ישראל נמצאת בנקודה אסטרטגית מצוינת - עכשיו צריך למנף אותה

שובלי סילון חצו בגובה רב את שמי הגולן, מתערבבים בענני הנוצה. ממזרח למערב טסו נקודות זעירות שפלטו את העשן הלבן, לא מותירות ספק מנין באו ומה עשו אך לפני כמה דקות אי-שם בסוריה.

מתחתם, בתל סאקי, אני פוגש קבוצה של לוחמי "פרא", יחידת מילואים קרבית של תושבי הגולן, שמתצפתת מזרחה. "קו התלים" המפורסם, שעליו אנו ניצבים ביום שני בבוקר, היה עד לפני 48 שעות מסלול טיולים המספר את מורשת הקרב של מלחמת יום הכיפורים. עכשיו, באחת, הוא התעורר להיות קו מלחמה. בין האנדרטאות והשלטים שמספרים את סיפורי 1973, הלוחמים של החורף הזה מתכננים את מהלכיהם העתידיים. ככה נראה נצח ישראל שלא ישקר.

"פרא" הוקמה כלקח מפלישת חמאס לעוטף אשתקד. על קפה שחור ומפה מתוחה על הסלע הגולנצ'יקים לומדים את הגזרה ונערכים לכל צרה שלא תבוא. אותם כבר לא יפתיעו. גם גדוד 8552 שפרוס בגזרה הוקם עקב המלחמה. הוא מורכב מיוצאי יחידות קרביות שהתעקשו לשוב למערך המילואים, אף שצה"ל לא קרא להם מיוזמתו. שלוש פעמים הוקפצו בצו 8 - בפעם הראשונה לנחל עוז, בשנייה לחטיבת אפרים, וכעת לגולן.

ביום ראשון השבוע המילואימניקים הגיבורים האלה היו מי שהכניסו את יתר הכוחות לאזור החיץ שבין ישראל לסוריה. "התחלנו להבין שיש התפתחויות דרמטיות ביום שלישי שלפני כן", מספר סא"ל (מיל') איתמר, סמג"ד 8552. "קיבלנו כוחות לתגבור והחזרנו אנשים מהבית. בשבת הבנו שהולכים להיכנס לסוריה, והתפקיד שלנו היה להעביר את הכוחות ולתפוס שטחים שמשפיעים טופוגרפית על יכולת ההגנה. הכניסה עצמה לוותה בהתרגשות עצומה. הייתי שם. 50 שנה שלא היה דבר כזה. הדריכות היתה גבוהה מאוד, במיוחד שזה לא היה אירוע צפוי לאף אחד. אנחנו התכוננו לתמרן בלבנון או בעזה, לא בסוריה. אבל זו עכשיו מציאות אחרת ותודעה אחרת. מערך ההגנה על הגולן נמצא עכשיו בגב שלנו".

יש לכם מגע עם האוכלוסייה המקומית?
"מרבית האוכלוסייה עזבה. החמושים נראים במרחק רב והם לא מתקרבים. יש ילדים שרועים את הצאן ומנפנפים לנו לשלום".

הסיור שלי נמשך למרגלות הר בנטל, שם קוליסים של שרשראות פלדה חורצים סימנים בקרקע, מסגירים מי עבר פה אך לפני כמה שעות ולאיזה כיוון. בצמתים רבים בסמוך לגבול ג'יפים וכלי רכב קלים של הצבא עם הפנים מזרחה. זמזום טורדני של כטמ"מים ליווה אותם מן השמיים.

"היום שקט פה, אבל אתמול ובשבת שמענו היטב את הלחימה, וגם את הטיסות הבלתי פוסקות של חיל האוויר", מספר יהושע מוסקוביץ', תושב אלוני הבשן, היישוב המזרחי ביותר בישראל. מאז פרוץ המלחמה היישוב פה נמצא בכוננות דרוכה. השער נעול. עמדות מפוזרות ביישוב. כיתת הכוננות שמוסקוביץ' נמנה עימה מגויסת.

צחוק הגורל הוא שאחרי שנה וחודשיים של דריכות שיא, "ביום חמישי האחרון, כשראו שהפסקת האש עם לבנון מתייצבת, החליטו לשחרר את כיתת הכוננות", מספר תמיר פורשר, יו"ר הוועד היישובי. "אבל אז התחיל הבלגן הפנימי בסוריה. אנחנו שמענו היטב את הירי ופנינו למי שצריך. בהתחלה לא ממש הבינו מה אנחנו רוצים והגיבו באדישות, אבל במוצאי שבת הקפיצו שוב את הכיתה. היו להם רק יומיים הפוגה".

