"שמתי את האנשים שנזקקים לרווחה במרכז": ראש מועצת ירוחם עולה להתקפה

גם אחרי שמונה חודשים בתפקיד ראש מועצת ירוחם, נילי אהרון, עדיין לומדת על בשרה את המחיר המתלווה לחיים הציבוריים. התחושה היא שלכל אחד והאקס־טוויטר שלו יש דעה מי ומה אתה, מה צריך לעשות ואיך, ולמה כל אחד אחר היה עושה את זה טוב ממך.

"ראש רשות בפריפריה חייב להיות 'ערס'. כן, חד־משמעית. אני אקרא לזה אמביציוזית, מחויבת, מישהי שלא דופקת חשבון כדי להשיג את מה שהיא צריכה לעיר שלה. אני לא פמיניסטית, אבל שמתי לב שהגיל שלי, וזה שאני אישה, גורמים לאנשים להתייחס אלי אחרת. זה כמו להסתובב עם כוכבית קטנה לצידך. ככה מתייחסים אלי בהתחלה כשאני באה לדבר עם יזמים וממשלה וראשי ערים. בנוסף אני נמוכה, וכשאני נכנסת עם המנכ"ל שלי, שהוא גבוה, אז מציגים אותו ואנשים ניגשים לדבר איתו, ולא אלי. אז כן, בסוף על מרים פיירברג יגידו בולדוזרית ועל נילי יגידו ערסית".

רשות קטנה ויצרית, ירוחם. למרות הביקוש, עד כה נילי לא התראיינה לתקשורת, והיתה לה סיבה טובה. "על מה אני אדבר? רציתי להראות עשייה, לא להפריח חלומות, שבסוף נגמרים בשום דבר". השנים שלה כאופוזיציה לוחמת לקודמתה בתפקיד - טל אוחנה - לימדו אותה היטב להיזהר מרעיונות שהובטחו כדי לקדם את ירוחם. מחסני אמזון, מרכז חקר וגידול הגראס. הכל כוונות טובות שבסוף נותרו מהן הרבה חלומות, פחות מציאות.

"לא באתי לתפקיד טבולה ראסה. חמש שנים הייתי חברת אופוזיציה, פגשתי יום־יום תושבים, ידעתי איפה יש כשלים במערכת ואיפה צריך לתקן. מגיעה אלי אם חד־הורית עם ילדה חירשת ומספרת לי שהילדה לומדת בבאר שבע ונפל לה מכשיר שמיעה בהסעה והמועצה אומרת שזה קרה בבית הספר. בקיצור, חודש וחצי הילדה לא שומעת כי ביורוקרטיה. אז התקשרתי ושאלתי את מנהלת מחלקת הרווחה 'איך את ישנה בלילה כשיש ילדה שלא שומעת חודש וחצי?'. אחרי שהרמתי קצת קול צעקה ואת המערכת על הרגליים, תוך יומיים קנו לה מכשיר שמיעה".

לא במקרה נושא הרווחה עולה ראשון. לפני כחודש התפטרה מנהלת מחלקת הרווחה במועצת ירוחם ועימה 17 עובדות סוציאליות עובדות הרווחה. בד בבד התפטרו מנהל המתנ"ס וראש אגף תחזוקה. בהחלט לא דבר שגרתי. כך זה גם הוצג בתקשורת הארצית - בוקה ומבולקה. תיארו התעמרות, יחסי אנוש בעייתיים, אך לאף לא היה באמת עניין או תקציב לבצע תחקיר עומק. אבל הנזק נעשה, התודעה התקבעה, ומהר מאוד הפרטים נשכחו כלא היו. מי הרוויח? לא ברור. מי הפסידה? שוב ירוחם.

הנה, לדוגמה, חלק מציוץ התגובה של עיתונאית "הארץ" לשעבר אורית גלילי־צוקר לכתבה: "פגשתי אותה (את אהרון; ד"פ) לפני כמה שנים, מגיל צעיר עסקנית מקומית ממולחת. ביביסטית פנאטית, חברת כת לכל דבר ועניין. אני לא מופתעת בכלל מתיאור הבריונות הפוליטית. עצוב. זה מגיע top down ישירות מראש ארגון הפשע... פרצופה של ישראל הנבערת והמורעלת שלא מסוגלת לעשות שום דבר למען עצמה חוץ מאשר לשנוא עד חורמה את ישראל החזקה והמוצלחת". וכך זה ממשיך וממשיך.

