"הסונים מריחים דם"

לפני כמה חודשים יצרו אחדים ממנהיגי המורדים בסוריה קשר עם המזרחן ד"ר מרדכי קידר. הם הציעו לו לבוא אליהם לאזור אידליב שבצפון־מערב סוריה, שם ריכזו את עיקר פעילותם והכנותיהם לקראת המרד הגדול. "תגיע לטורקיה ומשם נאסוף אותך", הציעו לו. קידר רצה להגיע אליהם. אנשי הקשר שלו ביקשו תיאום וקשר עם ישראל. הם ראו באיש האקדמיה הסוער, שאותו הכירו מהופעותיו התקיפות ברשת התקשורת הקטארית אל־ג'זירה, כתובת שתחבר אותם אל הממסד הישראלי. אלא שהדרך אליהם עברה דרך טורקיה וכללה קונקשן מאיסטנבול. לקידר, שתקף בכמה ממאמריו את נשיא טורקיה ארדואן, נרמז שכדאי לו להימנע מההרפתקה כדי שלא להיעצר. הוא ויתר.

ימים אחדים לפני שהמורדים הכריעו את משטר אסד והמונים הפילו את פסליו בחוצות דמשק וחומס, שוב הגיעו לקידר מסרים משורות ארגוני המורדים. הראשון ממוחמד א', אחד מאנשי "מפלגת בניית סוריה הדמוקרטית", שכתב לו בין היתר: "אנו נבנה קשר של ידידות ואהבה ואחווה עם אחינו ואחיותינו בישראל ונהיה דוגמה לכל מדינות האזור". השני מפהד אל־מסרי, איש "חזית ההצלה הפטריוטית הסורית", אחד ממנהיגי המורדים ששוהה בצרפת. אל־מסרי כתב לקידר כי להערכתו, דגל ישראל יתנוסס בקרוב על השגרירות האיראנית בדמשק ובביירות. המזרחן קידר העביר את המסרים לממסד המדיני והביטחוני, וכבר אחרי ימים אחדים צפה משתאה, כמו כולנו, בנפילה המהירה של משטר אסד ובמנוסת חייליו. האם היה לישראל חלק בניצחון המורדים? קידר אומר שאינו יודע, אבל מציין שהמורדים פתחו במתקפה שלהם יום למחרת הפסקת האש, וש"ודאי שמפלת חיזבאללה, האויב הגדול שלהם, סייעה להם מאוד".

הוא בן 72, סא"ל (מיל') ששירת 25 שנה במודיעין, שנים רבות ב־8200, שפעם נקראה 848. את תחושת האסון שפקד אותנו ב־7 באוקטובר הוא זוכר מאוקטובר אחר, של יום הכיפורים 1973. "ידענו שמלחמה עומדת לפרוץ כבר בלילה שבין חמישי לשישי (המלחמה פרצה בשבת, נ"ש). הייתי תורן והחומר שראינו לא הותיר מקום לספק. הצגנו את החומרים למפקד, והוא החליט לעבור למוד של עבודה במלחמה. זה היה 30 שעות לפני שמלחמת יום הכיפורים פרצה". אבל כמו ב־7 באוקטובר 2023, 50 שנה לאחר מכן, "המידע נתקע בדרך למעלה. מפקד היחידה, יואל בן־פורת", זוכר קידר, "אסף את החיילים ובכה בדמעות. הוא אמר שאילו היה יודע שהמידע ייתקע, היה נוסע בעצמו לגולדה ומביא לה את החומר".

"הסונים מריחים דם"

קידר, מזרחן שפרץ לתודעה הציבורית בשורת הופעות פטריוטיות ותקיפות ברשת אל־ג'זירה הקטארית, שם הטיח במראייניו מילים קשות על דרך האסלאם ועל התנהלות ההנהגה הפלשתינית, עוקב עתה בדריכות אחר הנעשה בסוריה.

