בסופו של דבר, ישראל תיאלץ לוותר על נכסים ביטחוניים כדי להגיע להסכם שיביא לשחרור החטופים. אבל מוויתור על שטחי שליטה שניתן לחזור אליהם, ועד לסיסמה חדשה על גשרי התעמולה בנתיבי איילון בנוסח "הלחץ הצבאי הורג את החטופים" - יש מרחק. "לאחיזה במרכז הרצועה יש ערך מבצעי רב", שמעתי השבוע, ביום אביב של סוף דצמבר, מגורם צבאי בכיר בדרום. הכוונה היא לציר נצרים, שלא כולם מבינים לעומק את הערך העצום שלו. מסביב לציר, בין העיר עזה לבין הפאות הצפוניות של "מחנות המרכז", בעיקר נוסייראת, האזור נמצא בשליטה מלאה של אחת מאוגדות צה"ל.
אבל הכוחות כבר מודעים באיזשהו מקום לכך שהם עלולים לעזוב את השטח. "אפשר יהיה לחזור לחיץ בקלות", אומרים בגזרה. כרגע, מבחינת השליטה המבצעית ברצועה והמשימה של הגנת הנגב המערבי, צה"ל נמצא בהיערכות אופטימלית. לצד האחיזה בציר פילדלפי ובמסדרון נצרים המורחב והמתרחב לכיוון צפון ודרום, צה"ל עוסק ב"בניית פרימטר לאורך הרצועה. אנחנו נערכים גם כדי להשאיר כוחות ברצועה. רצועת השטח מהגדר פנימה תהיה הרבה יותר עמוקה משהיתה בעבר". בינתיים, צה"ל מתארגן לאחיזה ארוכת טווח בשטח: "אנחנו לא מורידים רגל מהגז. הפשיטות ממשיכות, יש חיסולים ממוקדים מהאוויר בכל יום. אם נידרש, נדע גם להתנתק בהתאם להנחיות הדרג המדיני".
אם צה"ל ייאלץ לסגת במסגרת הסכם להפסקת אש כלשהי, המטרה תהיה לשמור על חופש פעולה מלא תוך חיכוך מינימלי. כרגע, "אנחנו מקווים שהלחץ שאנחנו מפעילים יסייע בהשבת החטופים". כשהייתי בדרום השבוע לא שמעתי זלזול באפשרות להגעה להסכם. ההרגשה היא שגם בצבא חושבים במונחים של היערכות להסכם.
הנכס העיקרי שחמאס מפסיד הוא צפון הרצועה, שם מעריכים שנשארו בין 200 אלף ל־250 אלף תושבים. כמיליון עזתים עזבו את צפון הרצועה למחסות הפליטים בדרום. חלק גדול מהאוכלוסייה שעדיין נמצאת בצפון הרצועה רוצה לעזוב, אך לא מצליח לצאת מאזורי הלחימה. מחבלי חמאס נוכחים עכשיו בהשלטת טרור על האוכלוסייה הרבה יותר מאשר בלחימה נגד צה"ל. חלק מהמגויסים החדשים של חמאס עוסקים בהפעלת הלחץ על האוכלוסייה ובשליטה בה. מעטים הופכים ללוחמים. באזור החיץ הוקמו מתקני איסוף ופיקוח מודיעיני, כך שהתנועה מצפון לדרום - וקצת מדרום לצפון - הופכת את מה שנקרא "מסדרון נצרים" למעין מסננת. זה מאפשר לחימה נקודתית מבוססת מודיעין נגד המחבלים שנשארו בשטח או שהצליחו לחזור לצפון הרצועה.
משימה מרכזית של צה"ל היא הכנסת כ־200 משאיות סיוע הומניטרי לרצועה ביום, בשאיפה שמקסימום האספקה יגיע ליעדיו. חמאס מצליח להשתלט על כ־40 אחוזים מהאספקה, ובאמצעות הכמות הזאת גם צובר כסף על ידי מכירתה בסכומים מופקעים, וגם על ידי התלות שנוצרת אצל האוכלוסייה הזקוקה לאספקה השוטפת כדי לשרוד. צירי האספקה מצפון, ודרך ציר צמוד גדר שמוביל ממעבר רפיח לתוך אזור החיץ שבמרכז הרצועה, מאפשרים בידוק מלא של המשאיות. אך זה לא בידוק הרמטי של מאה אחוז, ויש גם חדירה של אמל"ח. בתנועה השוטפת אל תוך הרצועה, מצפון לדרום ולהפך, עוברים מסרים יותר מאשר אמל"ח, וזה מה שמאפשר לחמאס, גם כששכבת המנהיגות העליונה חוסלה, לשמור על שליטה ארגונית - זאת שליטה רופפת ומבוזרת, אך היא קיימת.