עכשיו תקראו שוב את ההתחלה של הכתבה - והנה הסיפור שלה ביחס להיסטוריה.

לעבוד יותר קשה מכולם

"עליתי לארץ בגיל שנתיים מטג'יקיסטן", מספרת נילי אהרון, בת 36, "הגענו ישר לירוחם, וכמו בשנות ה־60 גם בשנות ה־90 לא היתה יכולת לקלוט עולים. שיכנו אותנו במקום שנקרא בית הנוער, וככה חיינו כולנו שלושה חודשים באולם, התקלחנו בספורטק, עד שקיבלנו דירת עמידר. היינו ילדי רווחה, אלו שמקבלים את תלושי המזון ועוף בחגים. התמונה הזו צרובה לי בראש. אני ובת הדודה שלי עומדות בבית ספר 'תורת משה' ומחכות בתור לחבילת המזון ולעוף הקפוא הזה כדי להביא אוכל לשבת או לחג".

כבר בנעוריה החלה נילי לגלות את הנחישות שתאפיין את דרכה העצמאית. "למדתי בירוחם בבית ספר יסודי, למדתי באולפנה כמה שנים טובות והתחלתי לשדר ברדיו בדימונה, ואז הרב אמר לי 'תקשיבי נילי, זה או הרדיו או האולפנה. אנחנו מחנכים את הבנות להתחתן, לא לשדר!'. לא רציתי לוותר על החלום שלי, רציתי לשדר שישמעו את הקול שלי.

"כבר אז בער בי חוסר הצדק. באחת התוכניות ראיינתי את מאיר כהן (שר הרווחה לשעבר מטעם יש עתיד; ד"פ) בנוגע לחלוקת החמגשיות ואמרתי לו 'למה האוכל לילדים זה רק למי שמשלם? איך יכול להיות שילדים יישבו בכיתה והחבר שלהם אוכל והם לא?'. מאז אנחנו בקשר טוב, הוא אפילו בא למסיבת הגיוס שלי".

ניסית להתקבל לגלי צה"ל?
"ממש היה לי סיכוי… אבל מאוד רציתי להתגייס לדובר צה"ל. הקב"א שלי היה נמוך, שאלו אותי מה ההשכלה של אמא וכמה חדרים בבית, ואז כתבתי מכתב למירי רגב שהעברתי דרך אמיר בוחבוט (כתב ופרשן צבאי; ד"פ), שהכיר אותי מירוחם, והיא אמרה אוקיי - בוא ניתן לה צ'אנס. הזמינו אותי למבחן בגני התערוכה. כולם באו עם ספרים ומחברות, אני באתי עם הידע שלי. מי שקרא את המפה שלי בטח צחק או בכה - מיקמתי את קצרין ליד אילת, וזה רק כדי להמחיש לך כמה מעט ידע כללי היה לי. יצאתי בתחושה שנכשלתי ובאמת נכשלתי במבחן".

כאן באה לידי ביטוי תכונה נוספת של אהרון - העקשנות. "כתבתי עוד מכתב למירי רגב ואמרתי לה 'ידע זה משהו נרכש, אבל תנו לי להיבחן בידע מעשי, ואם לא אצליח זה באמת הבעיה שלי'. הפעם עברתי את הידע המעשי, והתקבלתי. חלום חיי היה להגיע לתל אביב, להיות בבית העיתונאים, מרכז התקשורת, ובסוף שמו את הדימונאית, הירוחמית והבאר־שבעית בפיקוד דרום. איזה דיכאון".

בין לוחמת הצדק לברברית

אבל אהרון ניצלה את ההזדמנות שניתנה לה. "בתקופה של מירי היו גם האתיופית הראשונה והדרוזית הראשונה בדובר צה"ל, את זה שוכחים לה. היא בהחלט קידמה נשים מהפריפריה. כשהגעתי לפיקוד דרום התאהבתי בדרום, ובירוחם. ואז רציתי לצאת לקורס קצינים, אבל משכתי על הגב דפ"ר וקב"א והמפקד שלי אמר 'את חיילת טובה, אבל הנתונים שלך לא כל כך טובים ולמה שניתן לך הזדמנות ולא למישהו שהנתונים שלו יותר טובים?'

"אמרתי לו 'כי אני אעבוד פי 10 יותר קשה מכולם, כי אני רוצה להוכיח את עצמי'. הוא שאל אותי לאן אני רוצה לחזור בתור קצינה, והיה תפקיד אחד שאף אחד לא רצה - הדוברת של אוגמ"ר 80 באילת. אז אמרתי לו שלשם אני רוצה לחזור. כשהוא שאל אותי למה, אמרתי לו 'אני למדתי שמהמקומות הכי נידחים באים הדברים הכי טובים'".

