענות על שאלתי. "זה", הוא אומר כשהוא מצביע לעבר הבתים שמתחתינו, "ממש יריחו, וזה", הוא מוסיף כשהוא מצביע לימינו, "עקבת ג'בר".

מה לי ולעקבת ג'בר! איפה רחב? איפה המנזר?

"שמה, מול הרכבל", חנן עונה, מצביע לנקודה שמאחורינו, הנסתרת על ידי גבעה.

ואיפה רחב?

מה בדיוק אתם עושים פה? אני שואל את החרדים. הרי רחב איננה פה, אז למה אתם?

בעל הזקן הארוך מתפרץ בצחוק ענק שכמותו לא נשמע מאז ששת ימי הבריאה. "השאלה הראשונה ששאלתי כשהגעתי לכאן היתה 'איפה רחב?'"

"אפשר לצחוק פה", אומר חנן, מרוצה שבמקום שלו, בסלון שלו, יהודים יושבים ופיהם מלא שחוק.
כששומעים הם את דבריו, הגברי יהודאי, שתורתם אומנותם, זזים לצידו האחר של הסלון, להתנענע קצת. לא רוצים הם שיידע העולם כי בזבזו זמנם בצחוק, כי הלא ידוע הדבר לכל בר דעת שמושב לצים אינו אלא מעשה שטן, ימ"ש וזכרו.

איך הם הגיעו לפה? אני לא יודע. ככלות הכל, לא קל להגיע לחווה זו. היא רחוקה, הדרך אליה לא סוגה בשושנים, וגם חייבים לעבור דרך בסיס אימונים של מג"ב ולקבל כל מיני אישורים. לא משימה קלה כלל וכלל. "מחר", חנן אומר לי, "יגיע לפה אלוף הפיקוד".

וואו. איזה כבוד!

ולפתע פתאום, ניסי ניסים, צצות להן עוגה וגם שתייה חמה על השולחן, מוגשות על ידי נערי יה.
מה רוצה האלוף לראות פה?

"הוא רוצה לפגוש את הנוער".

כמה נערים יש פה?

"בין חמישה לשישה".

מה המשימות שלהם?
"בעיקר שמירה בלילה ויציאה עם העדר ביום".

כמה יש לך במרעה?
"50 ראש".

איזה סוג?
"עיזים".

על כמה דונם אתה חולש עם ה־50?
"כמעט 40 אלף דונם. זה הרבה ריצה בשטח והרבה עבודה".

במילים אחרות, עז אחת לכל 800 דונם.איך דבר כזה עובד? הפלשתינים, כך נוהגים מתנחלי חוות להגיד, בורחים מכל מקום שבו נע ונד לו עדר יהודי.

האמת הדבר? אין לי מושג.

"אנחנו נמצאים מול הר נבו", חנן אומר, בעודו מצביע אל עבר האופק, "שם משה רבנו מתחבא כשהשם אומר לו 'מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא'".

משה לא הגיע, אבל אנחנו כן, אנחנו פה.

אני פה בגלל אשתי

ומפה, ממקום שבתנו, ים המלח צופה בנו ונהר הירדן נושם לתוכו את אוויר נשימותינו. ומאחורי הנהר, שימו מבט, מדינת ירדן. משם, אומר חנן ומסתכל קדימה, כאילו הוא מספר את שראו עיניו רק לפני דקה, חצו בני ישראל לארץ כנען.

איך קוראים למקום הזה? חוות חנן?

לא. חנן הוא לא קוקו ולא סקאלי או כדומיהן, חוות הקרואות עלֹ שם בוניהן. "עוד אין שם", הוא אומר, אך הוא נוטה לקרוא לחוותו "חוות הארמונות".

לו הייתי במקומו הייתי קורא לחווה זו "חוות רחב". עם שם שכזה הייתי בונה פה 20 צימרים, וחרדים רבים, לפני גיוסם לצה"ל, היו באים. אבל הוא רוצה "ארמונות". אילו ארמונות? מה ארמונות?
"יריחו היא המפתח של ארץ ישראל", פותח חנן בהסבר, שרק האל הטוב יודע מתי ייגמר.

תגיד לי, יש פה באזור קבר של רחב?

"יש פה המון קברים. נגעת בנקודה דרמטית!"

מה עם הקבר של רחב, יא חנן?
"אין. קבר של רחב אין. תקשיב: רחב התחתנה עם יהושע בסוף!"

מה? עם יהושע בן נון? איפה כתוב?
"בגמרא".

איפה בגמרא? זה חנן לא בדיוק יודע, אבל החרדים, שסיימו את נענועיהם לשמע המילה רחב, מאשרים, וזה מספיק.

באיזו גמרא זה כתוב? אני שואל אותם.
"ברחתי לפה מהישיבה לא בשביל לענות על שאלות", אומר זה עם הזקן הקטן.