מנהיג המורדים אל־ג'ולאני הקים יחד עם אחרים, לפני יותר מעשור, את השלוחה הדאעשית בסוריה ואת ג'בהת א־נוסרה, שלוחת אל־קאעידה בסוריה. הוא אף עמד בקשר עם סגנו של בן לאדן. ב־2013 ארה"ב הציעה סכום של 10 מיליון דולר על ראשו. זה לא בדיוק מתכתב עם רוח המתינות והפיוס במסרים שהגיעו אליך.

"אתה צודק לחלוטין, ולכן צריך להמתין ולשפוט דברים על פי מציאות ומעשים. לפחות מההודעות הראשונות של אל־ג'ולאני, הוא מנסה להציג תדמית של מנהיג סורי חדש ולגיטימי. הוא ביקש מאנשיו לא לירות באוויר, כדי שלא לפגוע באנשים. הוא ביקש מהם לא לשרוף משרדי ממשלה, כי זה 'רכוש העם הסורי'. הוא השאיר את הממשלה של אסד על כנה, כי הבין שהמדינה ומוסדותיה האזרחיים - הביוב והחשמל ומערכת הבריאות ובתי החולים - צריכים להמשיך לתפקד. עד עכשיו הוא התנהג באופן רציונלי יחסית. מצד שני, יש כבר מורדים שחוטפים נשים, רוצחים ומתעללים באנשים ובאוהדים של המשטר שהופל, ואפילו הרסו כנסייה. מעשיהם יקרבום ומעשיהם ירחיקום. אנו צריכים להיות מוכנים לכל".

אתה ומומחים אחרים מתארים את האירועים בסוריה כעוד מכה קשה מאוד לאיראן, שמאבדת מוקד כוח והשפעה נוסף, בעיקר את ציר אספקת הנשק והחימוש לחיזבאללה. איך ישראל צריכה להתנהל עכשיו? האם "להכות בברזל בעודו חם", כדי להחליש את איראן עוד, ואולי גישת ה"שב ואל תעשה" ואי־ההתערבות נכונה יותר עתה?

"האירוע הזה מבשר לדעתי את התכנסותה של איראן לתוך עצמה. איראן נטשה את הפרוקסיז שלה - חמאס, חיזבאללה ואסד. הלכידות של הציר השיעי מתפוררת והסונים מריחים דם. השד הסוני יצא מהבקבוק. לתחושתי, גם עיראק תתנער בקרוב מהנוכחות האיראנית, ואולי אפילו נחזה בנפילה של החות'ים בתימן. האירועים בסוריה מעודדים את הסונים בכל מקום להתארגן נגד הנוכחות האיראנית. לא מן הנמנע שזה יגלוש גם לתוך איראן, בעיקר בזכות המדיה החברתית והפוטנציאל שיש שם לפיצול גדול".

מה מקומנו בתמונה שאתה מתאר?

"אנחנו, ואולי גורמים נוספים, צריכים לעודד את המיעוטים באיראן להתמרד נגד ההגמוניה הפרסית, הן זו הדתית תחת חכמי הדת והן זו החילונית מתקופת השאה של איראן (מוחמד רזא שאה פהלווי). בפועל", טוען קידר, "אין עם איראני. יש שם פרסים ועוד קבוצות גדולות, כמו בלוצ'ים, ערבים, כורדים, אזרבייג'נים וטורקמנים, לצד עוד כ־40 קבוצות קטנות נוספות. אין באמת עם איראני, וכבר יש תנועות בדלניות רבות שמנסות לפרק את המדינה. צריך לעודד שם תהליך שדומה לתהליך הפירוק שעברו יוגוסלביה, צ'כיה ובריה"מ לשעבר, שהתפרקו על פי מפתח אתני. להערכתי, יש היום באיראן לפחות 80 מיליון אנשים מתוך 90 המיליון שמאושרים ממה שקרה בסוריה, כי זו מכה לשלטון ולתוכניות שלו להתפרס על פני כל המזרח התיכון. אנחנו צריכים לעודד את המיעוטים להתמרד נגד ההגמוניה הפרסית".

