ד"ר נועה גירון־סלע
פסיכולוגית התפתחותית
מרצה בכירה וראש המעבדה לחקר התפתחות בגיל הרך באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
ד"ר נועה גירון־סלע, השבוע הכריע בית המשפט בפרשת העוברים כי התינוקת סופיה בת השנתיים תועבר להוריה הביולוגיים. נסי להכניס אותנו לראש של פעוטה במצב כזה: מה היא מבינה עכשיו, מה היא מרגישה, למה היא מצפה?
"אפשר להניח שהיא כבר פיתחה קשר יציב ומתמשך לדמויות קבועות שנותנות לה ביטחון. היא יודעת מי האנשים שמסייעים לה בשעת מצוקה, ובמקביל מעניקים לה את המרחב לחקור, להתרחק וללמוד. אמנם עשויים להיות הבדלים בהתפתחות בגיל הזה - למשל ביכולת השפתית, בהבנה ובהבעה - אבל דפוס ההתקשרות כבר קיים, כלומר אותה מערכת מולדת, המכוונת ליצירת קשר בטוח ומשמעותי עם הדמות המטפלת העיקרית".
ודמויות ההתקשרות האלה הן קריטיות.
"מאוד. הידיעה על עצם קיומן של הדמויות הקבועות האלה - זה מה שבעצם נותן לילדים את האפשרות לתפקד ברמה הרגשית, ללכת לגן, להיות מסוגל להתרחק מההורים בסיטואציות שונות, מבלי להיות צמוד אליהם לאורך כל הפעילות. אלה הן יכולות חשובות מאוד".
אילו השלכות התפתחותיות יש להפרת התקשרות בגיל ילדות? אילו השלכות יש להיפרדות מההורים המגדלים?
"זו שאלה מורכבת, משום שרוב המחקר הקיים בתחום ההפרדה מההורים ושינוי הסביבה הטיפולית מסתמך על מחקרים של ילדים שאומצו מבתי יתומים, וילדים שלרוב עברו איזושהי טראומה או חסך משמעותי בילדות המוקדמת. כלומר, קיימת התייחסות רבה לחוויות מוקדמות שליליות. במקרה הנוכחי אנחנו אמנם מניחים שהסביבה המגדלת היתה נורמטיבית, אם כי אפשר להניח שעבור סופיה החוויה תיספג כאתגר נפשי, ואפילו כבעל פוטנציאל להשלכות טראומטיות".
מצד שני, אנחנו יודעים שזיכרון ארוך טווח מתפתח רק בסביבות גיל 3. כלומר, זיכרונות ממשיים מהתקופה הזאת - כנראה לא יהיו לה.
"זיכרון ממשי לא, אבל כן סביר שייווצר זיכרון חושי, רגשי, שממש יכול לעצב את התשתית הנפשית והמוחית שלה. הגוף זוכר, המוח זוכר, וזה משפיע על האופן שבו היא תתמודד בהמשך חייה עם אתגרים שונים. החוויה הזאת משפיעה על האופן שבו היא תתפוס בהמשך חייה דמויות קרובות. כלומר, האם הדמויות הקרובות שלצידה הן עקביות, כאלה שיישארו איתה, או דווקא דמויות ארעיות, שעלולות לסגת ולעזוב בכל רגע?"
במילים אחרות, לאירועים ההיסטוריים האלה בחיי תינוקת יש השלכות ארוכות טווח. התקווה היא שהמעבר לחיק המשפחה החדשה יתרחש בהדרגה. אבל אם לא כך יהיה, יש אפשרות לתקן?
"להתקשרות יש חלון הזדמנויות בשנה הראשונה לחיים. לייצר התקשרות אחרת בהמשך זה אפשרי, אבל מורכב יותר. בעיניי, תמיד אפשר לנסות לתקן, ולעיתים גם להצליח בתיקון. גם ילדים שלא פיתחו התקשרות לשום דמות, ילדים שגדלו במוסדות עם דמויות מתחלפות והגיעו לאחר תקופה למערכת התקשרות עם דמות קבועה, באימוץ למשל, עדיין מצליחים לפתח ולגבש התקשרות, יחסים משמעותיים עם דמות אחרת. במקרה שלנו כבר נראה שהתבסס דפוס התקשרות, ועכשיו יהיה צריך לבססו מחדש, עם דמויות אחרות. זה עשוי להיות תהליך מורכב, שהרבה ממנו יהיה תלוי במוכנותה של המשפחה המקבלת, בהבנה שלהם, ביכולת שלהם להכיל את הסיטואציה".
