מה עומד מאחורי היעדרות שרים וח"כים מהליכוד מעדות נתניהו?

חברי הליכוד עמדו שם, שוב, שרים וחברי כנסת, ניצבים בהצגת היחיד שהעלה נתניהו בבית המשפט. הם ידעו שהביקורת תגיע. שהתקשורת תסנוט בהם. תציג אותם, שוב, כעבדים נרצעים, מריונטות, מלחכי פנכה. ובכל זאת באו. הם גם ימשיכו לבוא. גם מי שלא בא - יבוא. כולם, כמעט עד האחרון שבהם. גם אלה שהסתפקו בתמיכה מרחוק ימצאו את עצמם מכתתים רגליהם בשלושת החודשים הקרובים לבית המשפט ומגיעים בהמשך לתמוך מקרוב.

זו לא רק אימתה של לשכת ראש הממשלה שנפלה ותמשיך ליפול עליהם גם בעתיד. גם, אבל לא רק. כל אחד מחברי הכנסת ושרי הליכוד יודע שגם אם לא יצטרך את ראש הממשלה היום, כנראה יצטרך אותו מחר. לקידום חוק, למהלך ממשלתי, או לקידום עצמי. הוא גם יודע שבמציאות הנוכחית הדרך היחידה להגיע לליבו של נתניהו, ללשכתו, לחדור את חומת אנשיו, היא הבעת תמיכה בלתי מסויגת במאבקו של נתניהו על חפותו.

אבל, כאמור, זו אינה הסיבה היחידה. גם לא העיקרית. הסנטימנט הליכודי, אולי הימני כולו, מכתיב הבעת תמיכה בראש הממשלה במאבק האיתנים שלו מול מערכת משפט שלדעת אנשי המחנה חרגה מכל גבול אפשרי, ונדמה שעושה כל שבידה כדי להפיל את הממשלה הנוכחית. כך זה מצטייר, בין שזו האמת ובין שמישהו דאג לצייר את המציאות באמנות רבה כפי שנוח לו.

במובן הזה תחושתם היא שמשפט נתניהו הוא גם המשפט שלהם. אין להם דבר וחצי דבר עם סיגרים יקרים, שמפניות איכותיות או שדלנות לשינוי במפת התקשורת, אבל לתחושתם גם להם יש חלק בספסל הנאשמים, ועדותו של נתניהו היא גם עדותם שלהם.

אגב, לא רק של הנבחרים אלא גם של בוחריהם. חלקים גדולים בציבור מרגישים הזדהות מוחלטת עם נתניהו, וחשים שמלחמתו היא גם מלחמתם. 150 מהם הגיעו לבית המשפט להפגין תחת הכותרת "לא תצעד לבד". מאות אלפים עקבו בחשש ובדאגה מול המסכים אחרי השידורים.

משפט נתניהו הוא לדעת רבים אירוע שיצא מפרופורציה, ותקוותם היחידה של מתנגדיו היא בגורמים חיצוניים שיביאו להפלתו - המשפט, ועדת חקירה ממלכתית, היועמ"שית שתוציא אותו לנבצרות, ועוד. המשפט הוא חבל ההצלה שלהם. מקור תקוותם כמעט היחיד, אבל גם אבן הנגף הגדולה שלהם.

בית המשפט לא אמור להיות עוד שחקן בזירה, עוד פקטור במערכת הפוליטית. בהיותו כזה, נשמטת הקרקע תחת רגליו ורגליהם של חורשי טובתו. התנהלות אחרת כמוה כשמן בגלגלי הרפורמה המשפטית שרצתה ליזום הקואליציה לפני המלחמה, ובקרוב תנסה להניע אותה מחדש. על רקע המשפט, על רקע ניסיונות הכפייה של בית המשפט למנות את יצחק עמית לנשיא העליון בלי הסכמה עם שר המשפטים ויו"ר הוועדה לבחירת שופטים יריב לוין.

נגמרת להם הסבלנות

נכון לעכשיו, ההערכה בקואליציה היא כי יש רוב להעברת חלקים ברפורמה, לרבות החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, החוק הטעון והמרכזי ביותר ברפורמה ההיא שנגדעה בעודה באיבה, ולרבות חוק מח"ש, שיקבע לראשונה שגם פרקליטים, ואפילו היועמ"שית, יצטרכו לתת דין וחשבון לגוף אכיפתי שיוסמך לחקור אותם.

