תופעה אוטואימונית מדאיגה

השוואות היסטוריות הן לא פעם מתעתעות. בנימין נתניהו הרי אינו דוד בן־גוריון, וגם לא מתתיהו ממודיעין, ואפילו לא מרדכי משושן הבירה. ובכל זאת, במשמרת שלו ותחת הנהגתו, לצד טבח 7 באוקטובר הנורא, מתרחשת עתה סדרה של אירועים טקטוניים משני סדרי עולם: יציאה מבור תחתיות ומשאול שבו היינו רק לפני 14 חודשים - אל פסגות של ניצחון שאיש לא פילל לו. מאיומי השמדה נוסח 1948 ופלישת צבאות ערב לארץ ישראל לפני 77 שנה - לניצחון בסדר הגודל של מלחמת ששת הימים ומלחמת העצמאות.

השינויים הקיצוניים והחדים הללו מתכתבים עם מהפכים קיצוניים וחדים דומים מההיסטוריה שלנו כעם. חשבו על גזירת המן שהתבטלה, או על "רבים ביד מעטים" ועל ניצחון המכבים בחנוכה. תאהבו זאת או לא - נתניהו מוביל ומנהל עכשיו בהצלחה לא מבוטלת אירוע בסדר גודל תנ"כי שההיסטוריה זימנה לו, וזה לא באמת משנה אם הכוכבים הסתדרו לו או שהוא זה שמסדר אותם.

מה שעלול לשנות הוא ההתעקשות להפריע לו ולנו, ולגרור אותו ואותנו למעמד המביך והכה מיותר בעת הזאת בבית המשפט בתל אביב, מבלי להבין ששלטון החוק והשוויון בפניו סובלים דיחוי ויוכלו להמתין עוד מעט. סוף המשפט הרי בלאו הכי לא נראה באופק, ומכסת זמן של ראש ממשלה - שלוש פעמים בשבוע, שש שעות מדי יום, בתוספת שעות הכנה מרובות - היא מותרות שמדינה במצבנו לא יכולה להרשות לעצמה כרגע.

מי שמתקשים להבין את גודל האבסורד, שייתנו בבקשה מעט דרור לדמיונם. תארו לעצמכם את דוד בן־גוריון טורח מדי שבוע לבית המשפט אחרי פלישת צבאות סוריה, ירדן, עיראק ומצרים לארץ ישראל. או את מרדכי היהודי במשחק סימולציה עם פרקליטו, בעת שהוא נדרש לביטול גזירת ההשמדה שמרחפת מעל עמו. ואפילו את יהודה המכבי בסיטואציה דומה, נלקח מעם ההגה במהלך הקרבות נגד חילות אנטיוכוס.

היעלה על הדעת? הפרקליטות, בשם "האינטרס הציבורי" כפי שהיא מפרשת אותו, החליטה שבתקופתנו הדבר בהחלט יעלה על הדעת, כי משפט נתניהו הוא "אינטרס ציבורי" ראשון במעלה, וייקוב הדין את כולנו.

על הטרללת

עכשיו נתניהו, שבניגוד לדבריו אינו כל יכול, מפצל את הקשב, הריכוז, הפניות והאנרגיות שלו בין בירור האמת והעובדות על קשריו עם אתר "וואלה!" ועל הקמפיינים של הליכוד והבית היהודי בשנת 2013, לבין הבירור מול ארה"ב של דונלד טראמפ, לקראת פעילות משותפת והרת־גורל אפשרית נגד הגרעין האיראני. בין חישוב כמויות הסיגרים ובקבוקי השמפניה שהגיעו לביתו לפני כ־15 שנה כדין או שלא כדין, ויחסיו עם מו"ל "ידיעות אחרונות" מוזס לפני יותר מעשור, לבין הסדרת יחסיה של ישראל עם בעלי ברית חדשים במזרח התיכון החדש, והרחקת מיליציות איראניות מגבולות המדינה.

נתניהו, בניגוד לשכל הישר, נאלץ לפצל את זמנו ואת יכולותיו בין ניהול מו"מ קריטי על עסקת חטופים, מניעת הברחת נשק איראני ליו"ש, מגעים עם רוסיה של פוטין בעניינים שהשתיקה יפה להם, ובקרוב, אולי, גם הסכם שלום/נורמליזציה עם סעודיה - לבין שחזור פעולות רגולטוריות שהיטיבו לכאורה עם חברת בזק לפני שנים.

צה"ל הרי אינו צבא שמגן על המשטר - הוא מגן על המדינה, על החברה ועל התושבים. באוקטובר 2023 חמאס וחיזבאללה תקפו את תושבי העוטף ומדינת ישראל, ולא את משטר נתניהו. האם פרקליט מדינה לשעבר לא מסוגל להבחין בין השניים?

