תעלומה במערכת הפוליטית: לאן נעלם אריה דרעי?

אחרי שעות ארוכות של סקירת המצב בישיבת הקבינט - שבה ראשי מערכת הביטחון הציגו את יתרונות ההסכם עם לבנון, את נחיצותו ואת חיוניותו, פירטו בפירוט רב מה תיחשב הפרה ואת דרכי הטיפול בה, הפליגו בתיאורים של השינויים במצב הגיאו־פוליטי באזור ובעולם, הדגישו את הצורך בריענון לכוחות הלוחמים והביעו את החשש מאמברגו נשק אמריקני או עולמי ומהסכנה של החלטה עוינת במועצת הביטחון ללא וטו אמריקני - השר הצעיר יצחק וסרלאוף, שזה עתה הצטרף לקבינט במעמד משקיף, ביקש לשאול שאלה את הנוכחים.

כעת שמענו במשך שעות את יתרונות ההסכם. האם מישהו פה מצמרת צה"ל, אמ"ן, שב"כ או המוסד יכול להצביע על חסרונות כלשהם שיש בהסכם, או על סכנות כאלה ואחרות הטמונות בו? הס הושלך בחדר. וסרלאוף ניסה שוב. "לפני שהקבינט מקבל החלטה, עלי לקבל את מלוא התמונה", אמר. בוודאי יש סכנות שכדאי שהשרים יידעו מהן, לא? דממה. "טוב, הבנתי", אמר השר, והעביר את רשות הדיבור לבא אחריו.

ביום רביעי שעבר אישרה הכנסת בקריאה טרומית את חוק "איפכא מסתברא" של ח"כ עמית הלוי מהליכוד, שנועד להוציא את יחידת הבקרה מאמ"ן ולהפוך אותה לעצמאית. גם אם יאושר וייכנס לספר החוקים, לא בטוח כמה תועלת תהיה בו. כשמערכת הביטחון נעולה, שום דעה אחרת לא יכולה להיכנס. מערכת בלתי חדירה היא הקונספציה. כמו ב־6 באוקטובר, כך עכשיו. ראשי הרשויות ותושבי הצפון יכולים לצעוק, לזעוק, להתפוצץ - מולם קיר אטום. הרמטכ"ל, ראש שב"כ וכל צמרת צה"ל (אלה הרשאים להביע דעה) רצו לסגור את האירוע בלבנון כבר מזמן. עכשיו סוף כל סוף עלה בידם להביא לשם את הדרג המדיני. אם לא בעזה - לפחות בלבנון.

שושבין ההסכם מהצד הישראלי הוא ללא ספק השר רון דרמר. במסע דילוגים נמרץ דרמר הצליח לתפור את הקצוות, ולצד המתווך הוכשטיין, בדחיפה מאסיבית של הנשיאים ביידן ומקרון, להביא מוצר מוגמר לקבינט. מבין הלוחשים על אוזנו של נתניהו, דרמר הוא הקרוב ביותר. השר שהתמנה באופן אישי על ידי נתניהו, שלא נבחר כמו חבריו בפריימריז בליכוד, ושאף לא שוריין לרשימה לכנסת. לדרמר אין אספירציות פוליטיות. הוא לא מתחכך עם פעילי ליכוד, מתרחק מעיתונאים, נרתע מחברי מרכז, ואפילו עם חברי הכנסת מנהל מערכת יחסים קרירה. מקור כוחו הבלעדי הוא נתניהו. הקרבה וההערכה העצומה שהוא רוחש לו הן שמעניקות לו את עוצמתו.

מי שהכיר בין דרמר לנתניהו היה נתן שרנסקי, כשנתניהו היה שר האוצר בממשלת שרון. החיבור היה מיידי. נתניהו מינה אותו לציר כלכלי בוושינגטון, ומאז הם יחד. בסיבוב הראשון כראש ממשלה הוא היה יועצו המדיני הבכיר, וגם כשנתניהו הושלך לאופוזיציה דרמר נותר קרוב לבוס לשעבר. מבחינת נתניהו, מדובר בחיבור המושלם. שילוב של כישורי־על ושל נאמנות טוטאלית. ההתעקשות של דרמר להיצמד למקומו שמאחורי הקלעים מרגיעה את נתניהו, שתמיד חושש ממקורבים דומיננטיים שבסתר ליבם מחשבים לרשת את מקומו. כשרון דרמר דיבר על הצורך בהסכם בלבנון - לאחרים כמו שר הביטחון ושר החוץ החדשים, שרק לפני שבועיים נכנסו לתפקיד, לא היה סיכוי לשכנע את ראש הממשלה אחרת, גם אם היו מנסים.