מתוך הליכוד, המפלגה הבעייתית ביותר בקואליציה בהקשר הזה, נראה שרק יואב גלנט מתנגד, וקיים סימן שאלה לגבי יולי אדלשטיין שמסרב לומר את דברו באופן ברור. כל היתר, כך מעריכים בליכוד, יתמכו באופן אקטיבי אם הדבר יובא להצבעה, לרבות גילה גמליאל, אלי דלל, דוד ביטן ויתר המתנדנדים מהפעם הקודמת.

מבחינה פרוצדורלית, חוק שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כבר עבר בקריאה ראשונה, ומרגע שייכנס להצבעה באישור סופי יידרשו יומיים-שלושה נוספים של דיונים במליאה והצבעה. השבוע זה לא קרה בגלל ההתפתחויות בסוריה. בשבוע הבא זה גם לא יקרה בגלל רצון הממשלה להביא לכנסת את התקציב. שבוע אחרי זה, חנוכה, דיוני המליאה מסתיימים מוקדם. יש בקואליציה מי שבונה על הצבעה כבר בעוד שלושה שבועות. ספק רב אם יקרה במועד זה וספק אם יקרה בכלל.

בכל מקרה, כמו בפעמים הקודמות, התנהלותה של מערכת המשפט עשויה להכתיב את קצב האירועים, וסביר להניח שאם תנסה להכתיב ללוין את מינוי עמית לנשיא העליון, או לרמוז שנתניהו צריך לצאת לנבצרות או לפטר את בן גביר, דברים שכבר היו על הפרק בשלב דיוני זה או אחר, הכנסת והממשלה ייאלצו להגיב.

מה שמסתמן כבעיה מרכזית בקידום הרפורמה או מרכיביה הוא הסיעות החרדיות. לא שהן לא רוצות את הרפורמה, הרי הן ייהנו ממנה בדיוק כמו אנשי הציונות הדתית, או מצביעי בן גביר, אם לא יותר. בג"ץ לא מייצג אותן, הן לא מאמינות בו ובשופטיו, ואין להן שום עניין לשמור על כוחו. להפך, הציבור שהפגין ראשון נגד בית המשפט העליון היה הציבור החרדי, ב־1999, הרבה לפני שמישהו בליכוד חלם בכלל על רפורמה או הרהר בצורך בה.

הבעיה של הסיעות החרדיות היא קידום נושא כלשהו, כולל הרפורמה, בלי שעבר חוק הגיוס. מבחינתן שעת ההכרעה הגיעה. בעוד הן מוכנות לפשרות ולגיוס מאסיבי של חרדים, בוודאי ביחס למספר המתגייסים החרדי הנוכחי, ובעוד הן סופגות את הקללות ואת הנאצות בציבור - החוק שאמור להסדיר את העניין מתעכב ולא נידון בכלל. הסיבה לדעתן היא גרירת רגליים מכוונת של יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון שאמורה לדון בחוק ולאשר אותו.

עד כדי כך הן מרגישות שבעוד זמן קצר ביותר כבר ייאלצו, בהוראת הרבנים, להציב אולטימטום בפני ראש הממשלה, שהולך וגובר בתוכן הדיבור שלא יהיה מנוס מלהזיז את יולי אדלשטיין מראשות הוועדה.

לא מדובר בהליך קל. סיעת הליכוד צריכה לדון ולהצביע בעניין. גם הכנסת תצטרך להצביע. אבל גם להדיח את גלנט לא היה פשוט וזה קרה. שלמות הקואליציה קודמת לגחמות של שר או ח"כ זה או אחר. יותר קל להזיז את אדלשטיין מהוועדה מאשר להותיר אותו בראשה אבל לחלץ ממנה את החוק.

יודגש - עדיין אין דרישה כזו מראש הממשלה, ואדלשטיין עדיין מקבל את הקרדיט מהחרדים להעביר את החוק, אבל בשיחות הפנימיות מתברר שהחבל המוענק לו על ידיהם הולך ומתקצר.

זמן קצר אחרי כניסתו של ישראל כ"ץ למשרד הביטחון נפגש עם אדלשטיין ושמע ממנו את מה שרצה אדלשטיין להשמיע לו לגבי חוק הגיוס. יו"ר ועדת החוץ והביטחון הלין על צה"ל, על גרירת הרגליים, על הנתונים החלקיים והלא מדויקים שהעביר לוועדה, ובעיקר על חוסר שיתוף הפעולה של גלנט, שלא דרבן את הצבא לפעול ולהביא נתוני גיוס מדויקים ואמינים.