בשביל סיטואציה כזאת הומצאה כנראה המילה העברית "טרללת", שגם היא קטנה מדי על מה שמתרחש עכשיו. מי שהיה צריך לפעול וליזום את דחיית המשפט אינו נתניהו, אלא דווקא שופטיו, היועמ"שית והפרקליטות עצמה, או נשיא המדינה בתפקיד המבוגר האחראי. זו גם המדינה שלהם, לא? של כולנו. האם הנהגה מיטבית בעת מלחמה שטרם הסתיימה, בשעה שמזרח תיכון חדש מתהווה לנגד עינינו, אינה גם אינטרס ציבורי שלהם? אז מה השתבש בתפיסת עולמם ובראיית המציאות שלהם שהם לא מבינים זאת?

אנחנו חיים בעידן מוזר ומוטרף, שבו שנאת נתניהו והשאיפה להפלתו או למיצוי הדין עימו מעוורים את עיניהם של רבים, בבחינת "תמות נפשי", נפשנו כולנו. דבריו של פרקליט המדינה לשעבר משה לדור, שקרא לטייסי מילואים לא להתנדב יותר לצה"ל אם יחוקקו חוקי הרפורמה המשפטית, שייכים לאותו אזור חיוג מוטרף, ובאופן ספציפי למחלקת הסרבנות. זו אותה האטימות, זה אותו הניתוק.

צה"ל הרי אינו צבא שמגן על המשטר - הוא מגן על המדינה, על החברה ועל התושבים. באוקטובר 2023 חמאס וחיזבאללה תקפו את תושבי העוטף ומדינת ישראל, ולא את משטר נתניהו. האם פרקליט מדינה לשעבר לא מסוגל להבחין בין השניים?

"הסתלקות הבית השלישי"

יתרה מזאת: אם היום, אחרי 14 חודשי לחימה, כשכבר ידוע לכל איזה חלק מרכזי מילאו איומי הסרבנות/"סרבנות ההתנדבות" בהחלטת האויב לפתוח במתקפה נגד ישראל, נשלפות מחדש על ידי מתנגדי הרפורמה המשפטית נוסחאות אי־הציות של 6 באוקטובר - אין מנוס מן המסקנה שמשהו מרכזי בהבנת המציאות אצלם השתבש.

הרי הצהרות דומות לפני המלחמה בישלו אצל האויב את ההחלטה לתקוף אותנו ב־7 באוקטובר. במארס 2023, עיתון בעזה תיאר "כאוס בצבא הישראלי" בדמות "איום של חיילי המילואים במודיעין... להפסיק את השירות, לצד הודעת הטייסים על הפסקת פעילות". מסקנת הכותב - "האיומים משפיעים לשלילה על המוכנות של צבא הכיבוש ללחימה". באפריל ציטט אותו עיתון את האלוף יצחק בריק, שטען שהסרבנות של אנשי המילואים מפרקת את מה שנותר מהמוטיבציה ומרוח הלחימה שלנו.

באותה תקופה דיווח העיתון הרשמי של חמאס על "עשרות טייסים, קצינים ואנשי יחידות עילית בצה"ל שהודיעו כי לא יבצעו משימות צבאיות", ובהמשך, על כך ש"הטייסים הסרבנים שופכים שמן על אש הקיטוב הישראלי". מוחמד בלאמה, עיתונאי ירדני והעורך לשעבר של "אל־דיאר", העריך על רקע זה: "מתרבים הסימנים להסתלקותו של הבית השלישי פעם נוספת, אחת ולתמיד". איסמעיל הנייה דיבר על חלון ההזדמנויות שעל חמאס לנצל, וסאלח אל־עארורי אמר שעל ארגוני ההתנגדות לנצל את הפילוג הפנימי בישראל ולהקדים את המערכה.

בכתבת תחקיר גדולה בינואר, תיארנו מעל דפים אלה כיצד חמאס וחיזבאללה פנטזו על ה"אלטלנה שתגיח שוב מול חופי תל אביב", וכיצד שוכנעו ארגוני הטרור שישראל הפכה להיות מדינה אוטואימונית שמאבדת שליטה על עצמה. אם לדור וחבריו לא מנותקים, הם אמורים להכיר זאת, ולזכור שאיומים כמו שהושמעו כאן השבוע כבר הביאו לתוצאה קשה מאוד.

ממש כמו משפט נתניהו בעת הזאת, לדור ודומיו ממשיכים לנתץ את האמון של ציבורים רחבים במערכת המשפט, בשיקול דעתה ובמניעיה, אמון שכבר נמצא בשפל עמוק. המחלוקת הגדולה על הרפורמה המשפטית אינה בלתי קשורה לכך. הזיכרון שלנו יצא לחופשה ארוכה מדי, וכדאי שנסתכל לאחור וניזכר היכן היינו. שלא נחזור לשם שוב. לעולם.