כשההסדרה בצפון, הגיע זמן חטופים בדרום

לבנון. תושבי הצפון מסתכלים על ההסכם שהושג השבוע באור שלילי. אפשר להבין אותם: הם ייאלצו לחיות עם החורים שנותרו בו. שרי הקבינט ובכירי צה"ל, לעומתם, מסתכלים על ההסכם באור חיובי. אפשר להבין גם אותם: הם צריכים לשווק אותו לציבור כהצלחה.

שני הצדדים צודקים, במידה. להסכם, כמו לכל הסכם, יש יתרונות ולא מעט חסרונות. מי שחשב שהמלחמה תיגמר בהסכם כניעה חד־צדדי, לא חי כאן. ישראל מלכתחילה לא התכוונה להכריע את חיזבאללה: היא התכוונה להכות בו קשה. במבחן התוצאה היבש, היא היכתה בו יותר קשה מכפי שקיוותה. זאת היתה תוצאה של תכנון ארוך שנים, מודיעין מעולה וניצול מרבי של הזדמנויות מבצעיות, יחד עם כל טעות אפשרית מצידו של היריב, שחי במוסכמות עבר ולא הסתגל למציאות שהשתנתה.

בשום תרחיש שהוצג ערב המלחמה (והיו לא מעט כאלה), איש לא העריך שצה"ל ישיג כל כך הרבה, וחיזבאללה ישיג כל כך מעט. העריכו שנצליח לפגוע בחלק מצמרת חיזבאללה: בפועל, היא חוסלה כמעט לחלוטין. העריכו גם שנצליח לפגוע בכמחצית מכוח האש של חיזבאללה: בפועל ההערכות הן שהארגון איבד כ־90 אחוז מיכולתו הרקטית ומהנשק המדויק שלו, לסוגיו השונים. העריכו גם שחיזבאללה יסב נזק כביר לעורף הישראלי, שמאות עד אלפי אנשים ייהרגו ובניינים רבים יקרסו, ושמאות חיילים ייהרגו בדרום לבנון: המציאות היתה אחרת לגמרי.

שמעתי השבוע חברי כנסת מהליכוד אומרים שצה"ל הפחיד את הממשלה, ולכן ישראל לא פעלה בלבנון מוקדם יותר. זה כמובן שקר: צה"ל המליץ פה אחד ב־-11 באוקטובר לצאת למתקפת מנע בלבנון, שראשיתה בעריפת כל צמרת חיזבאללה. נתניהו התנגד, וגייס לצידו את גנץ ואיזנקוט שהצטרפו אז לקבינט המלחמה כדי לבלום את המהלך. הוא גם בלם לחצים להסיט את עיקר המאמץ צפונה בחודשים הבאים. בסופו של דבר, האישור ניתן רק כשהיה חשש שמבצע הביפרים עומד להיחשף. משם הכל היסטוריה.

נקודת המפנה היתה ביולי האחרון. הרקטה שהרגה 12 ילדים במג'דל שמס הובילה לחיסולו של רמטכ"ל חיזבאללה, פואד שוכר, בלב ביירות. חיזבאללה התלבט אז כיצד להגיב. הוא השתהה כי חשב שאיראן תפעל בתגובה על חיסולו של איסמעיל הנייה בטהרן. אבל גם האיראנים התמהמהו, וחיזבאללה איבד את המומנטום.

כשהופעלו הביפרים בספטמבר (בלחץ של ראש המוסד דדי ברנע), קרו לחסן נסראללה שני דברים. האחד, הוא היה בהלם: אלפים מאנשיו נפגעו, כולל מקרב מעגל הקרובים לו ביותר. השני, הוא היה מודאג: התברר לו שהארגון שלו חדור, והוא שבר את הראש מאיפה זה יבוא בפעם הבאה. למחרת הופעלו מכשירי הקשר - שגרמו לנזק פחות מזה שתוכנן משום שישראל נאלצה להפעילם רגע לפני שנחשפו - וההלם בחיזבאללה גבר. ועדיין, נסראללה היה משוכנע שישראל פועלת על פי ה"משוואות" שניהלו את הצדדים מאז מלחמת לבנון השנייה. שהיא לא תעז ללכת רחוק יותר.

