ביקורת גבולות: מגדל השמש, קו התפר האחרון

הדרך המתפתלת אל מג'דל שמס חושפת את קצה הרמה במלוא הדרה הסתווי. עלווֹת אדומה וצהובה מסוות יערות כהים שבהם השמש העצלה לא חודרת, יוצרות מקום ללכת בו לאיבוד, מחנות צבא מבליחים לרגע, כמה חיילים פושטים את המדים בתחנה, אולי ככה יוכלו לעצור טרמפ. תאילנדי המכוסה במדי הסוואה חולף על פני החיילים בריקשה כחולה, מגיח מסיפור אחר לחלוטין.

בסוף היער מזנקת מג'דל שמס ומשתלטת על הנוף, בתים ועסקים קטנים לאורך הרחוב הראשי מתחלפים בבתי מלון שצומחים לאורך צלע ההר. המבט נמשך מעלה אל החרמון המתנשא. חורף, ימים קצרים, ושלג אין. בימים כתיקונם המקום היה הומה תיירים שבאים ליהנות מהנוף היפהפה, מהאוכל העשיר ומאתר הסקי הסמוך. אבל אלו אינם ימים רגילים.

השבוע נפל דבר. בן־לילה הפך מוצב החרמון הישראלי למוצב עורפי. חיילי צה"ל כבר "באעדה, באעדה, באעדה" בסוריה. וממש מהצד האחר של ההר, בארץ הארזים, נסראללה מתהפך בקברו כסביבון ללא תכלית.

מג'דל שמס, 12 אלף תושבים על צלע הר, וגדר מערכת שצמודה לשכונות הצפוניות. אחר הצהריים, כמה נערות צעירות הולכות עם כלב קטן לצד הגדר, מתרגשות וסקרניות מהמצלמות שפרוסות פה מכל עבר. עד לפני שבוע זו היתה גדר נשכחת, שריד לימים שבהם דרוזים צעקו לבני משפחותיהם מעבר לגדר ב"גבעת הצעקות". מאז המצאת הווטסאפ הפכה גבעת הצעקות ללא יותר מנקודה מסקרנת לתקשורת שהגיעה לכאן מכל העולם. כולם מתעניינים בגדר הנעלמת אבל הרבה פחות באנשים שגרים לצידה. שתי הנערות מנסות לשכנע את אחד הצלמים שיצלם אותן.

בתחנת הדלק אני פוגש את איימן פכר אלדין, מהנדס קרקע במקצועו, תושב מג'דל שמס. אנו עומדים במגרש שבו פגע טיל חיזבאללה בשבת אחר הצהריים, ב־27 ביולי. 12 ילדים נהרגו ועוד 34 נפצעו, חלקם מאושפזים עד היום. המספרים קשים, אבל שום מספר לא כואב כמו ההבנה את מי הוא מייצג. "אלמא היתה בת 11, וכבר דיברה ארבע שפות", מספר איימן. "ערבית, עברית, אנגלית וגרמנית. היא חלמה ללכת ללמוד בגרמניה, אבל כשהיינו שם היא התחילה להגיד לי: 'אבא, אולי אני לא אלמד בגרמניה... אני רוצה אוקספורד'. היא היתה אלופה בכדורסל, הגיעה לכאן עם חברה מקבוצת הכדורסל - איזל נשאת איוב. הן נכנסו למשחקייה שם למעלה..."

איימן מצביע על משחקייה צבעונית, תמימה, בשמש הצהריים. עיניו כאן, אך כל פרט נצבע בצל זיכרון היום ההוא. "הן ירדו למגרש, בדיוק שני האחים שלה היו פה, אמרו לה להתראות", הוא ממשיך ומתאר את הרגעים האחרונים של אלמא, בתו, בדיוק שובר לב: "אתה רואה, כאן, בדיוק התחנה שבה הן היו. שמונה שניות אזעקה, היה ילד שרץ לממ"ד ונהרג בכניסה, הפגיעה היתה במרחק של 50 סנטימטרים מהחברות". הוא מראה לי את המקום שבו גילה את אלמא ואת איזל מוטלות על הדשא. בתוך השקט מתגברים קולות הילדים שמשחקים כדורגל בקצה השני של המגרש. אני לא מבין איך איימן עומד בזה.