השליטה באותה כמות אספקה שלא מגיעה לידי חמאס נמצאת בידי ארגונים בינלאומיים. "הם עושים בקרה ותצפיות כדי לוודא שהאספקה מגיעה למקומות הנכונים", אומר גורם מוסמך בצה"ל. הארגונים הבינלאומיים הם זרוע המשילות של צה"ל ברצועת עזה. "כל אדם שנמצא ברכבים שבשיירות מוכר למערכת, זאת נוסף על הבידוק שלו במעבר. במרחב הגזרה, פרט לציוד רפואי, הכל נעשה בתיאום מלא ומדויק עם האוגדה".
למרות השליטה והפיקוח הצה"ליים, בחמאס מקימים צ'קפוסטים, והם יודעים על כל דבר שקורה בשטח. הצ'קפוסטים נועדו, בין השאר, למנוע מהאוכלוסייה לחלץ את עצמה מאזורי לחימה. צה"ל מבחין בבירור איך מחבלי חמאס ממקמים את האוכלוסייה המצטופפת במחסות כמערך הגנה, כמעין ביצורים אנושיים המגינים על המחבלים הנוגשים בהם. חלק מבכירי חמאס ששרדו חיים בתוך המחסות, גם בצפון הרצועה. מתוך המחסות של האוכלוסייה המחבלים יוצאים לפעילות. האתגר הוא לפגוע במחבלים גם תוך כדי הניסיון שלהם להסתתר מאחורי המגן האנושי. זה קורה לפעמים כשהם מתבצרים במבני ציבור - כאלה שהכתבים הזרים יכולים לכנות "בתי ספר", אף שאינם משמשים בתי ספר.
הלחימה של חמאס נמשכת גם באמצעות ירי תלול מסלול. עד כמה שזה מפתיע, הם יורים על הכוחות במסדרון נצרים רקטות לטווח קצר. כן, נשאר להם מספר מוגבל, והם מעדיפים לירות אותו על צה"ל. "עיקר ירי הרקטות שלהם הוא בתוך הרצועה, ולא לעבר העוטף". צה"ל מגיב, כמובן, בפעולת נגד, שמוגבלת ביעילותה בגלל הצורך לתת מראש אזהרה של חצי שעה עד שעה, שתאפשר לאוכלוסייה אזרחית להתפנות. לא צריך להיות פרקליט צבאי כדי לנחש שגם המחבלים לא נשארים בשטח. אבל תגובות כאלה יוצרות לחץ על האוכלוסייה, ונצפו מקרים שבהם האזרחים מקיאים מתוכם את המחבלים, מכיוון שהם מביאים צרות, ירי של צה"ל, מרדפים וסיכולים שגורמים לנזק סביבתי.
המטרה של חמאס היא לשרוד. צה"ל ממשיך לפגוע ולצמצם את יכולותיו של חמאס, והמפקדים מרגישים את זה. "אבל לא יהיה אפס", אומרים בצה"ל.
"המפלגה" השלטת
בעוד ניצחונו של טראמפ הביא לשחרור כללי באמריקה - כאן אצלנו לא חל שינוי, והחבורה האקדמית־משפטית־תקשורתית לא מתכוונת לוותר על כוחה
שורה בת אלמוות משירה של חוה אלברשטיין: "כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק". מה חושבים ראשי חמאס כשהם שומעים ורואים "כל חצי שעה גידוף, כל שעה קללה, כל שעתיים תחקיר"? הכל בדליי שופכין, ככל שידיהם של ספי עובדיה, מיכאל שמש, אילנה דיין, גיא רולניק ו... ברקוביץ' כאן? שכחתי מישהו? יש עוד ערימה של רובוטים דיגיטליים מהאקו־צ'יימבר של "המפלגה", המפלגה שבראשה הפאראגון אהוד ברק ומדענית הגרעין שקמה ברסלר.