דילגת על הגרעין?

"לא דילגתי. פעלנו בעשורים האחרונים, טכנית, צבאית ומדינית, ובצדק רב, נגד פרויקט הגרעין, וצריך להמשיך לפעול נגדו. לא להוריד לרגע את הרגל מהגז ואת העיניים ממה שקורה בתחום הזה, אבל לא עשינו דבר כדי לפרק את איראן מבפנים, אף שהדבר אפשרי".

זה לא קצת יומרני "לפרק את איראן מבפנים"?

"איך אני יודע שאני לא מדמיין? במארס האחרון פרסמתי מאמר ב'ג'רוזלם פוסט' שמעריך כי יום יבוא ואיראן תתפרק על פי מפתח אתני. יומיים לאחר מכן, כנעאני, דוברו של שר החוץ האיראני אמיר עבדאללהיאן (שנהרג בתאונת המסוק בחודש מאי; נ"ש), מצייץ בשמו, מזכיר את שמי, וטוען שאיני מבין דבר בכל מה שנוגע לאיראן: 'איראן, לדבריו, מאוחדת, מלוכדת, איתנה, ושום דבר לא ישבור אותה'. זה הספיק לי כדי להבין שנגעתי בעצב פתוח ורגיש, במשהו אמיתי ושברירי".

האם יש מקום למעורבות ישראלית גם בתוך סוריה החדשה שמתהווה לנגד עינינו?

"הכל בזהירות, אבל כן. האירוע הענקי שם פותח בפנינו הזדמנויות. יש לנו קשרים טובים עם הדרוזים בדרום סוריה, והם לא מסתירים זאת. האלוף (מיל') עוזי דיין היה מביא משם משלחות לישראל. יש עוד דרוזים במורדות הדרומיים והמזרחיים של החרמון. הכפר חַדַר, למשל, ועוד שישה כפרים קטנים. אני מניח שלישראל יש קשר איתם ויהיה קשר איתם. גם הכורדים, שעימם היו לנו קשרים בעבר, הם פוטנציאל ראוי".

טורקיה סייעה למורדים ועומדת מאחוריהם. זה לא נשמע מבטיח במיוחד. החלפנו עלאווים קיצונים בג'יהאדיסטים סונים, שמאחוריהם עומד מגלומן נוסח ארדואן, שמעניק מקלט לחמאס, שמדבר בזכות חמאס, שמתחומו מוכוונים פיגועים בישראל, שנשבע לחדש את ימי האימפריה העות'מאנית ולהשיבה לגדולתה במדינות שבהן שלטה בעבר. ושרק ביולי האחרון איים במפורש בפלישה לישראל. לשם זה הולך?

"זה שארדואן הרוויח לא בהכרח אומר שזה הפסד שלנו. תלוי מה יהיה סוג השלטון שם. אם זה יהיה שלטון אסלאמיסטי נוסח ארדואן - אז הוא ילהק עצמו לדמות האב המייסד, הסנדק שלהם. הוא ינהל אותם לפחות בהיבט האידיאולוגי, והם ייקחו את הצד האסלאמיסטי. אבל לפחות בימים הראשונים, ההתנהגות של המורדים היא רציונלית יותר, תוך הצגה של חזות ליברלית לכאורה, שנותנת מקום לכל הזרמים והעדות והפלגים בסוריה ומכילה את כולם. האם לשם ילך גם ארדואן? איני יודע. שוב - מוקדם מדי להעריך. לטווח הזמן הקרוב, המורדים בוודאי יהיו עסוקים בעצמם ובביסוס שלטונם, בניסיון לקנות לגיטימציה פנימית ובינלאומית. באשר לעתיד הרחוק יותר - ימים יגידו".