שלושה ימים אחרי שחרורה מצה"ל החלה אהרון את לימודיה במכללת ספיר. "למדתי תואר במינהל ומדיניות ציבורית כי זה מאפשר למצוא עבודה. התקופה הכי יפה שלי היתה בספיר - האווירה הפתוחה, היכולת לשאול שאלות. אחרי זה למדתי עריכת דין בשערי משפט, ולאחר מכן עשיתי תואר שני באוניברסיטת תל אביב בדיפלומטיה וביטחון. לא ממש הרגשתי שם אווירה פתוחה לשאלות, זו היתה העצם הזו בגרון כדי להגיד לכולם 'הנה, עשיתי תואר. שלא תגידו שאני לא יכולה'".

זה נראה שכל ההיסטוריה שלך היא מאבק להוכיח שאת יכולה, למרות הקלפים שחולקו לך, שוב ושוב את מנסה לשבור את תקרת הזכוכית של הדימוי שהשיתו עלייך - אישה, נמוכה, עולה חדשה, פריפריאלית, ועדיין למרות כל המאמצים קוראים לך "פרצופה של ישראל הנבערת והמורעלת". למה זה לדעתך?
"הכל נבחן בעיניים תל־אביביות, אין גוונים, אין שחור ולבן. אני לא אשנה את הדעה שלהם, אבל זה לא חשוב כי אני לא נבחרת בתל אביב, אני נבחרת בירוחם. מתי אני נפגעת? אם אני אדע שזה אמיתי. אז מה יש לי להיפגע מזה? תקריא את כל אלפי התגובות האלו - וואלה, לא יזיז לי. אם תושב ירוחם היה כותב את זה, זה היה שובר אותי כל היום. תושב ירוחם יהיה לא מרוצה ממני ויכתוב לי שלא עשיתי או שפגעתי בו - זה יפגע מאוד".

למה זה לדעתך? אין בזה שמץ של אמת?
"אם לא הייתי ליכודניקית אף אחד לא היה טורח להגיד את זה עלי. כשסתיו שפיר צועקת בוועדות אומרים 'לוחמת צדק', אבל כשמישהי מהליכוד צועקת אומרים 'ברברית'. זו הסטיגמה, מה נעשה? אני יודעת שאני עוף מוזר. הייתי פעילה חברתית בדיור ציבורי, 15 שנה בתחום הזה בפורום דיור ציבורי, הייתי בפרויקט עם ד"ר הני זובידה ולחמנו שגם בפריפריה יהיה 'בן ממשיך' כמו בקיבוצים. אז כן, מצד אחד אני מדברת 'צדק־צדק' כמו שהם רוצים לשמוע ומצד שני יש לי ערכים אידאולוגיים ימניים, ובשנייה הם יכולים להפוך אותך ל'שחורדינית' ו'צ'חלה'.

"אבל אני לא מחפשת את אהבת הכתבים, אני עושה את הכל בשביל האנשים שלי, התושבים של ירוחם. אחרי שנבחרתי, ולא על חודו של קול אלא בפער של 22 אחוז, כולם התקשרו אלי שאדבר, ולא התראיינתי בשום מקום, כי על מה אני אתראיין - על זה שניצחתי? חובת ההוכחה עלי, אני רוצה שהיזמים יחזירו את האמון בירוחם, שמוסדות הממשלה יחזרו לעבוד כמו שצריך איתנו. חיכיתי הרבה שנים כדי לעבוד מאוד־מאוד קשה ולהביא תוצאות".

לא במקרה הנושא של הרווחה עומד בלב הדיון על אי הסדרים במועצת ירוחם.
"אתה מבין שהנושא של הרווחה והדיור הציבורי הוא בליבי. יש בירוחם דירות שבמשך 40 שנה לא שיפצו אותן. הדבר הראשון שעשיתי כשנבחרתי היה להביא את כל מי שרוצה מהדיור הציבורי שידווח. הזמנתי את מנכ"ל עמידר, כל יום חפרתי לו שיגיע לביקור. באתי מוכנה עם שיעורי בית, כל אחד עם הבעיה שלו, ואמרתי למנכ"ל - 'איפה אתם 40 שנה לא תיקנתם דליפה במקלחת?'. הוא נלחץ ממני קצת, קם והלך. אז בערב ליל הסדר שלחתי לו ולכל מנהלי האגפים של עמידר תמונות מהבתים וכתבתי לו - 'אתם תעשו סדר בכיף שלכם והתושבים יחיו בסחלה הזה?' אחרי זה הם כבר תיקנו ושיפצו את הדירות".