מעבר לחלון ההזדמנויות ליצירת התקשרות, הגיל שלה אמור להיות הזדמנות או מכשול?
"גיל שנתיים יכול להיות מאתגר יותר בשביל ילד, משום שמדובר בגיל שילדים נמצאים בו בשיא תהליך הספרציה־אינדיבידואציה, כלומר תהליך שבו הם רוצים מצד אחד להרגיש נפרדות ואוטונומיה, ולפתח את העצמי הייחודי שלהם, אבל מצד שני הם עדיין לא שם לגמרי ועומדים על מפתן הדלת.
"הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאהלר תיארה את המצב כרגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, מה שגורם לבלבול רב. הם רוצים קרבה אבל גם להתנסות במרחק. לכן אנחנו רואים לפעמיים את 'גיל שנתיים הנורא', המאופיין ביותר טלטלות, קשיים ובלבול. הם לא תמיד יודעים מה הם רוצים, ולכן הגיל של סופיה עשוי להיות אתגר נוסף בתהליך הזה".
אני מניח שנראה רגרסיה מסוימת.
"כן, וזה אפילו נורמטיבי. תגובה נורמטיבית למצב קיצוני, שאינו נורמטיבי. עשויה להופיע חזרה לדפוסים ינקותיים יותר - הפחתה בשפה, משחק ינקותי, נטייה רבה יותר להיצמדות. ילדים צריכים להרגיש שיש להם בסיס בטוח לחקירה. ברגע שהבסיס הבטוח לא נמצא שם עוד, נוצרת תחושה שאין אפשרות לחקור וללמוד, ולכן צריך יותר להיצמד".
מוות פנימי
איך מרגישה אמא שמגלה יום אחד שבעקבות טעות, בנה או בתה יילקחו ממנה?
"ברמה הפיזית ביותר אני חושבת שזה מצמרר, כאב בטן של ממש. תחושה שחלק ממך מת, כמו שקורעים חלק מהגוף. ומדובר על שני זוגות ההורים. מצד אחד, המשפחה המגדלת חווה כאב נוראי על לקיחת הילדה מחזקתם, ואילו המשפחה הגנטית חוותה גם היא אובדן בעקבות הטעות. אם אחת עברה ניתוח תוך־רחמי כדי להציל את הילדה, ואילו אם אחרת עברה טיפולי פוריות ולפתע גילתה שיש לה ילדה ביולוגית. ברור שיהיה לה צורך להשיב אותה אליה. איך אפשר שלא לפעול במצב כזה? אני חושבת שאנחנו כחברה צריכים להיות בחמלה ובאמפתיה עצומה כלפי שני הצדדים, ולא לשפוט אף אחד מהם".
ההורים הגנטיים טוענים לזכאות ביולוגית על סופיה.
"אבל למען האמת, העניין הביולוגי מיטשטש במקרה הנוכחי. הילדה היתה ברחם האם המגדלת במשך תשעה חודשים, והיא אף עברה ניתוח תוך־רחמי כדי לשמר את ההיריון. האם ממש השתמשה בכלי הדם שלה כדי לגדל אותה ברחמה. עד כמה החוויה הביולוגית הזאת, נשיאת עובר ברחם, מסייעת לתהליך ההתקשרות?
"גם לסביבה התוך־רחמית יש תפקיד גדול למדי בהתפתחות. זה נכון שהמטען הגנטי הוא מעצב וחזק, אבל בזמן השהות ברחם העובר מושפע מתזונת האם, מהרווחה הנפשית שלה, ממזהמים סביבתיים. אלה אלמנטים בעלי חשיבות מכרעת. במובן הזה אני יכולה להזדהות עם האם שנשאה את סופיה וגידלה אותה. ברמה הביולוגית היא הזינה אותה וחלקה איתה כלי דם. זה קשר פיזי וחזק מאוד. התהליך הזה נמשך גם אחרי הלידה, כשהורמוני ה'אהבה' של האם מופעלים. במקרה של האם המגדלת, כל המנגנונים האלה הופעלו כמו היה מדובר בילדה הגנטית שלה".