ברגע שבחמאס - אם זה בן הדוד של סינוואר ואם זה אחיו - שומעים שוב את לדור, קרמניצר, יעלון או לפיד מדברים ברוח "המפלגה" על סרבנות, אלימות, דיקטטורה, מי שרוצה מלחמה וטיהור אתני, הם יודעים שהם חזרו לתיקו אסטרטגי ומעדיפים לא לסיים עסקה לשחרור חטופים. את הסיסמה "הלחץ הצבאי הורג אותם" משלימה, כמובן, "ידיעה חדשותית" על השפעות כאלה ואחרות של פעולת צה"ל על החלטת החוטפים לרצוח את השישה. מזהים קמפיין.
אחרים קושרים את רצח ששת החטופים להתנהלות המופקרת סביב שחרור החטוף הבדואי קאיד פרחאן קאדי לפני ארבעה חודשים. כזכור, התפתחה קשקשת מפורטת כיצד חוטפיו נטשו אותו וברחו, וכך אפשרו לצה"ל לחבור אליו. במקום להשאיר איפול מוחלט על נסיבות החילוץ, שאר החוטפים הבינו כי מי שממלט את עצמו בלי לרצוח את החטופים שבידיו הוא בוגד. בכל אופן, אם היו מי שחשבו לנהוג כמו במקרה החטוף הבדואי - הם הפסיקו לחשוב כך, מפחד הטרור הפנימי של חבריהם המחבלים. זו אפשרות, בכל אופן.
המחבלים רואים שאותו ראש ממשלה, בנימין נתניהו, שלרגע היה נדמה שהוביל את ישראל למהפך במערכה ולניצחון, הופך שוב ליעד של מתקפות שנועדו לחסל אותו ציבורית. אחת ממטרות "המפלגה" היא להכריח את העם בישראל ללכת שפוף עם האף באדמה. צייצני "המפלגה" חשובים יותר מ"התחקיר". "תמצית הרוע". כותבות מסוימות מתקשות לישון בלילה. הן ישנות היטב כששב"כ, צה"ל והפרקליטות עוצרים שלושה פטריוטים שעשו שירות לאומה ומשליכים אותם למעצר בתנאי בידוד קשים שמלווים בעינויים. זה לא מדיר שינה מעיני הכותבים, שהפכו כמעט לחלקים אורגניים מהפרקליטות ומשב"כ.
כל זה קורה כי בישראל לא חל תהליך השחרור כמו שהיה בארה"ב עם ניצחונו של דונלד טראמפ. אנשים במאר־א־לאגו ובסביבתה חדורים אופטימיות, ולפי עדותו של ההיסטוריון ניל פרגוסון, הוא ראה שם תופעת טבע: אנשים הולכים באוויר. זה לא אייר ג'ורדן, זה ניצחון שכולם הבינו את משמעותו. בישראל לא בא שינוי בעקבות 7 באוקטובר, וגם לא בעקבות הניצחון של שלושת החודשים האחרונים, שהתבטא בתמונת הרמטכ"ל וראש הממשלה בשיא החרמון.
האם ישראל היא חלק ממפלגת "תיבת התהודה" הדיגיטלית שבנה ברק אובמה? פרטים במסה מכוננת של דיוויד סמואלס ב"טאבלט מגזין". או שהמציאות פה זהה, אבל נפרדת. אילנה דיין היא בהחלט חוליה מחברת עם הראיונות הנוטפים שערכה עם אובמה כדי לעזור לו למכור את עסקת הגרעין החלולה, שכללה גם תמיכה בהגמוניה איראנית במזרח התיכון.
אחדים קוראים לזה "מדינת הצללים" (הדיפ־סטייט), ויש שקוראים לזה כמוני - "המעמד השליט". אבל אם מצרפים את המעמד השליט ל"מפלגה" שסמואלס קורא לה "מכונת המחשבות", מקבלים מקור סמכות כוחני מאוד במקביל לממשלה הנבחרת, שלא מסוגלת להתמודד מול מסמרים בלי ראש הנשמעים רק ל"מכונת המחשבות". אם פרופסור למשפטים כמו קרמניצר קורא לרפורמה "דיקטטורה" - קשה לדעת אם הוא באמת מאמין בזה. סביר שכן. אבל הוא הפנים סיסמה שמכונת המחשבות הדיגיטלית החדירה לו.