וכאילו מלאך בא משמיים והורה להם לזוז, שני האברכים באים להתיישב קרוב יותר אלינו. בעלֹ הזקן הארוך מציג עצמו בשם שאול ואומר שאכן כך הדבר: יהושע ורחב התחתנו, והיו להם ילדים. כמה ילדים, האם הילדים היו חסידים או מתנגדים, אשכנזים או ספרדים, בעד הרפורמה המשפטית או נגד ההפיכה המשטרית? התשובה היא תיקו, דהיינו רק המשיח יודע. והוא עכשיו בברוקלין, לא ביריחו.
לחנן, השבח לבורא עולם, יש תשעה ילדים ואישה אחת. האישה לא כאן כרגע מאחר שהיא הלכה להביא את הילדים. מאיפה? אינני יודע.

ולמה מלכתחילה בא חנן להשתקע כאן? "היא הביאה אותי לפה. היא רצתה להיות פה. אני רק סיפור כיסוי", אומר חנן, בדברו על אם תשעת ילדיו.

כל זה קרה לא מזמן, דרך אגב, לפני כארבעה חודשים על פי הלוח העברי.

"טיילנו בשטח. אנחנו גרנו ברימונים לפני כן, בחווה. ישבנו על הכביש שמחבר בין רמאללה ליריחו. המרכז הצבאי שלהם (הפלשתינים) זה פה, ביריחו, והמרכז השלטוני זה ברמאללה. ואז טיילנו ובאנו לפה. היא ראתה את יריחו ואמרה 'אני רוצה לגור פה'. התחלתי לגשש בתוך האפלה והבנתי שיש המון גורמים שרצו שנתיישב פה. אנחנו פה על אדמות מדינה, טאבו, אנחנו נמצאים פה מעל ארמונות החשמונאים".

ארמונות המה?
"ארמונות החשמונאים".

מה זה?
"חשמונאים, שמעת עליהם?"

לא, לא מכיר.
"חנוכה, אתה יודע?"

לא. ספר לי.
"הם היו אנשים משונים, שהיתה להם הצלחה מסוימת".

הצלחה במה?
"אין לי כוח להסביר לך על חנוכה. תשחרר אותי".

תנסה בכל זאת.
"יריחו היא עיר של נביאים. חיאל בית האלי בנה את העיר יריחו, וכל בניו מתו. קראת תנ"ך?"

אני? לא. אני לא יודע כלום. מה קרה? ספר לי.
"יריחו היא עיר עם עוצמות רוחניות מאוד גבוהות. יהושע הקדיש את העיר להשם, רק להשם, וקבע שאסור לבנות אותה לצורכי חול. יהושע קילל את מי שיבנה את העיר שבניו ימותו".

האם זה נכון מה שחנן מספר?
בערך.

ואז הגיע הורדוס

איכשהו, הסכיתו ושמעו, הקללה נגד יריחו התבטלה, ויריחו נהפכה לעיר שהכל בה זהר באור יקרות. משהו כמו תל אביב רבתי, עם שדרות רוטשילד באמצע. מאיפה לי דבר זה? ובכן, כך לימדוני רבותיי המתנחלים בימים עברו. וחנן, המתנחל שלי להיום, מוסיף: "כאן החשמונאים מיקמו את השלטון שלהם, העמק שמתחתינו זה איפה שהחשמונאים ביצרו את השלטון שלהם. ואז באו הכוהנים לפה. ומאחר שהזכרת את הגברת רחב, בצוקים שמתחתינו קבורים בין 100 אלף ל־200 אלף יהודים, כוהנים".

ככה.
"ואז הגיע הורדוס ובנה את הארמונות שלו מעל ארמונות החשמונאים, בעצם מהצד השני של הנחל. אתה רואה את הוואדי שם, ואדי קלט, אתה רואה?"

איפה? מה?
"בוא נעשה פה סדר. אתה רואה בחלק המערבי של העיר את גוש הבתים הירוק עם הבית עם הגג האדום? בפינה, קצת מבודד כזה, בצד שמאל, יש שמה כמו תל חול כזה, אתה רואה? יש בו בריכה ריקה, תסתכל שם. שם הרג הורדוס את אריסטובולוס, האחרון לבית חשמונאי".

ככה זה עם מתנחלים. אתה מדבר איתם על רחב והם עונים לך באריסטובולוס.

אסון.

ומי הוא אריסטובולוס?
אוי ווי זמיר. מהיכן יידע צדיק תמים שכמותי שמות לא יהודיים שכאלה?

אלא שדא עקא, אריסטובולוס דווקא כן היה יהודי. לא רק זה, אלא שהוא גם היה הכוהן הגדול.
לא להאמין.

מה שאני לומד היום בחווה אחת לא לימדוני רבותיי בעשור שנים.

ואני לומד, עוד ועוד.