אדלשטיין, למשל, זועם על המספר 3,000. לא מבין מאיפה הוא בא. כלומר, הוא מבין שהצבא הביא את המספר הזה כמספר החיילים החרדים שהוא מסוגל לגייס השנה ובשנה הבאה, אבל לא מקבל זאת. לדעתו, צה"ל יכול לגייס הרבה יותר חרדים, ליצור להם מסגרות ומסלולים, אבל פשוט מקטין ראש. כמעט בכל ישיבה בנושא מטיח אדלשטיין בנציג צה"ל במשרד הביטחון: למה 3,000 חיילים חרדים חדשים אם חסרים לצבא 12,000? ותשובות אין.

בסוף, השר כ"ץ מיישר קו

באחד הדיונים השתתף תא"ל שי טייב, מפקד חטיבת תכנון וכוח אדם בצה"ל. לשאלתו של אדלשטיין למה לוקח כל כך הרבה זמן להכשיר מערך גיוס לחרדים, נתן כדוגמה את משלוח הצווים. רק להדביק את הבולים על המעטפות לצווים דורש משאבים שכרגע אין לנו, אמר. אדלשטיין בדק. על המעטפות הצבאיות אין בכלל בולים.

בפגישות עם ישראל כ"ץ השמיע אדלשטיין מחאה נמרצת על חוסר שיתוף הפעולה מצד צה"ל. היה נדמה לו שבצד השני יש מי ששומע. שבניגוד לגלנט, כ"ץ יעמוד מול הצבא ויישר אותם. אבל מה שקרה, אומרים גורמים המעורבים בעניין, צה"ל הוא שיישר את כ"ץ. בפגישות האחרונות ביניהם מצדיק שר הביטחון את הצבא וטוען שנתוני הגיוס שהוצגו לוועדה הם נתוני האמת. זה מה שהצבא יכול, אמר. אדלשטיין הבין שכמו גלנט, כנראה גם את כ"ץ הצליחה המערכת הצבאית לסובב לצד שלה.

דבר אחד בטוח: החרדים כרגע בכלל לא באירוע. אין שום שיח שמתנהל איתם. אף אחד לא ביקש מהם לאשר גיוס של 3,000 בשנה, וגם לא 7,000. הם לא מביעים את דעתם כי אין לאיש מהם מושג מה יהיה בחוק. משיכת החבל היא כעת רק בין אדלשטיין והצבא. הם, החרדים, בחוץ. חוטפים את הביקורת על חוק השתמטות, עדים לשנאה הגוברת, להצטרפותם של חלק מאנשי הציונות הדתית לקמפיין נגדם, אבל אין להם יד וחצי יד בדבר.

מי שנלחם את מלחמתם כעת, לצמצם את היקפי הגיוס, זה בכלל צה"ל. הערכתם היא כי גם אם יסכים הצבא, בלחץ אדלשטיין והמערכת הפוליטית, להגדיל את המספר מ־3,000, להכפיל אותו, ואפילו יותר מזה, יוכלו לעמוד ביעדים, מה שאומר שיסמכו ידיהם על החוק. אלא שכאמור, כרגע אין חוק, ולא בגללם.

תקוותם של חברי האופוזיציה למפלה של נתניהו במשפט עשויה להתגלות כחרב הפיפיות הקטלנית ביותר שאי-פעם הופנתה נגדם. נתניהו אמנם לא בחר בזה, אולם בפועל בית המשפט מעניק לו במה שאין שום סיכוי שהיה מקבל אלמלא משפטו. שלוש פעמים בשבוע, כל שבוע, לא פחות משלושה חודשים. בניגוד לשאר העדויות שנשמעו לעיתים בווליום גבוה ולפעמים נמוך, במהלך שנות המשפט המתמשכות, העדויות של ראש הממשלה יישמעו כולן, מדי יום, כל יום, שלושה חודשים.

ויש עוד דברים בעולם החיצון שקשורים בראש הממשלה: סוריה, איראן, עזה, לבנון, עסקת חטופים. השבוע הזה היה השבוע של ביבי, והוא רק הראשון. באופוזיציה, שרק בשבוע שעבר חגגו הישג ראשון בכנסת כשהצליחו לטרפד הצעה לסדר נגד היועמ"שית, התחילו להבין השבוע לאיזו צרה נקלעו. סדר היום שייך לאיש אחד, ואין להם שום דבר לעשות בנידון. אפילו ההישג הקטן של השבוע שעבר כבר נמחק, כשהקואליציה ניצחה הפעם בהצבעה. הייאוש באופוזיציה היה כה עז שהם אפילו לא ניסו.