למה השמאל כ"כ נבהל מכיבוש החרמון?

בשל נסיבות שלא כולן בשליטתנו ושלא כולן פרי תכנוננו, ישראל מצאה את עצמה במצב מעט מביך: משטר אסד קרס, וסוריה נפלה לידי מורדים בסגנון עדות דאעש.

נכון, נסיבות אלה היו אמורות לייצר עבורנו תוצאה אחת ויחידה, והיא הושטת יד לשלום ולהסדר מדיני עם מי שימצא את עצמו שולט בכל סוריה, לא משנה מיהו. עד שהיד המושטת תפגוש ביד אחות מהצד הסורי - תשתנה מפת המזרח התיכון, טורקיה תיכנס לתמונה ותעשה את מה שטורקיה עושה, קרי: מה שהיא מוצאת לנכון. העולם לא מתרגש ממוסלמים שהורגים, כובשים ומגרשים מוסלמים אחרים.

ישראל המסורתית היתה אמורה להצניע לכת, להתכנס בגבולותיה הנוכחיים ולחכות להזדמנות נוספת לוותר על יהודה ושומרון לטובת הפלשתינים הנחמדים שרק רוצים מדינה. ישראל זיו, קולה של ישראל הישנה והטובה, אף הצהיר בחגיגיות: "התעוררנו לבוקר היסטורי, שבו אין לנו אויבים, אין חמאס, חיזבאללה במדרון ואין לו דרך להתחמק מזה, וגם אין סוריה". זיו לא התבלבל מטעם עצמו. הרשות הפלשתינית לא מוכרזת כאויב מאז הסכמי אוסלו, מה שיכול להציב קושי מסוים בפני מי שעוקבים אחרי פיגועי הטרור שהיא מבצעת נגדנו ללא הפסקה, שלאחריהם היא אף מתגמלת את המפגעים. בכל רגע שבו זיו נושם - מחבלי הרשות הפלשתינית, מכל ארגוני הטרור, מתאמנים על רצח יהודים. אבל אויב - הם לא.

מכל מקום, בכל הנוגע לסוריה חל מה שנקרא "גליץ' במטריקס", וישראל שלחה את צה"ל לתפוס את אזור החיץ, וחמור מזה - לתקוע דגל בכתר החרמון, בשטח שלפני שתי דקות היה בשליטת סוריה. יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד אמנם תמך בהיערכות צה"ל על החרמון הסורי, אבל בצניעות. הוא בשום אופן לא היה "מופיע על הגבול עם צלמים, ומצהיר הצהרות רהב שמכניסות אותנו למסלול התנגשות עם המיליציות שהשתלטו על סוריה, אלא שולח את דובר צה"ל להודיע הודעה קצרה ומאופקת על היערכות מחדש בגבול הצפון עד להתבהרות המצב בסוריה". וכמובן - פועל "לחתור להסכמים ולהישגים מדיניים כדי להתמודד עם המצב במזרח התיכון". תמונת חיילי מגלן עם דגל ישראל על החרמון הסורי היא אצבע בעין לכל האזור, ועלולה לרמז על האפשרות המדאיגה שאין בכוונתה של ישראל להסיר את הדגל מהשטח שכבשה.

בעיני לפיד ושכמותו, הכיבוש הוא רק צעד מצער בדרך לצמצום שטחה של ישראל בחסות המאגיה שנקראת "הסדר מדיני" והפנטזיה שנקראת "שלום". ישראל הישנה והטובה מתייחסת לכיבוש כאל עוול מוסרי, גם אם הוא נחוץ לצרכים ביטחוניים או אסטרטגיים. האפשרות של תוספת שטח למדינת ישראל, מכל סיבה שהיא, גם כתוצאה של המלחמה שנכפתה עלינו - תיהרג ובל תעבור בעיני חוגים מסוימים. מהבחינה הזאת, הם עם רגל אחת באוסלו והרגל השנייה ב־6 באוקטובר. את מי הם מעדיפים על פסגת החרמון? את דאעש?