בעקבות הכסף הקטארי

אך זו אינה רק טורקיה. הרי את טורקיה מממנת בשנים האחרונות קטאר. קטאר היא חמאס וחמאס הוא קטאר. זו מדינת אחים מוסלמים מוצהרת, תומכת טרור. קידר מאשר ומגדיר את קטאר "מדינת אויב". "כתבתי זאת כבר לפני 12 שנה. יום אחד", הוא מספר, "הילארי קלינטון אמרה: 'חברינו הקטארים אומרים שחמאס הוא ארגון שפועל בדרכי שלום'. מובן שהיא לא הכינה שיעורי בית. הוא דילגה על השיעור הראשון במדעי המדינה, כי בשיעור הראשון אתה לומד שכאשר אתה רוצה להבין ולהכיר את רוחם של ארגון או מדינה - אתה צריך להביט תחילה בסמל שלהם. אם זה ארגון שלום - תראה שם יונה. אם זה ארגון דתי נוצרי - צלב. כשאתה בודק את הסמל של האחים המוסלמים, וקטאר היא 'אחים מוסלמים' - תמצא שתי חרבות מעוגלות, שאי אפשר לעשות בהן דבר חוץ מלערוף ראשים.

"סעודיה ביקשה בעשור הקודם להטיל מצור על קטאר ולפלוש אליה. האמריקנים בלמו אותה. הלוואי שעכשיו זה יקרה. הלוואי שעכשיו מישהו יפעל כדי להחליף שם את השלטון, לגרש מקטאר את המשפחה השלטת, חמולת אל־ת'אני, ולפטור את העולם מהרוע שלה. אל דאגה. איראן תסייע להם, אם בכלל, באותה מידה שבה סייעה לסינוואר, לנסראללה ולאסד כאשר הם נקלעו למצוקה".

מה סוד כוחה של קטאר, שהנה, אולי, אנו מזהים השפעה שלה ממש על גבולנו הצפוני, אחרי שלאורך שנים השפיעה על הנעשה בגבולנו הדרומי?

"כסף, הרבה מאוד כסף. קטאר קונה ארגונים ואנשים. גם בארה"ב. עכשיו אנו תלויים בה גם לעניין החטופים".

אבל גם כשלא היו חטופים היתה זיקה חזקה אליה. גם לארה"ב שמחזיקה שם בסיס ענקי, וגם לנו - באמצעות הסיוע שהקטארים העבירו לעזה.

"כסף, כבר אמרנו? גם ישראל התמכרה לכסף הקטארי. הדולרים שהקטארים העבירו לעזה סייעו לשוק הישראלי. 80-85 אחוזים מהכסף הקטארי נוצלו בידי העזתים כדי לרכוש אצלנו בשוק הישראלי - ירקות, פירות, פסטה, קמח ובשר. אין לך מושג כמה אלפי משפחות ישראליות התפרנסו מהכסף הקטארי. לכן אפילו בזמן סבבי הלחימה מול עזה, הכסף הקטארי שהגיע לידיים עזתיות שימש לקניית מוצרים ישראליים בשוק הישראלי: לא פחות משהכסף הזה סייע לעזה, הוא סייע לפרנסת החקלאים שלנו, שהתפרנסו מכוח הקנייה של עזה, שהתבסס על הכסף הקטארי".

היום, כשכבר ידוע שהכסף הקטארי שימש גם לבניית מנהרות וביצורים ולפיתוח אמל"ח ורקטות - מדוע איננו חותכים את הקשר הגורדי הזה?

קידר עוצר כאן לרגע, לוקח נשימה עמוקה ומדבר על החטופים. "קטאר עדיין ממלאת תפקיד שאולי יביא תועלות בקידום שחרור חטופים". הוא מדבר על גורלם בכאב, אבל גם בפיקחון: "חמאס לא ישחררו את כולם. החטופים הם ביטוח החיים שלהם. זו הסיבה שעד היום הם לא העבירו לישראל רשימת שמות של כולם. בכל הסדר, הם ירצו להשאיר בידיהם מספר מסוים של חטופים. גם אחרי עסקה הם בוודאי יגלו לפתע באיזשהו חור, אצל ארגון או חמולה כלשהם, עוד חטופים שממש 'לא היה להם מושג עליהם'. אין להם כל כוונה להחזיר את כולם".