יחדיו אנחנו מטפסים אל תל חזֵקה הסמוך לאלוני הבשן וצמוד לגבול. בעמק שמתחתינו פעל בעשור שעבר מחנה פליטי מלחמת האזרחים שאותו הפעילה ישראל. עד היום נשמרים מתחת לרדאר הקשרים עם המיעוט הדרוזי ברמה ועם כוחות אוהדים נוספים. אבל כעת, ברמה כמו ברמה, הכל שקט ופסטורלי. גם בצד הסורי.

עשן מיתמר במרחק. כלי רכב נוסעים מכאן לשם. בזמן שאנחנו רודפים אחרי המלחמה ולא רואים הרבה צה"ל רושם ממזרח לנו פרק היסטורי מפואר. עיקר היכולות ההתקפיות של הצבא הסורי היו ואינן. חילות האוויר והים הישראליים השמידו אותן, ובמקביל כוחות היבשה תפסו את אזור החיץ, כולל פסגת החרמון שמבהיקה בלבן במרחק. לפי שעה ניתן להעריך בזהירות שהחרמון הסורי ואזור החיץ יישארו בידי ישראל עד בוא המשיח. אולי גם אחר כך.

בניגוד לכל התחזיות

נפילת משטרו של בשאר אל־אסד וחיסול צבאו הם תוצרי לוואי מהממים בחשיבותם מבחינתה של ישראל. אחרי השמדת רוב הכוח של חמאס, והפגיעה הקשה מאוד בחיזבאללה, הציר האיראני שנבנה בעמל עלה השמיימה. יתרה מכך, כשלאיראנים אין דריסת רגל בסוריה קשה לראות כיצד יבנו מחדש את הציר.

רה"מ בנימין נתניהו צדק בכל מילה כאשר אמר כי "קריסת המשטר הסורי היא תוצאה ישירה של המכות הקשות שהנחתנו על חמאס, על חיזבאללה ועל איראן. נפתח פרק חדש, דרמטי, בהיסטוריה של המזרח התיכון. אתמול נפל דבר - תרתי משמע. משטר אסד בסוריה, חוליה מרכזית בציר הרשע של איראן, קרס לאחר 54 שנים. איראן השקיעה בסוריה מיליארדים רבים, הכל ירד לטמיון".

נכון, לא הוא ולא אף אחד אחר צפה שאסד ייפול. כנראה גם המורדים עצמם לא. אגב, היחיד במערכת הישראלית שצפה טלטלה בדמשק הוא ראש אמ"ן החדש, שלומי בינדר. "עיניים על סוריה", חזר ואמר לאנשיו בשבועות האחרונים. ועדיין, עוד לפני טבח חמאס, אבל בוודאי אחריו, צריך להתפכח מהאשליה שהמודיעין יודע לספק תחזיות אסטרטגיות. שום גורם מודיעיני לא ניבא מראש את נפילת בריה"מ, צ'אושסקו או מובארק.

וכמובן, שנה וחודשיים אחרי שביעי באוקטובר, שאיש לא יכול היה לנחש שתוצאת אותה שבת תהיה הקרסת הציר האיראני. ובכל זאת, פה אנחנו עומדים, ולא במקרה. כעת השאלה היא מה עושים ביתרון האסטרטגי הנדיר הזה של ישראל על הרפובליקה האסלאמית. התשובה המתבקשת היא השמדת תוכנית הגרעין. איראן נותרה בלי שכבות ההגנה - חמאס, חיזבאללה, אסד, מערך הנ"מ - ועם חצי מיכולת ההתקפה. לא היתה, וספק אם תהיה, הזדמנות טובה יותר.

אלא שמבצעית, נכון להיום, לפחות על פי המידע הגלוי, רק לארה"ב יש את הפצצות הנדרשות כדי לחדור את הבונקרים התת־קרקעיים שבהם מפותח המערך הגרעיני. וכדי שאמריקה תפעל, צריכה להיות החלטה של המפקד העליון. כלומר, של הנשיא.

לפחות כלפי חוץ אין כל אינדיקציה שג'ו ביידן עומד לעשות משהו. לו ביידן היה נותן את ההוראה, היא דווקא היתה יכולה להיות אקורד סיום מהולל לקדנציה צולעת, בפרט במישור הבינלאומי. כי כפי שאומר אחד מאנשיו של דונלד טראמפ: "מה כבר יכול להיות? מה איראן יכולה לעשות? כלום".