השאלה אינה קנטרנית. ראשי ממשלה ואנשי מחנה השלום כבר הוכיחו בעבר שאין להם בעיה עם אסד כזה או אחר על רמת הגולן. אהוד אולמרט היה פתוח לרעיון, כנ"ל אהוד ברק, אבל שני אלה היו מוכנים לוותר גם על חלקים מירושלים. יש אנשים שמבחינתם שום דבר לא מצדיק החזקה בשטח - לא זכות אבות, לא ניצחון במלחמה, לא ענישה אפקטיבית של אויב שפתח במלחמה ולא שיקולי ביטחון. הם מאמינים בהסכמים יותר מכפי שהם מאמינים בשליטה בשטח גבוה שמתחתיו פרוסה המדינה היהודית היחידה בעולם.

בעיני לפיד ושכמותו, הכיבוש הוא רק צעד מצער בדרך לצמצום שטחה של ישראל בחסות המאגיה שנקראת "הסדר מדיני" והפנטזיה שנקראת "שלום". ישראל הישנה והטובה מתייחסת לכיבוש כאל עוול מוסרי

מילא כיבוש - גם ניצחון מעורר סלידה אצל אניני הרגש. כשנתניהו דיבר בתחילת המלחמה על "ניצחון מוחלט", הורמו לא מעט גבות. שתיים מהן היו שייכות לחבר הקבינט הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט: "אי אפשר לשווק סלוגן קליט של 'ניצחון מוחלט', בעיקר במלחמה מול טרור", הצהיר. בני גנץ, עוד רמטכ"ל לשעבר, זלזל גם הוא בניצחון הצבאי, וקבע: "ניצחון מוחלט על שלושה גדודים בעזה הוא לא הבעיה של מדינת ישראל".

גם יאיר לפיד רוצה את הניצחון שלו חלקי. בנובמבר השנה הוא הציג את תוכניתו המדינית, שאחד מעיקריה - ישראל מתחייבת לא לספח שטחים. מובן שבחזונו תקום מדינה פלשתינית לצד ישראל, אחרי התהליך הקסום שבו תושבי הרש"פ, שתמכו כמעט כולם בטבח 7 באוקטובר, יחונכו מחדש. נראה שמבחינתו, ניצחון הוא בסך הכל הפסקה של מהלך שתכליתו היא רצח חסר הבחנה של יהודים. ואחריו - נייר. מחיר הנייר הוא הצטמצמות נוספת של ישראל.

לסלידה מניצחון ישראלי יש סימוכין אקדמיים. פרופ' אבי שגיא, ממנסחי רוח צה"ל, עמד על חוסר המוסריות שבניצחון: "ניצחון לא מצדיק הפעלת כוח", אמר בראיון לעיתונאי טובי פולק. "אם ניצחון עומד בקריטריון של הגנה עצמית - טוב, ואם לא - אז נשתמש בניצחון למשחקי כדורסל ושחמט".

פרופ' שגיא מספר כיצד שכנע את הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, להשאיר את ערך הניצחון מחוץ למסמך רוח צה"ל: "ניצחון אינו תכלית ההגנה על אזרחי מדינת ישראל, צה"ל קם כ'צבא הגנה לישראל'. התפשרנו איתו, והכנסנו ערך ספציפי של דבקות במשימה וחתירה לניצחון. כשקוראים את תוכן הערך, זה בעיקר דבקות במשימה. כשממשלת ישראל משתמשת במונח 'ניצחון', היא חורגת מגבולות המוסר". ואכן, הגועל מהניצחון היכה שורש בצמרת צה"ל מאז עד כדי כך, שהדרג המדיני נאלץ שוב ושוב לדרבן את הרמטכ"ל לפעול להשגת מטרה שנוגדת את חינוכו הצבאי.

פוליטיקאים כמו גנץ ולפיד מובילים ציבור שמבין באופן מעורפל שכדאי ונחוץ לנצח במלחמות - אך גם שהניצחון נועד אך ורק כדי להשיב את המצב לקדמותו ולהמשיך ללכת לתוך אותה סמטה ללא מוצא. אין פלא שתמונתם של חיילי צה"ל על פסגת החרמון עוררה בהם אי־נוחות. זו תמונה שחורגת מההתפלספויות על המידה שבה רשאי צבא הגנה לישראל לחרוג מהמנדט המקורי שלו - הגנה בלבד, במשמעותה הצרה ביותר. החיילים והדגל אמרו: ככה נראה ניצחון. כיבוש, שליטה, גאווה לאומית וחיוך מאוזן לאוזן. חיוך של ניצחון. עדיין לא מוחלט, אבל בדרך הנכונה.