עד כמה למטען הגנטי, לביצית ולזרע, יש חשיבות בתהליך ההתקשרות?
"יש איזושהי עדות שקיים בסיס גנטי להתקשרות, אבל זו לא עדות חזקה מאוד. כלומר, רוב ההבדלים בהתקשרות מוסברים על ידי התנהגות, ולא על ידי גנים".
התנהגות תהיה פקטור חשוב בכל מה שקשור לתיווך המקרה. איך מתווכים לפעוטה סיפור כה מורכב? ליצירת סיפור חיים קוהרנטי וברור יש השלכות חיוביות על רווחתו הנפשית של האדם.
"זה אכן מורכב. הנרטיב יתפתח וישתכלל במהלך החיים ויש כאן חשיבות לסביבה שלה, לאופן שבו היא תסייע לה בבניית סיפור חיים קוהרנטי, יציב ובטוח. נדרשים עבודה וליווי מתמשכים בהתאם להתפתחות שלה, לרמה הקוגניטיבית שלה, וגם כמובן לשאלות ולהתנהגויות שהיא עצמה תביא. בגיל צעיר, לפעמים אנחנו משתמשים בתמונות כדי לבנות לילדים נרטיב - להראות לה תמונות של המשפחה הנוכחית ושל המשפחה העתידית. אפשר להשתמש גם באלבום תמונות פשוט וקטן, שהיא תוכל להסתכל בו ולחזור שוב ושוב על הדברים שנאמרו. מסר שהילד יכול לחזור עליו מאוד עוזר. למשל, ילדה בת שנתיים שחוזרת על משפט כשאביה מתרחק ממנה - 'אבא הלך לחוג, הלך לעבודה...'. זו אמירה חזרתית בעלת אפקט מרגיע.
"חשוב לשמור על סיפור קצר וברור שמתמקד בהווה, בכאן ובעכשיו, תוך יצירת סיפור כן, אותנטי ואמיתי, ולא לבנות סיפורים שאינם נכונים. זה קצת דומה לאופן שבו מתווכים מוות לילדים. לא נאמר שמישהו הלך לישון ולא יקום יותר, כי אנחנו לא רוצים ליצור לילדים פחד משינה או אמונות אחרות שאינן אדפטיביות.
"במקרה של סופיה, ההסברים צריכים להיות מבוססי מציאות על פי תרחישים שעתידים לקרות, למשל: את עוברת עכשיו לגור עם X ו־Y. חשוב להחליט מי אומר לה את זה ומתי, וגם המעבר צריך להיות הדרגתי: שהיא תכיר את המשפחה החדשה שלה, ובסופו של דבר תקבל את המסר שהיא עוברת לגור איתם, תוך שהיא תשמור על קשר עם המשפחה הקודמת".
עוד נקודה חשובה היא לא לדבר מעל הראש שלה.
"פעמים רבות התפיסה היא שילדים בגיל שנה וחצי או שנתיים לא מבינים, ולכן אפשר להגיד לידם כל מה שרוצים, גם דברים קשים. זה אמנם סביר שלא כולם מבינים מילולית את הדברים, אבל הם מבינים את המוזיקה, את הטון, את ההקשר, וככלל - הם מבינים הרבה יותר ממה שהם מדברים ומבטאים. רמה ההבנה גבוהה משמעותית מרמת ההפקה הוורבלית. לכן מה שלא רוצים לחשוף בפני הילד, לא מעלים לידו. במקביל, חשוב לזכור שיש משהו בשמירה של סודות שיוצר המון מתח במשפחה, ולילדים יש רדאר חד. יש משפט יפה שאומר 'אין ילד שלא יודע, יש ילד שלא סיפרו לו'.
"דווקא הפער בידע, שמירת הסוד, יכולים לגרום לנזק רב יותר מאשר האירוע עצמו. מה שקרה הוא דבר אחד, אבל האתגר הוא כאמור ליצור חוויה שלמה שנבנית באופן אינטגרטיבי לתוך חייה, לתוך הגדרת העצמי שלה. כלומר, איך היא תמקם את כל הסיפור הזה בסוף, בתוך העצמי שלה, על ציר חייה".