בכניסה למגרש הגדר עדיין קרועה ופעורה. קצוות חשופים של תיל כאנדרטה מזוויעה לתום ולמוות. מבטו של איימן מטפס אל ראש ההר שמעל הכפר. הוא מראה לי את מסלול הטיל שפגע בלב המקום. "זו המתנה של נסראללה", הוא אומר במרירות, ושותק.

הרגשת נקמה כשהרגו אותו? יש בזה נחמה?

"זה טוב שנסראללה מת, הוא יצר הרבה סבל, אבל מה עוזרת לי נקמה?"

איימן שותק לכמה רגעים, מרחוק קולו חוזר אל קרקע המציאות. "את המערכה הזו צריך לסגור, עכשיו. אם נפל השלטון הטרוריסטי בסוריה, אתה צריך לנצל את זה, כי בלי זה אתה לא יכול לסגור את העניין עם חיזבאללה בלבנון".

שלט לצד המגרש מראה ברקוד ומעליו המספר 12. איימן מסביר שלאחר האסון הוקמה עמותה של 12 הורים שכולים להנצחת ילדיהם. "אשתי מורה בבית ספר בקצרין. יש אצלה באותו בית ספר שישה ילדים, ארבעה מתוכם נהרגו. ביישוב קטן שכזה, זה דור שלם שהלך בחברה שלנו".

בדרך אל הגדר אני שואל את איימן אם האמונה הדרוזית בגלגול נשמות מקילה עליו. הוא משיב בכנות: "זו אמונה שנולדת איתה, ואתה מאמין בה, אבל אתה לא יכול להגיד שזה עוזר. אני לא תקוע עם הנקודה הזאת, אני מאמין בזה שיש לה הורים חדשים, חיים חדשים, ואני רק מקווה שבאמת יהיו לה חיים טובים איתם".

הכל זמני, הכל תקוע

לאורך השנים היחסים בין המקום והגבולות שהושתו עליו השתנו. אימפריות רשע עלו וקרסו, מורדים משולהבים ניסו והובסו. מאסד ועד ג'בהת א־נוסרה, כולם ביקשו להפר את השקט המוזר של מורד החרמון. עמק שלֵו של דובדבנים וחיים, מתחת סכנה שאורבת בכל רגע מעבר לקצה ההר. "פעם לא היתה גדר, היו עוברים וחוזרים", נזכר איימן, "אבל היום המצב שונה לגמרי".

לצד הגבול המוזר שחצה משפחות עומדים שני טנקים מונעים. ניידות משטרה נעצרות לצד השער. צוותי צילום באים והולכים, כתבים חמורי סבר מאירופה מדווחים על חיילי צה"ל בצד השני של הגדר, מומחי ביטחון מתראיינים במשקפי שמש.

החשיפה התקשורתית הנוכחית משאירה את איימן אמביוולנטי: "אנחנו מעניינים את המדינה רק כשיש בעיות, ביום־יום שוכחים אותנו. לנו היתה מלחמה כל הזמן, מתי הגיבו? רק כשזה הגיע לגוש דן פתאום כולם מבינים מה זו מלחמה. אנחנו חיים את זה כבר שנה ושלושה חודשים".

איימן מראה לי וידאו שצילם אחד התושבים, שורת חיילי צה"ל בצד השני של ההר, ליד הבית בסוריה שממנו צעקו אל הכפר. איימן מחייך, זה טוב שהדגל מתנופף על החרמון הסורי. אני תוהה אם הוא יכול לדמיין את הכפר שלו מאוחד, ואת הגבול מתרחק אל מעבר להר.

אתה לא חושש שכל זה רק משהו זמני?

"במזרח התיכון הכל זמני", הוא אומר.

הקהילה הדרוזית מתמודדת עם אתגרים רבים. "אנחנו מופקרים", כואב איימן את ה"זמני" של ישראל, "אין אפשרות להרחיב את היישוב, אין טאבו, אין משכנתאות. חוק הלאום פגע בנו קשות. הדרוזי מספיק טוב להיות מפקד ולהיהרג בעזה, אבל לא מספיק טוב לזכויות שוות?"