קשה להאמין שפרופסורים כמו יואב דותן, מני מאוטנר, אירווין קוטלר או ד"ר יואש מייזלר, שלא חושבים שמדובר בדיקטטורה, לא היו מזהים פיל כזה אם הוא היה עובר לידם. למען הסר ספק, האנשים המוזכרים לא תומכים ברפורמה של יריב לוין ושמחה רוטמן. הם תומכים בחלק מהרעיונות, אבל לא באלה שרוצים לבצע אותם. אגב, האם כל התועמלנים האלה שאלו את הדרוזים ואת שאר המיעוטים בסוריה שרוצים להיספח לישראל מה זאת דיקטטורה?
חרדים לשלומם
העובדה שפלדשטיין ורוזנפלד הגיעו מרקע חרדי אינה מקרית, אלא דווקא שמרה אותם חסינים מפני קמפיינים תעמולתיים שמעוורים רבים מהישראלים
רוזנפלד ופלדשטיין הגיעו במקור מרקע של משפחות חרדיות. רוזנפלד הוחזק בידי המנגנון כדספרסידו. באישור היועמ"שית, שופט כלשהו, הפצמ"רית ועמוס שוקן ודויד גרוסמן. יש משמעות לזה שהם היו חרדים במקור. זאת הוכחה שלחברה בישראל יש מה ללמוד מהחרדים לא פחות משיש לחרדים מה ללמוד מהחברה הישראלית, שצמחה על האתוס הציוני.
היתרון של החרדים הוא בזה שהם כמעט לא חדירים, והרבה פחות פגיעים לקמפיינים תעמולתיים שמחדירים קונספציות, ללוחמה פסיכולוגית שמחדירה סיסמאות ותיאוריות שרק מעוורות את אלה שספגו אותן. מאז 7 באוקטובר היה קאמבק אדיר ל"קוסנפציות". כולם מדברים על קונספציות. בהיעדר אלוהים אחרים, החילונים נוהגים לבנות לעצמם אלילים בדמות רעיונות. נוסחאות יפות ומתחרזות. נוצרת סגידה לעמדות ולתפיסות מדיניות, ואפשר לראות זאת בעיקר בקרב השרידים של יזמי הסכם אוסלו.
ארי רוזנפלד ואלי פלדשטיין כנראה ראו את המטרה ואת טובת הציבור בצורה בהירה יותר מהסביבה המודיעינית הצבאית, שלא לדבר על התקשורתית והפוליטית. לכן הם עשו שירות הגיוני של העברת מידע לראש הממשלה או לציבור בדרך כזו או אחרת. יש השערות שלפיהן הם התקרבו אל האש, כלומר לסוד או לסודות שרק ועדת חקירה ממלכתית תוכל להסתיר מעיני הציבור. כן, ועדת חקירה ממלכתית היא ועדה הסתדרותית מטעם "מפלגת המחשבות הדיגיטלית". למרבה הצער, נשיא המדינה יצחק הרצוג נשמע ל"מפלגה", ולא לצורכי המדינה כפי שהממשלה הנבחרת מבינה אותם.
ככל שקצינים בצבא או פקידי רשות נתונים בצבת התיאוריות שמלמדים בבית הספר לממשל בהרווארד, או למה שמלמדים במכונים לחקר המערכה, או למה שמכתיבים מאמרי מערכת בכלי תקשורת נחשבים - כך צפוי שהם יתרחקו ממילוי המשימה הלאומית שלהם. את המבצע של רוזנפלד ופלדשטיין אפשר להכליל בקטגוריה הידועה של "צל"ש או טר"ש". מה שנכון בשדה הקרב נכון גם בשדה הקרב הציבורי־תודעתי. הם פעלו בצו המצפון. הם לא אדוארד סנודן, שרצה לפגוע בארה"ב ולסייע לרוסיה. הם לא ענת קם ואורי בלאו ונותני חסותם. גם אם הם לא זכאים לצל"ש - וזה עוד לא ברור, יכול להיות שכן - עדיין הורדה לטר"ש לא אמורה להיות צינוק, ולא חיסול ציבורי ונפשי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו