איך תזכור ההיסטוריה את אלה שגררו את נתניהו לבית משפט באמצע מלחמה

בשעה שניל פרגוסון, מההיסטוריונים החשובים בעולם, מציב את בנימין נתניהו באותה שורה עם אוטו פון ביסמרק, התובעת יהודית תירוש מתעקשת לקרוא לו "נאשם אחד". בשעה שמול עינינו הציר האיראני־שיעי קורס כמו אוהל זול ברוח קלה, מתפורר כמו צלחת עוגיות רטובות, בזמן שבטהרן צופים בעיניים כלות בלוח השחמט נבעט לקיבינימט, מפזר רגלים, פרשים ורצים לכל עבר בהשפלה קוסמית - במקביל, בביהמ"ש המחוזי בתל אביב מתנהל תיאטרון אבסורד.

לכאורה, 4000 היה תיק הדגל של הפרקליטות, מקור גאוותה. מאות עדים, חמש שנות חקירות, הררי חומר, מאות מיליוני שקלים, הון עתק מכספי הציבור - והכל כדי להוכיח שראש ממשלת ישראל קיבל שוחד בדמות סיקור אוהד באתר אינטרנט זניח מבחינה חדשותית. הם רצו שוחד באמצעות סיקור חיובי, אבל נאלצו להודות בסיקור עוין. הם המציאו את המושג "היענות חריגה", ולאחר שגם הוא התגלה כחלול - השבוע נחשף שאפילו הטבלה המפורסמת של 315 "בקשות סיקור", שכבר ידענו שהיא בלון אוויר חם בזכות העבודה של "פרויקט 315", גדושה בפריטי סרק. כ־80 מתוך 315 בקשות הסיקור - כמעט רבע מתיק הדגל - אינן קשורות לנתניהו או למישהו מטעמו. כעת מובן מדוע התנגדו בפרקליטות לדרישת ההגנה לחקור את כל 315 הפריטים. הם ידעו היטב שהם מסתמכים על פייק, אוויר חם.

השופטים דרשו לראות היכן נטען שנתניהו מודע, והתובעת יהודית תירוש התקשתה לענות. פתאום היא זקוקה ל"זמן לעבור בנחת" על כתב האישום שלה עצמה, ארבע שנים אחרי הגשתו.

אינקוויזיטורים מודרניים בשירות "שלטון החוק"? בקושי להקת חובבנים שלא ידעה לספור עד 315. היה אפשר לצפות מהאישה הזו, התובעת הראשית בתיק החשוב בתולדות המדינה, לדעת כל פרט ופרט עד האחרון שבהם, לשנן אותם כאילו היתה תלמידת אולפנה על סף התמוטטות עצבים, לירות את הנתונים באוויר כך שיצלצלו כטנור מנוסה באריית סיום של אופרה מדממת. אבל היא לא יודעת כלום. היא אפילו לא מבינה מה כתוב בכתב האישום עצמו. והרי זה לא איזה עלון פרסומי - זהו מסמך היסטורי.

בלב כבד ובנפש חפצה הם ניסו להדיח ראש ממשלה, אך לא עשו את הלחם והחמאה של כתב אישום - בדקו את הראיות. הם באו לבית המשפט עם ערימת האשמות תפורות ברשלנות. העובדה ששלושה שופטים (שכבר אמרו שאין שוחד) מעמידים להם מראה מול הפנים ושואלים "איפה זה כתוב?" מספרת את כל הסיפור. בעוד בפרספקטיבה היסטורית נתניהו מתקבע כמעצב אזורי בסדר גודל היסטורי, מערכת המשפט דנה בתיקים התפורים ברשלנות שלו. אם הצדק היה נעשה, ואם היו מבינים את מידת ההרס שהמנגנון המשפטי הזה גרם לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולאמון הציבור במערכת - את כתב האישום על שוחד ומרמה והפרת אמונים היו מגישים נגד החוקרים והפרקליטים.

הם, שהמציאו תזה משפטית מופרכת וסחטו עדי מדינה. הם, שהמציאו סכומי כסף והתעלמו מראיות. הם, שהשליכו זקנות חולות סרטן למתקני חקירה אכזריים כדי לסחוט תצהירים שקריים. הם, שהטמינו רוגלות בניגוד לחוק. הם, שהפרו את אמון הציבור ודרסו את חזקת החפות ברגל גסה. הם המציאו "פגישת הנחיה" שאינה אפשרית פיזיקלית, אלא אם מומו פילבר יודע להיות בשני מקומות בו־בזמן. ככל שהציבור למד את פרטי החקירה, כך נחשפו טלאי החייט הגרוע שתופר תיק לראש ממשלה מכהן.

הם העריכו שנתניהו ייכנע ללחץ, יתפטר וייקח הסדר טיעון. לא עלה בדעתם שהתיק יגיע לדוכן העדים, שבית המשפט יראה את הטעויות, העבירות, הסחיטות. הם לא תיארו שמסך ההונאה שלהם ייקרע לאור יום

הם ניסו לגזול את קולנו בקלפי תחת כסות "שלטון החוק". זו לא היתה חקירה - זו היתה אינקוויזיציה מודרנית, עם חוקרים במקום כמרים וסביבת ראש ממשלה במקום קדושים. כשהתברר שכתב האישום לקוי - הם תיקנו אותו טלאי על טלאי, כמו חייט כושל שמתעקש לדחוס לקוח לחליפה גדולה מדי. המילים התחלפו, אך השקר נותר אותו שקר. הטבלה הגדושה ב"דרישות סיקור" - מתברר שרבע ממנה כלל לא רלוונטי. וכל זה, כמובן, בשם הדמוקרטיה. תמיד בשם הדמוקרטיה.

השוחד האמיתי לא היה בין ראש הממשלה לבין "וואלה!", אלא בין מערכת אכיפת החוק לבין הצמרת העיתונאית שהעניקה לה חסינות ציבורית ובמה אוהדת ללא ביקורת. מי שתפרו לנתניהו תיק זכו למשרות אקדמיות, לפנסיות נאות ולמדליות מהתקשורת. קשר פסול בין מערכת אכיפת החוק לעיתונות הישראלית, ברית של אינטרסים פוליטיים ואידיאולוגיים.

והעיתונאים? הם ה"אבירים" במסדר האינקוויזיטורים החילוני. ומי שהוליד את תיק הסיקור האוהד כמתת נהנה בעצמו מסיקור אוהד, תקנים, משרות ופנסיות שמנות. שי ניצן, מנדלבליט, ליאת בן ארי - כולם מסודרים היטב. וזו לא שחיתות במובן הפשוט. הם גרועים יותר, כי הם בטוחים בצדקתם. הם האמינו שהם מצילים את הדמוקרטיה בכך שהם הורסים אותה. הם העריכו שנתניהו ייכנע ללחץ, יתפטר וייקח הסדר טיעון. לא עלה בדעתם שהתיק יגיע לדוכן העדים, שבית המשפט יראה את הזיופים, הטעויות, העבירות, הסחיטות. הם לא תיארו שמסך ההונאה שלהם ייקרע לאור יום. תיקיו של נתניהו מעולם לא היו תיקי שוחד ומרמה, אלא מעשים מגונים בדמוקרטיה, שבוצעו בידי חוקרים, פרקליטים ויועצים משפטיים שדרסו את החוק, האמת, חזקת החפות וכבוד האדם. בסוף האמת יצאה לאור לא בזכות גיבור מסתורי, אלא כי השקר היה גדול מדי.

נתניהו עולה להעיד דווקא בימים שבהם גדולתו ההיסטורית מוכחת, כאילו ההיסטוריה עצמה החליטה להראות למנדלבליט, לשי ניצן, לליאת בן ארי ולכל חברי הפרקליטות שהשתתפו בפארסה הזו עד כמה הם קטנים, זניחים וחסרי משמעות מול האמת הנצחית של עם ישראל. בזמן שהעולם משתנה, בזמן שההיסטוריונים כותבים מחדש את מפת האזור, הפרקליטות הישראלית חושפת בפני כולנו את פרצופה: חבורה של תופרי תיקים חובבנים, שניסו להמליך את עצמם לשומרי הדמוקרטיה - ובסוף רק הראו עד כמה הם לא ראויים לאמון הציבור.

וכך, בין פיסות בד קרועות של "בקשות סיקור" מומצאות לבין טענות שווא על "היענות חריגה" שהופרכו, התיק כולו מתגלה כטלאי על טלאי של שקרים. ההיסטוריה תרשום הערה צורבת בשוליה: בזמן שנתניהו קיפל את הציר האיראני, הפרקליטות הישראלית ניסתה לקפל את הדמוקרטיה הישראלית. אך היא שכחה דבר אחד: שבניגוד לפרקליטות, ההיסטוריה לא טועה בחשבונות. ההיסטוריה זוכרת.