ולא רק זה - גם הכלכלה של מג'דל שמס ספגה מכה קשה בשנים האחרונות. "מאז הקורונה התיירות נהרסה", הוא מסביר. "אנשים בנו צימרים ובתי מלון, יש לנו מדריכי סקי מקומיים, אבל כבר שנה ושלושה חודשים אף אחד לא מגיע". וגם החקלאות במשבר: "אנחנו כפרים חקלאיים, שומרים על האדמות, אבל אין תמיכה של הממסד בחקלאות כאן. חלק מהאנשים כבר עקרו את העצים כי לא היה איך לטפל בהם".

כמהנדס, איימן מציע גם פתרונות. "יש תוכניות לפיתוח - כמו הרעיון להקים טיילת על הגדר", אבל הביורוקרטיה מקשה. "הצעתי למהנדס הוועדה לנצל את הרצועה היפה הזו לטיילת. אבל הכל נתקע. 13 שנה כבר תקוע".

איימן ממהר לחזור הביתה ללמוד בזום קורס מתקדם. למרות האובדן והקושי הוא ממשיך להתפתח, חולם את העתיד של מג'דל שמס. "אני רוצה להמשיך לגדל את הילדים שלי כאן בלי פחד, שתהיה להם אפשרות לחיות פה כמו אזרחים רגילים".

לצד תחנת הדלק עומד פלאפל הגולן, הכי גבוה במדינה ובטח בין הכי טעימים בה. סוד הביצוע שעושה את ההבדל - כדורים גדולים כמו תפוחים קטנים, בתוך פיתה גדושה להתפקע, טחינה כמו שלג דאשתקד. מסעדה קטנה, טעם גדול.

אנקות העונג מצחיקות את אחד הסועדים המקומיים. השיחה נקשרת, חיים של אנשי גבול לא ברור. "אין לי דרכון ישראלי", אומר הבחור. הוא מבקש להישאר בעילום שם מחשש לגורל קרוביו בסוריה. כשאני שואל איך הוא נוסע לחו"ל, הוא מסביר שיש להם אישורי מעבר. "אנחנו כבושים", הוא אומר, "אבל שמרנו על הדת שלנו".

אף שנולד וגדל בישראל, הבחור חי במציאות מורכבת של זהות כפולה. הוא מספר על התמורות בעמדות הפוליטיות של הדרוזים בסוריה: "הם היו בתקופה האחרונה נגד אסד. פעם הם היו בעדו. אנחנו מעט אנשים, לא יכולים להיות נגד המדינה כי אנחנו מיעוט. זה תמיד ככה, ככה שרדנו, תמיד הולכים עם השלטון, בנאמנות מוחלטת. בגלל זה הדרוזים בישראל נאמנים לישראל, ובסוריה היו נאמנים לאסד". אני תוהה אם זה שהוא "כבוש" אומר שהוא רוצה לחזור לסוריה עכשיו. "ממש לא. אנחנו הדרוזים לא עוזבים את האדמה שלנו". אבל יש לו קרובי משפחה בצד השני של הגבול. כשאני שואל אם היה רוצה שהמשפחות יתאחדו, הוא מהנהן בהתלהבות, "בטח הייתי רוצה". אבל כשאני שואל אם זה אומר שהוא היה רוצה שהמשפחות יהיו תחת שלטון ישראל או סוריה, הוא נסוג: "לא יודע, אני לא מבין בפוליטיקה".

המציאות מורכבת עוד יותר כשמדובר במשפחה המורחבת. "לא כולם בסוריה", הוא מסביר, "חלק גדול כבר מזמן עזבו לאירופה". על השאלה אם קרוביו בסוריה מפחדים, הוא משיב: "כשאתה רואה איך המורדים מוציאים להורג אנשים ואסירים, אתה מבין שלא יהיה שם הרבה שלום, הם לא אוהבים דתות אחרות, וזה לא יירגע עכשיו כשהם קיבלו את סוריה. המצב שם לא ברור, אבל כל הדרוזים בכל העולם לא עוזבים את האדמה שלהם. אז גם בסוריה לא יעזבו".

ומה אתה חושב שיקרה בסוריה?