למשל: אריסטובולוס הנחמד, השלישי, שהחליף את חננאל הבבלי בתפקיד הכוהן הגדול, היה האח של מרים החשמונאית, אשתו האהובה ביותר של המלך הורדוס הגדול, שביום בהיר אחד החליט, מרוב אהבה מלכותית, לרצוח אותה.

למה? ככה.

וברגע זה ממש, אני חייב להודות, החרדים ואני מתחילים לחטוף כאבי ראש עזים מהסיפור הזה. זה סוג של סיפור, איך אומר זאת בעדינות, שמתנחלים אוהבים אבל בני תורה שונאים. על רחב חלמנו, והורדוס קיבלנו. עד כמה אפשר להתעלל ביהודים באכזריות שכזו?

חנן, בהיותו מתנחל מדאורייתא, משוגע על סיפורים כאלה. יום עובר יום, ולילה לילה, וחנן רואה את אריסטובולוס השלישי, בנה של אלכסנדרה החשמונאית, זה שטבע בבריכת ארמונו של הורדוס לפני מאות בשנים, כאן ועכשיו. ויותר מאוחר, בנפול הלילה, תשב אשתו המתנחלת לידו, מסביבם עיזים חמישים, ויחד יחזו ברצח מרים על ידי בעלה. וכשזו את נשמתה תיפח, לא עלינו, בחשק רב יפטפטו בני הזוג על שאר נשותיו של הורדוס הגדול והענק, ואולי גם את אשת יהושע יזכירו, עד שתיאור החמה ואלוף הפיקוד יגיע.

רוחות מדבר

אולם עכשיו שאלתי חוזרת: חנן, למה באת לפה?
"התעייפת? אתה רוצה סוכר? קח חתיכת עוגה!"

אני אקח. למה באת לפה? מה אתה עושה כאן, בפאתי יריחו, עם תשעה ילדים?
"המשימה שלנו פה היא לשמור על האדמות האלה שיהיו בידיים יהודיות".

איך אתה שומר עליהן?
"אני נמצא בהן, אני חי בהן, כפשוטו".

עם 50 עיזים אתה יכול לשמור על כל המרחב העצום שלפנינו?
"היו פה עשרות אלפי ראש (של פלשתינים). בשנייה שחציתי אותם, הם התקפלו, נסוגו".

למה? ממה הם פחדו?
"לא יודע. הם הלכו. לא עשיתי כלום, רק באתי. יש פה באמת סייעתא דשמיא".

שאול, החרדי שממש מחובר לשמיים ויודע לפרטי פרטים את כל סודות הבריאה, מסביר: "כשהם (הפלשתינים) רואים יהודים כאלה שרוצים לגור פה, הם מבינים שהם פספסו את המאבק".

האם אכן?

לא בדיוק.

ה"קמ"ן של 417", כך רוצה הגורל, מתקשר ברגע זה ממש לחנן, והם מפטפטים. חנן מספר לו ש"היו כמה אירועים. היה את האירוע על פריצת השער", והיו זריקות אבנים "כל ערב" בשבוע שעבר, והיה סרטון שנשלח לפייסבוק של החווה על "אחד שהולך עם סכין".

ה־50 עיזים, כנראה, לא בדיוק עושות רושם מי יודע מה על הפלשתינים.
לידי, זה שהביא אותי, בוהה במתרחש מול עינינו ובמהירות הבזק אומר לחנן שכולם שומעים את מה שהוא אומר.

אויה לנו.
וכך עובר לו היום ב"חוות החשמונאים". כן, שם חדש לחווה. אוהבים את השם? העיזים ממש דלוקות על השם החדש. גם טוטו.

מחר, אחרי ביקור האלוף, אתם מוזמנים לבוא ל"חוות החשמונאים". לפנות ערב, לכבוד חג החנוכה, תוכלו ללמוד על קליאופטרה הירושלמית, אישה ממש מקסימה, ואולי (זה בתכנון!) אליהו הנביא יבוא לבקר. גם אלישע.

יהיה מעניין!

כמה זמן, אתם לבטח שואלים, משפחת חנן תישאר פה? הכל תלוי בריבונו של עולם, ואם רצונו הוא שחנן וזוגתו יישארו ב"חוות החשמונאים" עד שתבוא הגאולה - כך יהיה.

ואילו אני, יליד החיידר, עוזב את החשמונאים, החרדים והעיזים, ומסתובב לי בשממה האדירה שמסביבי, שבה אין הולך ואין בא, לא רבש"ץ ולא קמ"ן. ובהגיע שעת רצון, עת רוח הקדושה עלי שורה, נעמד אני מלכת ומטה אני אוזן לרוחות המדבר השואגות בעוז "רחב, רחב!", וההד עונה להן, שבעתיים עוז, "רחב, רחב! רחב, רחב!". ועתה, מאחר שהגיעה העת, מלאכי עליון העפים ברקיעים בזמר פוצחים "רחב, רחב! רחב, רחב! רחב, רחב!". שאו מרום עיניכם וראו. חג שמח!