אותו בכיר בממשל העתידי צודק. איראן, לכל היותר, תתקוף בטילים שנותרו לה את ישראל ואת מדינות המפרץ. אין לזלזל בנזק הזה, אבל הסיכון בהחלט שווה את הנזק, מה גם שעל התקפת טילים מצד האייתוללות ישראל וארה"ב יכולות כעת בקלות להפיל אותם. הרי זה מה שקרה עם אסד.

כפי שנראים הדברים כרגע, לא רק ביידן אלא גם מחליפו אינם רוצים בפעולה צבאית. טראמפ ויועציו מדברים על חידוש מדיניות "הלחץ המקסימלי" על איראן, קרי עיצומים וייבוש כלכלי. ואולם בכך אין די. כבר 20 שנה שסנקציות כאלה ואחרות מוטלות על האיראנים. זה לא מנע מהם להגיע אל סף פצצה. ולכן נותר לקוות שהנשיא היוצא או הנכנס יקבלו שכל ויסירו מהאנושות כולה את הסכנה.

דף חדש?

בחזרה לסוריה. העולם כולו תוהה על קנקנו של השלטון המתהווה. בישראל סימנו מייד את השליטים החדשים כאנשי ג'יהאד, ואין ספק שזה הרקע של מוחמד אל־ג'ולאני (בעברית "מהגולן") והכנופיות שאיתן הדיח את אסד.

אבל צלילה עמוקה יותר להיסטוריה של האיש מובילה לתפנית בעלילה, תפנית חיובית. "אפשר לומר שהוא פטריוט סורי. אם להסתמך על ההיסטוריה ועל ההצהרות שלו, הוא אינו חלק מהג'יהאד העולמי ואף מתנגד לו", כך אומרת נאדין חליפה, עיתונאית וחוקרת ממוצא מצרי המתגוררת בטורקיה, שראיינה את אל־ג'ולאני באידליב ב־2020 עבור מכון המחקר הבינלאומי "קרייסס גרופ".

בשיחת טלפון מטורקיה מספרת חליפה כי אל־ג'ולאני "עזב את דאעש ובהמשך את אל־קעידה כי הוא רצה רק להילחם באסד. הוא טוען כי היה חלק מהקבוצות ההן, כאשר היה אדם צעיר בשנות ה־20 לחייו, ואחר כך התחרט על כך. הארגונים האלה שונאים אותו בגלל עמדותיו, והוא גם דחק אותם משטחים שבהם שלט. במעגלים שלו מי שמתנגד לג'יהאד עולמי מסתכן בחייו, אך הוא התמיד בכך ושילם על זה מחיר. הוא מעולם לא שינה את עמדתו שכל רצונו הוא רק לזרוק את בשאר אל־אסד".

חליפה קיימה את השיחה עם אל־ג'ולאני באזור שהיה נתון לשליטתו באידליב. "אתה יכול ללמוד ממה שקרה שם על מה שצפוי בסוריה. זה שלטון אסלאמי שמרני, אבל זו לא קאבול. נשים לא רק לומדות בבית ספר אלא מלמדות באוניברסיטאות".

אבל את יודעת שהוא מבוקש על ידי האמריקנים על פעילות טרור?
חליפה: "זה כמובן נכון, אבל העיצומים הוטלו עליו על התקופה בדאעש. אין להם רקורד של פעולות בינלאומיות. הוא אמר שרק סוריה מעניינת אותו, ועכשיו, אחרי שהפיל את אסד, הוא גם אומר שלא ירדוף אחרי האיראנים או אחרי סורים שמחוץ לסוריה".

מה לגבי ישראל?
חליפה מפנה אותי לדברים מעוררי תקווה שאמר ביום רביעי ראש הממשלה החדש של סוריה, אחמד א־שרעם. בתגובה עקיפה לאזהרה של נתניהו, שלא לחבר מחדש את מדינתו לציר האיראני, אמר כי סוריה "לא מוכנה להיכנס למלחמות ואין לה כוונות להיכנס למלחמות בעתיד. להפך, מקור הדאגה היה נוכחות איראן וחיזבאללה".

בעוד היח"צ של המורדים מושכל ומתאים עצמו למערב, דווקא ישראל טעתה בהחצנת מהלכיה. השמדת צבא סוריה היתה בלי ספק מתבקשת, אבל לא היתה שום סיבה לקחת על כך קרדיט. כמו הפצצת הכור בסוריה ב־2007, או כמו המב"ם שהחל ב־2011, יש דברים שמוטב להשאיר מעורפלים. נכון, כולם יודעים מי עשה מה. לא היה צורך להוציא לצד השני את העיניים בסרטונים ובסיבוב תקשורתי עולמי. יום יבוא ומישהו יגיש לנו על כך את החשבון.

ולהם יש את צ'אגוס

צ'אגוס. מעולם לא שמעתם על הארכיפלג הבריטי הזעיר באוקיינוס ההודי, מרחק 9,332 ק"מ מלונדון. בתום סכסוך של עשרות שנים, הכי רחוק שאפשר מתשומת הלב הבינלאומית, ממשלת הלייבור של קיר סטארמר הודיעה בתחילת אוקטובר כי תמסור את מרבית 60 הקילומטרים המרובעים של צ'אגוס לתושביהם המקוריים. טוב, לא בדיוק מקוריים.

סיפור המעשה מתחיל בימי ההשתלטות האירופית על העולם. אי־אז במאה ה־18 צרפת כבשה את צ'אגוס והעבירה אליו בכפייה מאות אפריקנים, שאותם הפכה לעבדים אשר הפיקו שמן מעצי הקוקוס. לימים בריטניה הדפה את הצרפתים וצירפה את הנקודה הזעירה לממשלת הוד מלכותה.

במאה ה־20 התמוטטה האימפריה הבריטית, אך השאירה כמה נקודות אחיזה בעולם. על איי פוקלנד שליד ארגנטינה, שלמענם מרגרט תאצ'ר יצאה למלחמה, כל העולם שמע. על צ'אגוס - אף אחד לא. הבריטים שמרו אותה לעצמם ולאמריקנים כאשר העניקו עצמאות ב־1968 למאוריציוס הסמוכה.

לא במקרה צ'אגוס נשארה סודית ובשליטה מערבית. הימים ימי המלחמה הקרה, וארה"ב מבקשת לתפוס כל נקודה שיכולה לסייע לה למנוע התפשטות קומוניסטית. כך מתקבלת ההחלטה לפנות מצ'אגוס כ־2,000-1,000 צאצאים של אותם עבדים - מספר המגורשים המדויק לא ידוע - ולבנות בשטח נמלי תעופה וים עבור המפציצים הכבדים וכלי השיט האמריקניים. על פי דיווחים בתקשורת הבריטית, בהמשך גם הוקם בצ'אגוס בסיס סודי של ה־CIA, ונאסר על אוניות, על מטוסים ועל אנשים להגיע למקום בלי אישור.

ואולם המגורשים וגם מאוריציוס לא ויתרו. כמה מאות מהמפונים הסתננו בחזרה לארכיפלג, חולמים לשוב לבית שנגזל מהם. איך זה נגמר? בשנים של מחנה מעצר. "אנחנו כמו כלבים, חיים בכלא פתוח", אמרו ל־BBC.

בשנים האחרונות פרץ הסכסוך החוצה. מאוריציוס, צאצאי המגורשים, האו"ם ומוסדותיו, כולל בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), יצאו נגד לונדון וושינגטון, שבסופו של דבר קיבלו את ההחלטה לוותר כמעט לגמרי. לאחרונה הודיעו הצדדים על הסכם עקרונות שלפיו הבסיסים האמריקניים יישארו בצ'אגוס ל־99 השנים הבאות, בתמורה לדמי חכירה. במקביל, התושבים יורשו לחזור.

איך כל זה קשור אלינו? ובכן, בשנים שבהן התרחשו כל המאורעות האלה - כלומר כיבוש, טרנספר ומחנות מעצר - לונדון היתה ועודנה אחת הבירות באירופה העוינות את ישראל. לא עבר יום שבו הממשלות, כלי התקשורת ומשפטנים בינלאומיים שם לא פלבלו בעיניהם, ספקו כפיים והטיפו לנו מוסר על "זוועות" השליטה הישראלית ביש"ע - אזור שהוא לכל הדעות מולדת היהודים, חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ונמצא במרחק יריקה ממרכזי האוכלוסייה של ישראל.

כך שבפעם הבאה שאיזה בריטי יבלבל לכם את המוח על "כיבוש", "אפליה" או "אפרטהייד", השיבו לו במילה אחת: צ'אגוס.