"לא יודע", הוא מחייך באניגמטיות, "מה שבטוח זה שכולם מחכים לראות מה טראמפ יעשה". הוא נפרד לשלום והולך לדרכו. אני מביט על ההר החשוף, כמה ציפורים נודדות טסות מעל, ואני חושב איך כל זה תלוי על חוט השערה של טראמפ. אני מתלבט, ובמקום לקחת זירו לדרך אני לוקח בקבוק יוגורט מקומי, המוכרת מחייכת לבחירה המושכלת. חמוץ, אבל מרענן.

"חיכינו לרגע הזה"

הרכב מחרחר בשקט למול זווית העלייה המטורללת אל עבר ביתם של נביה וסאמרה מדח. כביש כמו מדרגות ב־70 מעלות אל תוך השמיים, ובסוף פנייה חדה ימינה. אם אתם לא פעלולנים, אל תעשו טסט במג'דל שמס.

1,200 מטר מעל פני הים, נביה מביא עצים ומדליק את האח. הבית היפה מתמלא חום ואור עדין, דרך קירות הזכוכית אפשר לראות את כל העמק, ועמוק לתוך סוריה. נביה, בונה רפתות לפרנסתו, מספר על קריירה מרשימה שהתחילה במקרה: "בשלג הגדול של שנת 92' קרסו הרבה רפתות ברמת הגולן, עד אז הכירו אותי ואת אחי כבוני בתים. קראו לנו לתקן את הרפתות ואת מכוני החליבה, ומאז התפתחנו, ניסיון של המון שנים". בגאווה נביה מונה את המקומות שבהם עבד - מניר עוז בדרום ועד עין המפרץ, עכו, כפר מסריק וגזית בצפון.

איך אתם מרגישים עכשיו עם המצב שמתהווה כאן בגבול?

"שמחה גדולה", אומר נביה, "כשאנחנו פה בישראל תחת ההגנה של צה"ל אנחנו מרגישים נוח ושמחה בגלל שהמשטר של אסד נפל. הרבה שנים חיכינו לרגע הזה".

בעבר דיברו על הדרוזים של הגולן כתומכי אסד, מה המצב עכשיו? עדיין יש לו תומכים פה?

"בגלל שהדרוזים מיעוט, ואנחנו בסכנה, אנחנו לא רוצים מדינה עצמאית", מסביר נביה. "לא רוצים אויב. אבל ב־1967 כשהיהודים נכנסו, לא כבשו, מבחינתי זה היה שחרור מהשלטון של אסד, אבל גילינו את זה יותר מאוחר. אז הרבה רצו לברוח, לא ידעו מה זה היהודים, פחדו, השייח' אמין טריף ז"ל הנחה את התושבים להישאר על אדמתם, רק כמה משפחות עזבו. 90 אחוז נשארו כאן".

העדה הקרועה נחלקה בין המדינות. אבל המציאות חזקה מהגבולות. כלות הגיעו מסוריה, וצעירים מהרמה למדו שם באמצעות מלגות סוריות. סמל התקופה ההיא היה, כאמור, "גבעת הצעקות". "בחגים היינו נפגשים שם", נזכרת סאמירה. "היינו צועקים זה לזה במגפונים, מתאמים מועדים לפגישות, מעבירים מסרים למשפחה. אבל עכשיו יש ווטסאפ, לא צריך לצעוק".

על המצב הביטחוני והפוליטי המורכב של גבול החרמון נביה מספר דרך הקשר עם הכפר הדרוזי חד'ר בסוריה. "כשהג'יהאדיסטים ניסו לפרוץ לכפר, הצבא הישראלי עזר להגן על הדרוזים בחד'ר. אחר כך שייח'ים מכאן ניסו לתווך, להכניס אותם למסגרת, אבל הם סירבו". מה יקרה בשבועות הבאים? האם הגבול ינדוד צפונה, והכפרים השכנים יתאחדו? מי יודע, אולי טראמפ.

על החיים כדרוזים בישראל הם מדברים בחיוב. "טוב מאוד לחיות כאן, הילדים שלנו עובדים בכל הארץ. לא חסר לנו פה כלום, מקבלים את הזכויות שלנו". נביה מציין שבעבר רק 10% מהתושבים רצו להתאזרח בישראל, והיום עלה השיעור ל־90%.