בסופו של דבר, האירוע הזה לא חייב להיות אירוע טראומטי.
"נכון, הוא לא חייב להיות טראומטי, גם אם בהתחלה נראה מצוקה של הילדה. אירוע טראומטי מוגדר כחוויה או כאירוע שמעוררים פחד עז וחוסר אונים. סביר להניח שבמקרה הזה האירוע יעורר רגשות כאלה במידה מסוימת, אך העוצמה שבה הם ייחוו תלויה בגורמים כגון ההכנה שתיעשה, הליווי שתקבל ומאפיינים פנימיים של הילדה. בכל מקרה אירוע כזה לא בהכרח יוביל לפוסט־טראומה, שהיא תגובה של מצוקה נפשית מתמשכת שעלולה להתפתח בעקבות האירוע".
לשמור על חזרתיות
כיום מקובל לשקול בכובד ראש ניתוק של ילד מהמשפחה שבה הוא גדל. בחוות הדעת הפסיכולוגית הוזכרה חשיבותן של ההתחברות לשושלת המשפחתית, לסיפור המשפחתי, וכן הדמיון הפיזיולוגי והערכים המשפחתיים של המשפחה הגנטית. עד כמה האלמנטים האלה חזקים?
"אני סבורה שהשיקול לא היה כאן משפחה מגדלת מול משפחה גנטית, אלא מי מהמשפחות תוכל לספק חוויה אינטגרטיבית בצורה טובה יותר, תוך חשיפה מסוימת לשתי המשפחות".
אולי בכלל היה נכון ליצור כאן תקדים מסוג אחר, למשל משמורת משותפת בין שני זוגות ההורים?
"זה רעיון יפה בתיאוריה, אבל קיימת גם מורכבות רבה בכך שארבעה אנשים שונים יקבלו משמורת על הילדה. חשוב שיהיה זוג אחד של הורים שהם המגדלים העיקריים, תוך כדי ביסוס של מערכת יחסים עם המשפחה הנוספת, תוך עיגונה בחוק ושיתוף עם מערכת הרווחה. עקביות וסדר שאותם תספוג סופיה חשובים לאין שיעור במקרה הנוכחי. בגיל שנתיים מתרחשים שינויים רבים, ובמצבי בלבול הילדים נאחזים בטקסים ובחזרתיות".
זה נותן להם אפשרות להבין כי קיים סדר מסוים בעולם הכאוטי.
"נכון. וזה מאפשר להם, בעיקר, את היכולת לנבא. זה גם מה שאנחנו כמבוגרים עושים - מנסים לנבא, לשער מה עומד לקרות, ולהתכונן לכך. זו צורה של שליטה".
עוד בנוגע לחוות הדעת, עד כמה להערכתך כותבי חוות הדעת מתייסרים סביב החלטה כה גורלית?
"זו השפעה קריטית על חיים של אנשים. אמי היתה פקידת סעד ועסקה במקרים של אפוטרופסות והורים שמתגרשים. יש משקל גדול מאוד לכובד האחריות, לחריצת גורלות של ילדים, משפחות. אותם אנשים שמקבלים את ההחלטות הללו, משלמים על כך לא פעם גם מחיר אישי".
סופיה אולי לא תכיר את האנשים שקיבלו את ההחלטות הגורליות על חייה, אבל יום אחד היא כן עשויה לקרוא את הדברים שכתובים כאן. מה היית רוצה לומר לה? מה חשוב שהיא תדע ותזכור?
"שאהבו אותה ורצו אותה מאוד. ולמרות העובדה שהתרחשה טעות, ניסו להתמודד איתה בצורה הנכונה והאנושית ביותר. אנחנו רק יכולים לקוות שהיא תתפתח ותיבנה מתוך האתגר הזה, גם בסיוע מקצועי וגם בסיוע הסביבה התומכת שאני מקווה שיש לה. זו מורכבות לא פשוטה שתמיד צריך להחזיק אותה, ולהיות באינטגרציה איתה. זה אתגר גדול, אבל הוא אפשרי. חשוב לשמור על דינמיות, גמישות, בהתאם לאופן שבו דברים מתפתחים, ולזכור שכבוד, כנות ואותנטיות הם אבני מפתח ביצירת הסיפור האישי שלה".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