אלה בהחלט לא פרקטיקות של ניהול סטנדרטי. איך את רואה את מה שקרה במחלקת הרווחה?
"דרשתי סטנדרטים גבוהים, שמתי את האנשים שנזקקים לרווחה במרכז. מי שלא ידע לעמוד בסטנדרטים שלי - עזב. ומאז המערכת מתפקדת מצוין. בגלל הכתבה אוניברסיטת בן־גוריון הפסיקה לשלוח את הסטודנטיות שלה לסטאז' בירוחם. הלכתי לדבר עם ראשי האוניברסיטה, הסברתי להם, שכנעתי אותם, והם החזירו את הסטודנטיות לירוחם. גם שר הרווחה בא לירוחם לבדוק את העניין ולא מצא בעיה".

המפתח: לייצר יתרונות

בין שאתם מאמינים לאהרון ובין שלעובדות הסוציאליות, אהרון מבהירה היטב בדבריה שהשופטים האמיתיים מבחינתה הם תושבי ירוחם. האנשים הקשוחים שלהם היא חייבת דין, חשבון, שירות טוב לאזרח ועתיד טוב יותר.

"במשך שנים ירוחם ירתה לכל הכיוונים", היא מביטה מחלון משרדה אל המרכז המסחרי של המועצה, זה שהפך מזמן לסמל ישראלי, משל לעזובה שאין לה תקנה. עכשיו אהרון שוקדת על הפיכתו למרכז אמיתי. "היום אנחנו צריכים להתמקד, לבחור את הקרבות שלנו".
והחזון שלה לירוחם מתחיל בתיירות. "כולם אומרים לי 'קודם תדאגי לחינוך', אבל אני רואה את זה אחרת. תיירות יודעת להצמיח כלכלה. יש לנו אגם, יש לנו מכתש במרחק של שלוש-ארבע דקות נסיעה. למה שלא ננצל את זה? עד היום חווינו את התיירות כמשהו לטווח הארוך, אבל בכאן ובעכשיו זו לא רק חוויה לתיירים אלא גם לתושבים. יש לי בירוחם תמהיל של אנשים מאוד מגוון ואני רוצה לנצל את המגוון הזה, שאדם יגיע ויוכל לשבת בבית קפה ביתי ביום שישי ולחוות משהו שאי אפשר במקום אחר".

אבל התיירות היא רק חלק מהסיפור. "בסוף, צריך לייצר פה יתרונות - למה כדאי להגיע לירוחם. זוג צעיר שמגיע לכאן יכול להשאיר לעצמו עוד 8-7 אלף שקל בחודש. קוטג' עם בריכה ב־1.8 מיליון? בחיים זה לא יקרה במרכז".

עיניה נדלקות כשהיא מדברת על העתיד. "ברור שהמרכז ידרים. אנחנו רואים את זה כבר עכשיו. אבל אני לא רוצה שירוחם תהיה עוד פרוור שינה. אני רוצה שיהיה פה הכל - תעסוקה, תרבות, חיי קהילה".

כדי לממש את זה, אהרון תובעת את מה שמגיע לה מהמדינה. לא בזכות, אלא בצדק. "קח, למשל, את נושא שדה הניסויים של הכטב"מים ליד ירוחם. הגעתי לפגישה הראשונה עם שרת התחבורה ואמרתי לה: ירוחם זה לא פח האשפה של המדינה. אם אני לא מרוויחה מזה כסף, אני לא רוצה את זה. לא התביישתי להגיד את האמת בפנים גם למירי רגב. כשזה נוגע לירוחם, אין לי שום פטרונים. באופן חד־משמעי אני אומרת את האמת שלי, לא יכול להיות שמגיעים לכאן ארגונים ומעיפים כטב"מים מעלינו ולא משלמים ואוצ'ר לירוחם.

"אז התוצאה של זה היא שתוך שלושה חודשים אנחנו מקימים פה מינהלת, עם מקום לאחסנה של הכטב"ם, משרדים, ובקומה השלישית מגדל פיקוח. בנוסף הגשתי תוכנית עם מצפה רמון, כי אנחנו יחד בעניין התקציבי. אם ליישובים כמו ירוחם ומצפה רמון אין את הפיתוח הכלכלי, לא יהיה להם זכות קיום. ואנחנו צריכים להיאבק מול המדינה על צדק חלוקתי, לא סתם להגיד".