הפגישה שקיים נתניהו עם ראשי רשויות הצפון לפני הדיון בקבינט היתה קשה. גם המטרה הצנועה שנקבעה בקבינט - של החזרת התושבים בבטחה לבתיהם, בלי מיטוט חיזבאללה, בלי פרימטר על הגבול, בלי כיבוש שטח - לא מומשה, אמרו. בעוד כמה שבועות תושבי מטולה יראו מבעד לחלון ביתם את החיזבאללונים שבים לכפרים ההרוסים, כמה עשרות מטרים מגדר היישוב, שהיא גם גדר הגבול בין המדינות, ולא יוכלו לעשות דבר, מלבד לחיות בפחד מצמית שהסכם הפסקת האש יופר באמצעות ירי טילי נ"ט ישירות אל בתיהם. התמרון הקרקעי בקו הכפרים הראשון לימד אותם, את מערכת הביטחון ואת המדינה כולה מה היו הכוונות של חיזבאללה, המוכנות שלו והתוכניות שלו. רק נס הפריד בינם לבין טבח בסגנון עוטף עזה.

היו ראשי רשויות מפוכחים יותר, שהבינו שאת הנעשה אין להשיב ושהמציאות החדשה בצפון עומדת להיות מציאות של הסכם, לפחות לתקופה מסוימת, בין חודשים לשנים, תלוי בהנהגת חיזבאללה החדשה. הם דרשו מראש הממשלה שיקום מהיר. שמינהלת השיקום והשר הממונה החדש, זאב אלקין, יתחילו לתפקד ולהחזיר את החיים לאזור המוות שנגזר עליהם בשנה ויותר האחרונות. אף שאצל אלקין נמצא הכסף הגדול, ראשי הרשויות תבעו שגם שר הגליל והנגב יישאר בתמונה. הוא הקמב"ץ שלנו, אמרו. גם בתקופה שבה ראשי היישובים החרימו את הממשלה כמחאה על חוסר המעש בעניינם, וסרלאוף נותר השר היחיד שעימו הסכימו להיפגש.

איתמר בן גביר הצביע נגד, אבל בפועל העניק לנתניהו אור ירוק פוליטי למהלך. על הסכם בעזה הוא איים לפרק את הממשלה. אחד מהדברים המרכזיים ששכנעו את שרי מפלגות הימין, ובהם גם סמוטריץ' ואורית סטרוק, היה ההתחייבות שישראל עדיין לא יצאה מ"מוד" מלחמה. אין "שקט ייענה בשקט" ואין שאיפה לשגרה, ודאי שלא בדרום, אבל גם לא בצפון. התושבים לא ייקראו לשוב לבתיהם, וחיילי צה"ל עדיין לא יוצאים מלבנון. בכל הסכם אחר בעבר הנסיגה היתה מיידית - לא הפעם. יכולים לעבור גם חודשיים עד לנסיגה מלאה, וזה יקרה כבר תחת הממשל האמריקני הבא. או שזה לא יקרה, גם זו אפשרות. לכלל המערכות, מהמדינית ועד הצבאית, ברור שעוד נשוב ללבנון לסיים את המלאכה. ישראל עוד לא אמרה את המילה האחרונה באיראן.

נמאס לו

השאלה הזאת חצתה את כל מפלגות הכנסת. בתחילה רק מעטים הבחינו בכך, אבל יותר ויותר אנשים שמו לב, וכשהעניין הפך ברור ומוחשי לכל - החלו לתהות בקול רם: לאן נעלם אריה דרעי?

זה התחיל מהיעדרותו מהכנסת. ישיבות הסיעה, שכללו בעבר הצהרה של היו"ר ושאלות עיתונאים, הועתקו ממקומן והועברו אל מיקומים שונים מחוץ למשכן. זה נמשך בהיעדרותו גם מפורומים אחרים, כולל כאלה שנראה שהוא חושק להיות בהם, שאליהם הוכנס מהדלת האחורית לאחר שנאלץ להתפטר מהממשלה ולהישאר חבר כנסת בלבד, כמו התייעצויות ביטחוניות שאליהן לא הגיע. לישיבת ראשי הקואליציה - שהתכנסותה היא אירוע נדיר כשלעצמו, ושבמשך כמעט 90 אחוז מהזמן שבו התכנסה היא עסקה בחוק הרבנים שאותו הוא דחף לקדם - הוא לא טרח להופיע, והעדיף לשלוח את מקורבו השר מלכיאלי. את דיוני חוק הגיוס עושה עבורו השר לשעבר אריאל אטיאס, ואפילו לישיבת הקבינט האחרונה על ההסדרה בלבנון הוא לא הגיע.

דרעי לא ממהר לענות לפעילים ולראשי רשויות, וגם לא לשרים שמחפשים אותו כדי לדון בעניינים פוליטיים. לכולם הוא עונה בקצרה, חותך מהר, ולרוב משתמש בתירוץ של דיונים ביטחוניים שבהם הוא משתתף ולכן הוא קצר בזמן. "אני בדיוק נכנס לבור" ו"לא הייתי זמין היום כי הייתי בבור" הפכו תשובות שגרתיות למחפשים אותו טלפונית. אף שהוא לא היה בבור, וכאמור אף שהוא מוזמן אליו, ברוב המקרים הוא בוחר לא להגיע.