מה שאתה אומר למעשה, שגורלם של חלק מהחטופים נחרץ לשבי או למוות בשבי?

"הם ינסו להחזיק בחיים את מי שאפשר. איני יודע עד מתי. אין להם כוונה לשחרר את כולם, רק חלק".

ומה ישראל יכולה לעשות?

"איני יודע איך נחלצים מהצרה הזאת. אני רק יודע לומר שאם ישראל היתה אומרת מראש, שמבחינתה כל החטופים מתים עד שלא יוכח ההפך, ועד שלא יהיו בידינו; שאם ישראל היתה אומרת מראש שאין מו"מ ואין בטיח, וממשיכים במלחמה עד שגומרים את חמאס, ושמבחינתה כל החטופים מתים - אז יש סיכוי שהיינו יודעים עליהם הרבה יותר היום, ושרבים יותר היו משתחררים. אבל למדינה לא היה האומץ לנהוג כך, לנהוג כפי שמתנהגים במזרח התיכון. מה שלמעשה היינו צריכים לשדר הוא ש'הסחורה' לא מעניינת אותנו, ושאנו הולכים להרוג ולחסל את חמאס בכל תנאי. רק כך המחיר היה צונח. רק כך הם היו רצים אחרינו בעניין החטופים ולא אנו אחריהם".

אתה מבין שזה לא ריאלי... אנחנו לא מדינה כזאת. אתה מקשיב ושומע את משפחות החטופים, ורואה את השפעתן.

"כן, אני מבין שזה פחות ריאלי, אבל זה מה שהיה נכון לעשות, לטובת החטופים ובני משפחותיהם. צריך לומר זאת".

מחוץ לעדר האקדמאים

בטור המרוויחים מהסדר החדש בסוריה ובמזרח התיכון שמתעצב עתה מול עינינו, קידר מונה את אזרחי סוריה, ישראל, סעודיה, ירדן, מצרים, ממשלת תימן, ארדואן ונתניהו. בטור המפסידים - את איראן, אובמה, בלינקן, ביידן, האריס - "אני בכוונה שם את אובמה ראשון, כי הוא השקיע הון באיראנים ובחיזבאללה" - חמאס, הג'יהאד האסלאמי, החות'ים בתימן, המיליציות בעיראק ורוסיה.

הממסד הביטחוני והאקדמיה אינם אוהבים את קידר, שפעמים רבות אינו מתיישר עם הקו. "מה שקשה להם איתי הוא שלא פעם המציאות טופחת על פניהם ושההערכות שלי מתממשות. בתקופת הסכמי אוסלו הייתי במודיעין ב־8200 וראיתי איך אנשים ששרו את הזמירות שהממשלה רצתה לשמוע - קודמו ושותפו בדיונים, ואילו אנשים שהיו סקפטיים - נדחקו אל השוליים.

"לפני כמה שנים היתה לי פגישה עם קצין בכיר בחטיבת המחקר של אמ"ן. הוא טען שחמאס הוא 'שחקן רציונלי'. שאלתי אותו: מה זה שחקן רציונלי? הוא הסביר ששחקן רציונלי הוא שחקן שרוצה את טובת האוכלוסייה שלו, רוצה פיתוח, בריאות, כלכלה, פרנסה, עבודה טובה. בערך מה שאנחנו רוצים. אמרתי לו: הסיכוי שבוקר אחד אתה תתעורר למצב הפוך לחלוטין הוא מאה אחוז לפחות, מכיוון שהחבר'ה האלה הם ג'יהאדיסטים. כל מה שהם עושים הוא הונאה, כדי שאתה תחשוב כך. הוא כעס עלי. אמרתי לו: כך הם מוליכים אותך שולל. כמה חבל שצדקתי".