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר שעולה בשיחה איתם הוא הצפיפות בכפר. עד לפני כמה שנים גרה משפחת מדאח בצד הצפוני שלו. "הצפיפות שם נוראית, זה כמו לגור בקוביית בטון", השניים מהדהדים את הדברים של איימן המהנדס. יישוב בלי תב"ע ובלי יכולת להתרחב נידון בישראל לחנק איטי של תושביו בתוך הצפיפות. "עלינו לגור ממש גבוה במעלה הכפר, אנחנו ב־1,200 מטר מעל הים, יש עוד כמה בתים מעלינו ב־1,300 אבל אי אפשר יותר", מסביר נביה.

"אני רואה את קריית שמונה בהתרחבות, ונווה אטי"ב בהתרחבות, כולם גדלים, זה טוב, אבל למה המדינה לא מאפשרת לנו להתרחב? שמו שלט בכניסה 'ניו מג'דל', מאז עברו 13 שנה וכלום לא קרה". כדי לפתור את הלחץ והמצוקה השניים חשבו מחוץ לקופסת הבטון. "רצינו להקים כפר דרוזי־יהודי ברמת הגולן, אספנו חתימות מכל הכפרים", מספרת סאמירה, "במג'דל הבנקים לא נותנים משכנתאות כי אין טאבו. חשבנו על פתרון לדור הצעיר, שיישארו קרוב יחסית, ליד ההורים והחברים".

אך היוזמה נתקלה בקשיים. "רוב היישובים בדרום הם יהודיים דתיים וזה לא מקובל עליהם, לכן רוב הדרוזים שיצאו מהכפרים גרים בקצרין".

שותפים על מלא

למרות האתגרים, שניהם מדברים בגאווה על מג'דל שמס. "אני לא מוכן לצאת מפה, כיף לי וטוב לי פה", אומר נביה. "יש הרבה תיירות והכל. זה לא כפר ולא עיר - עיירה קטנה שיש בה הכל, אספקה מכל התחומים. אנשים לא רוצים לצאת מכאן. מג'דל שמס נהייתה יעד לרוב האנשים בארץ, יש בערך אלף צימרים".

"בתקופת התיירות אין דרך לצאת מהכפר, סגור מכל כיוון", מספרת סאמירה. "בגלל שיש הרבה פרנסה אנחנו זורמים, למרות שקשה למצוא חניה ומקום במסעדות".

אז אולי עכשיו, כשדגל כחול־לבן מתנופף בחרמון מעליכם, גם יצבעו לכם את המדרכות בכחול־לבן ותהיה לכם חניה סוף־סוף, אני מציע. השניים צוחקים. לרגע לא רואים את זה קורה אצלם, אבל במחשבה שנייה...

"דרוזי בסוריה הוא דרוזי־ערבי", מסכם נביה, "רק בישראל הוא דרוזי - לא יהודי ולא ערבי. אנחנו שותפים עם היהודים בכל דבר, בלחימה ובכל דבר. אנחנו לגמרי ישראלים בכל מובן".

כשהשמש שוקעת בזריזות מאחורי החרמון, נדלקים האורות במג'דל שמס לגובה ההר. בסוף, כל הפחדים והאתגרים נאספים כמו ילדים הביתה לישון במיטה, עד מחר החיים ממשיכים.

בדרך חזרה הכבישים ברמה חשוכים, אני נוסע עשר דקות בלי לפגוש עוד רכב, חוויה משונה מאוד בישראל הבנויה והצפופה. ככל שאני מדרים, כך האורות ממלאים את העין. ארץ מוארת, ובקצה שלה הר טרשים קרח, מחכה לפאת השלג שתשב על ראשו. בינתיים הדרוזים על הגבול במג'דל שמס עומדים בצומת היסטורי. מצד אחד, קריסת המשטר הסורי פותחת אפשרויות חדשות. מצד שני, חוסר הוודאות והסכנות הביטחוניות מעיבים על העתיד. אני נזכר במה שאמר לי איימן: "במזרח התיכון הכל זמני". אבל הקשר לאדמה, לקהילה ולמסורת - הוא נצחי, השאלה היא איפה עובר הגבול בין הזמני לנצחי.