גורמים בכירים בש"ס אומרים שנמאס לו. לא רק ממצבו האישי, כמי שהודר מהממשלה ונותר חבר כנסת פשוט, אלא מכל מה שהוא רואה מסביב. חוק הגיוס שלא עובר; מצבם של החרדים שהולך ומידרדר בקואליציה, שהיתה אמורה להיות ממשלת החלומות; המלחמה, שאותה הוא כבר היה רוצה לסיים מזמן בעסקת חטופים ובנסיגה מעזה. גם מנתניהו נמאס לו. דרעי לא מעריך את האיש, ולא את דעותיו. הוא היה רוצה לאיים בפרישה, אבל הוא יודע שאין לו באמת תחמושת. הבוחרים שלו ינטשו אם רק יעשה קולות של חבירה לשמאל.

גם מהאופוזיציה דרעי לא רווה נחת. במקום לעשות איתו עסקים ולנסות להפיל באמצעותו את הממשלה, הם רק הולכים ומעמיקים את הטריז בינם לבין החרדים, בינם לבינו. אותם גורמים אומרים כי ניצחון טראמפ בארה"ב בכלל גמר אותו. גם פיטורי גלנט. הממשל ראה בו בעל ברית בממשלה, יחד עם יואב גלנט ובני גנץ וגדי איזנקוט כשהיו בה. עכשיו הוא נשאר לבד, וגם הם תכף נעלמים מהאזור, לצוות חדש שכנראה יעדיף את סמוטריץ', את בן גביר ואת שרי הליכוד על פניו. לאלה נוספה גם פטירתו בטרם עת של אחיו, הרב יהודה דרעי, שאותו הוא רצה למנות לרב הראשי לישראל, ממחלה קשה. הפטירה, אומרים מקורביו, שברה אותו לחתיכות.

לא ברור אם מהחולשה הכללית שפשטה בו או מהייאוש הגובר, השבוע העניק דרעי אור ירוק להצטרפותו של הרב יצחק יוסף למועצת חכמי התורה של ש"ס. לא מדובר בסתם מינוי: מאז פטירתו של הרב עובדיה יוסף, דרעי טיפס לעמדת שליט בלתי מעורער וכל־יכול במפלגתו. על פיו יישק דבר. אם המועצת בזמנו של הרב עובדיה היתה זו שממנה את יו"ר המפלגה ואת חברי הכנסת - היום המצב התהפך. דרעי ממנה את הרבנים.

כניסתו של הבן, הרב יצחק יוסף, מסמנת את סוף עידן ההגמוניה של דרעי בש"ס. לרב יוסף החדש יש מה לומר על כל דבר, ואף שמונה כרגע רק כחבר, ולא לנשיא, זה רק עניין של זמן עד שהוא יעשה את דרכו לצמרת. על פי כל ההערכות, כנשיא המועצת, הרב יצחק יוסף יתבע להחזיר אותה לימי גדולתה, לימים שבהם הרבנים היו אלה שאומרים את המילה האחרונה והפוליטיקאים המשמשים שליחיהם רק צייתו להם. כראש המפלגה בימיו של הרב עובדיה, דרעי ידע לסובב את הרב הגדול על אצבעו הקטנה ולעשות בש"ס כרצונו בתחכום. לא בטוח שהפעם יהיה לו קל. זה לא אותו הרב יוסף, וזה גם לא ממש אותו דרעי.

בשליחות העם היהודי

אחד מרגעי השיא בכינוס השלוחים העולמי, המתקיים בסוף השבוע בברוקלין שבניו יורק, הוא ההתוועדות עם הרבי בשבת בשעה 13:30 בצהריים. עד שנת 1991, מדי שנה אלפי השלוחים שמעו את הרבי נושא שיחה מיוחדת על עבודת השליחות שייעד להם, כדי לשאת את דברו לכל קצווי תבל. מאז ועד היום שוב לא נשמע קולו של הרבי, אך המוני שליחיו בעולם ממשיכים להגיע, לשהות במחיצתו ולשבת בהתוועדותו, כמו אז גם היום, באותו מקום ובאותה השעה, כבר יותר מ־30 שנה.

השלוחים לא שבים לבתיהם - מקום השליחות הוא ביתם. אין קצבת זמן ואין יציאה לפנסיה. כזה היה גם הרב צבי קוגן הי"ד, שנרצח במקום שליחותו באיחוד האמירויות, במקרה שזעזע את העולם היהודי כולו. בעקבות הרצח, ג'ארד קושנר ואיוונקה טראמפ הודיעו שיתרמו מיליון דולר לבית חב"ד בדובאי, שם הם מתכוונים לבנות בניין חדש על שמו. "ההיסטוריה הראתה שמי שמחבק את העם היהודי מרוויח", אמר קושנר, "ומי שרודף אותו עומד בסופו של דבר בפני תבוסה מוחצת".