את הדוקטורט שלו, שאחר כך הפך לספר - "אסד בחיפוש אחר לגיטימציה", קידר עשה על סוריה של חאפז אל־אסד (אביו של בשאר). "בקרב החוקרים עלתה השאלה עד כמה אסד הוא חביב ההמונים. ב־1985, אחרי שהחלים מהתקף לב, אנשים הרימו את הרכב שלו על הכתפיים, בשעה שהוא ישב בפנים, והריעו לו. טענתי שהכל הצגה. כל מה שעשו האב ובנו בשאר היה ניסיון לייצר לעצמם לגיטימציה, כשברור היום לכל, שכל מעשיהם היו מאוד לא לגיטימיים.

"אפילו התאריך שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים, 6 באוקטובר, שהיה גם יום ההולדת של חאפז אל־אסד, קשור לזה. הקצינים שלו רצו להעניק לו מתנה, אחרי שהואשם בנפילת הגולן בידי ישראל. הם ידעו עד כמה אובדן הגולן חורה לו. אני סבור שגם תאריך מותו - 10 ביוני, יום נפילת הגולן בידי ישראל, קשור לעניין. הוא אמנם היה מאוד חולה, אבל זה לא מקרה שהמחלה הכריעה אותו דווקא ביום הזה. רבים ראו באסד גורם שהצליח לייצב את מדינתו. כך הוא קנה לעצמו לגיטימציה. אני חלקתי קשות עליהם... גם על מורי ורבי פרופ' אייל זיסר, שהיה קרוב בפרשנותו להערכה זו".

קידר יודע שהוא אינו פופולרי בממסד האקדמי: "אני מדבר על האמת של המציאות שהרבה אקדמאים אינם יכולים להרשות לעצמם לומר אותה, מכיוון שהם לא יקודמו, מאמרים שלהם לא יפורסמו ולא יזמנו אותם לוועידות. אני, כמשוחרר של צבא הקבע, הייתי חופשי מבחינה כלכלית לומר את האמת. לא הייתי תלוי באקדמיה. חלקה ראה בי אדם מסוכן, שמסרב לרקוד לפי החליל הפרוגרסיבי. 'הפורום לחשיבה אזורית' הוקם אחרי שמישהו שם אמר, בראשית האינתיפאדה, שלא ייתכן שהפרשנות על המזרח התיכון תהיה נחלה בלעדית של מוטי קידר וגיא בכור. אני לא מאשים חלק מחבריי באקדמיה. רבים מהם צדיקים נסתרים. קידומם ורווחתם הכלכלית תלויים בממסד האקדמי. אחרי שהם יפרשו, חלקם אולי ייצא מהארון".

מסע אל השמאל - ובחזרה

קידר, שומר מצוות וחובש כיפה, נולד בתל אביב ב־1952, ארבע שנים אחרי קום המדינה. שם משפחתו המקורי היה קופרשמידט. הוריו הגיעו מפולין עוד לפני השואה. אביו היה פחח, אמו - עקרת בית. ביסודי למד בבית הספר מירון ובתיכון - בצייטלין. שם פגש את " דב עירון, המורה היקה, המורה הדגול במגמה למזרחנות, המורה הלא דתי היחיד בצוות המורים, שהשפיע עלי רבות". בהשראתו קידר בחר במקצוע שיעצב את חייו.

אחרי השחרור מהצבא הוא הצטרף דווקא לתנועת השמאל הדתית־יונית "נתיבות שלום". "הייתי מאוכזב מההנהגה של בגין ושרון במלחמת לבנון הראשונה. רק מאוחר יותר הבנתי שהתנועה ותאומותיה בשמאל מרחיקות שלום ומחלישות אותנו".