האם בהכרח רק מי שמחובר לשלטון פוליטית יוכל לעבוד מולו ולקדם את העיר שלו?
"הממשלה היא דודה, לא אבא ולא אמא, וצריך לדעת איך עובדים עם הממשלה. זה גוף מאוד ביורוקרטי עם הרבה מאוד אגפים, ואנחנו הולכים עם היזמים שלנו להציע פיילוטים כדי לחשוב בשבילם. תיירות ויזמות הן הדגל שלנו. אני כממסד לא צריכה ליצור תוכן, אלא עוגנים כלכליים. לאפשר ליזמים להקים פה מקורות רווח והכנסה. התפקיד שלי הוא להוריד להם את הביורוקרטיה מהראש, להפחית רגולציה - ואז העסקים יפרחו. המכרזים שאנחנו מוציאים עכשיו הם הצלחה מסחררת".

"מה ציפית, שאגור בווילה?"

אבל מעל לכל היא רוצה לשנות את התפיסה. "יש תפיסה שירוחם לא מסוגלת, קטנה, פריפריאלית. אני אומרת - די לקיבעון הפריפריאלי הזה. צריך מנהיגות שמאמינה במקום הזה ולוקחת סיכונים. לא לשחק לפי הכללים שהרגילו אותנו לשחק בהם".

היא מביאה כדוגמה פגישה עם רופא שרצה לעבור לירוחם. "השאלה הראשונה שלו היתה - מה המשפחה תעשה? אז הראיתי לו: מבחינת החינוך אנחנו לפני כולם, וגם ברמת הקהילה. אנחנו לא מתפשרים על החינוך. לא באתי לפה בשביל לנהל את המצב הקיים. באתי לשנות. השריטות האלו שעברתי בחיים לימדו אותי שהכל אפשרי. ואם אני, ילדה שעלתה מטג'יקיסטן ועמדה בתור לקבל עוף קפוא, יכולה להגיע לכאן - אז כל ילד בירוחם יכול להגיע לאן שהוא רוצה".

אנו יוצאים מהלשכה החדשה. "פעם היו פה תמונות של כל ראשי הערים שקדמו לי. העברתי אותן ליד השירותים, שיהיו פה תמונות של תושבים, מה יש?". מהמרכז אנו יוצאים לסיור. אהרון מתלהבת מהבתים הנבנים ומהמנופים המיתמרים מסביב לירוחם: "בשכונה החדשה שאנחנו מקימים - 'בין הנחלים' - לכל בית מתוכננת יחידת אירוח עם נוף למדבר".

אנו מקיפים את המועצה, סוקרים את קרקע המציאות ואת שמי החלומות. לצד אחד הפרויקטים הגדולים אהרון מטפסת על בולדוזר בנעלי עקב כדי להצטלם, ואז מורידה אותן. "יאללה, שיראו שאני יחפה, מה קרה?". בדרך חזרה אישה מחנה את הרכב באמצע הכביש. אנו נעמדים ומחכים עד שהיא יוצאת ועוזרת לאמה עם ההליכון להיכנס למכונית לאט־לאט. שיחת חולין הופכת לשיחת חולים, והחלמה טובה. כמה אגבי, ככה נוגע.

אנחנו מגיעים אל הגינה המטופחת שבכניסה לירוחם, לצד פסל הזהות של עזרא אוריון. שני עמודים לבנים מיתמרים לשמיים, לתפוס צילום. "הנה תראה", אהרון מצביעה על הבלוק שממול, "שם אני גרה". דירת שיכוני רכבת משנות ה־50, קומה שנייה, אינספור שכבות "שיקום שכונות" לא מכסות על הסדקים. גם בלי להיות בפנים, אני מכיר את הדירה, סבתא שלי גרה בכזו.

אהרון מבחינה בפליאה שלי. "אני בת 36, עם שני ילדים קטנים. מה אתה מצפה, שאגור בווילה עם בריכה? את כל הכסף שלי הוצאנו בעלי ואני על הלימודים". שנינו מביטים בירוחם, פרושה תחתינו. "המטרה שלי היא שאנשים לא יגיעו לכאן ויגידו עוד הפעם כמה פוטנציאל יש לירוחם, אני רוצה לממש את הפוטנציאל".