ב־1996, אחרי רצח רבין, הוא ביקר עם חברים את יאסר ערפאת. "הייתי כנראה היחיד מבין היהודים בחדר שהבין ערבית. שמעתי אותו אומר 'הטיפשים האלה שהגיעו לכאן'. הוא התייחס אלינו כאל חבורת שוטים". ב־2002 נפצע קל ברגלו בפיגוע של המחבלת המתאבדת הראשונה וואפה אידריס ברחוב יפו בירושלים. ביתו האקדמי היה ועודו אוניברסיטת בר־אילן. פעם, בראיון לעיתון "בשבע", אמר שאחד מחלומותיו הכמוסים הוא להיות יועץ סתרים של דונלד טראמפ לענייני המזרח התיכון.

אם היה פוגש בטראמפ היום, היה מן הסתם חוזר באוזניו על דברים קשים בעניין הרש"פ שאמר לנו בראיון זה: "היא נולדה בחטא, חיה בעוון וכל פעולותיה כלפי ישראל הן פשע. התוכנית שלה היא לחסל את מדינת ישראל, ואחת מההוכחות הרבות לכך היא המפות שהיא מפרסמת, מפות ארץ ישראל השלמה מהנהר ועד הים. פלשתין, ללא ישראל".

למה זה מחייב אותנו?

"לפרק את הרש"פ ולהקים ביהודה ושומרון, על חורבותיה, שבע אמירויות בשבע ערי יהודה ושומרון הערביות".

את תוכנית שבע האמירויות קידר פרסם לראשונה לפני יותר מעשור. היא מבוססת על שלטון חמולות, "הדבר היחיד שעובד במזרח התיכון". זה דבר שהאקדמיה מאוד לא אוהבת, הוא מציין, זה לא פוליטיקלי קורקט לדבר היום על חמולות, או על כך ש־80 אחוזים ממקרי הרצח בארץ נובעים ממאבקים בין חמולות; או שהשלטון בדובאי, באבו דאבי, בקטאר, בכווית, בסעודיה - הכל זה חמולות. בחברון יש חמש חמולות - ג'עברי, אבו סנינה, קוואסמה, נתשה ותמימי. בשכם - חמולות מסרי, טוקאן ושקעה. ברמאללה - ברגותי, טוויל ואבו עין. ביריחו - עריקאת. בטולכרם - אל־כרמי. גם בג'נין ובקלקיליה יקום שלטון מקומי. בכל אחת מהערים הללו נקים סוג של 'אמירות' עם חוקה וכלכלה ומערכת משפט אוטונומית. ישראל והעולם הערבי ידאגו לתיעוש ולרווחה של האמירויות המקומיות. האינטרסים והיחסים עם ישראל ייקבעו על ידי השלטון המקומי בלבד, וכך גם הסכמי מים, חשמל וסחר".

את הכפרים הפלשתיניים קידר מציע לספח לישראל, ולהחיל עליהם את הריבונות הישראלית. "זה לא יותר מאשר 15 אחוזים מהאוכלוסייה. הם לא מהווים איום דמוגרפי. ישראל תישאר במרחב הכפרי לעולמי עד ולנצח נצחים. אונר"א יפורק והטיפול בפליטים יועבר לטיפול נציבות האו"ם לפליטים. על זה", הוא קובל, "הפרוגרס של האקדמיה אכלו לי את הראש. היום כבר מבינים רבים יותר שאנו חייבים להישאר שם כדי למנוע מדינה פלשתינית עם רצף טריטוריאלי, ואיום טרור תמידי, שכבר היום אנו חווים אותו".

במזרח התיכון החדש שמתעצב עתה מול עינינו, קידר משרטט את סדר הדברים שהיה ושאולי יהיה: "זה החל בחמאס, עבר ללבנון, לחיזבאללה, לסוריה, וימשיך כנראה לעיראק ופנימה לאיראן, שלפירוקה, גם אנחנו, ישראל, יכולים לתרום".