שלושה ימים אחר כך חוסל בביירות ראש אגף המבצעים ומפקד הכוחות המיוחדים של חיזבאללה, אבראהים עקיל. נסראללה שוב לא הגיב, כי האמין עדיין באותן משוואות. הוא סבר שישראל הורגת מפקדים צבאיים, אבל לא תעז לפגוע בו, ובעיקר לא תעז להחריב את ביירות. לכן הוא נמנע מהפעלת המערך הרקטי העצום שבנה במשך שנים. לו בחר לעשות זאת, היקף ההרוגים והנזק בישראל היה מאמיר דרמטית.

יגידו מתנגדי ההסכם, אם השגנו כל כך הרבה, אם חיזבאללה הוכה כל כך קשה, היה צריך ללחוץ עוד קצת על הגז ולמקסם את ההישג. יגידו תומכי ההסכם, אי אפשר להסתכל רק על חצי הכוס המלאה. יש גם סיכונים בהמשך הלחימה. צריך לדעת מתי לסיים

עברו עוד שלושה ימים, וחיל האוויר יצא למבצע הגדול בתולדותיו, ואחד הגדולים בהיסטוריה של הצבאות בעולם. במבצע "זה הרגע" הותקפו ביממה אחת יותר מ־1,900 יעדים של חיזבאללה, שעיקרם רקטות, משגרים ואמל"ח נוסף. במקום אחד ישראל לא נגעה אז: ביירות. נסראללה הבין מזה שהמשוואות עדיין בתוקף, ולכן נמנע משבירתן ושוב לא תקף בתל אביב. זה עלה לו בחייו: שלושה ימים אחר כך הוא חוסל. זה היה האות להתנפלות על ביירות, שנמשכה עד לרגע שבו פסקה האש שלשום.

12 הימים שעברו בין הפעלת הביפרים לחיסול נסראללה לא רק שברו את המשוואות: הם נתנו לישראל הזדמנות לעצב מחדש את המרחב. הפעילות הקרקעית שבאה בעקבותיהם היתה נרחבת מכפי שתוכנן, והתקיפות (והחיסולים) שבוצעו היו עמוקים ויעילים מכפי שהעריכו שניתן יהיה לבצע. ועדיין, ניצחון מלא לא היה בהם. יגידו מתנגדי ההסכם, אם השגנו כל כך הרבה, אם חיזבאללה הוכה כל כך קשה, היה צריך ללחוץ עוד קצת על הגז ולמקסם את ההישג. יגידו תומכי ההסכם, אי אפשר להסתכל רק על חצי הכוס המלאה. יש גם סיכונים לא מבוטלים בהמשך הלחימה. צריך לדעת מתי לסיים.

איראן. המלחמה בלבנון לא תוכננה להשמדת חיזבאללה, וגם לא לחיסול נסראללה. בהחלטת הקבינט נקבע שהיא אמורה ליצור את התנאים שיאפשרו להשיב הביתה בבטחה את תושבי הצפון. השאלה אם זה קרה נותרת בשלב הנוכחי ללא מענה: היא תיבחן בשטח.

הממשלה נמנעה השבוע מלקרוא לתושבים לחזור הביתה. היא מבינה שהם חוששים. ממילא יש עכשיו תקופת ביניים של עד 60 יום, ומה הטעם לחזור אם בעוד חודשיים הם ייאלצו להתפנות שוב. ועדיין, סביר שרבים יחזרו גם ללא קריאה רשמית. השקט יאפשר זאת, וגם הגעגועים, והסקרנות. חלקם רק יבקרו, וחלקם יישארו. סביר שמי שיש לו ילדים שלומדים במקום אחר, או שהתחיל עבודה במקום אחר, יחכה לפני שיקבל החלטות.

טוב תעשה המדינה אם תנצל את השקט כדי להקדים את האזרחים. לבדוק מה נפגע, ואיפה, ולהכניס את היד לכיס. טוב תעשה גם אם תאיץ תוכניות עתידיות לצפון: לא תוכניות לשיקום, אלא תוכניות לבנייה. זאת הזדמנות להפוך את הצפון למה שהוא ראוי להיות: חבל ארץ מוביל ואטרקטיבי. כדי שזה יקרה נדרש להשקיע בחינוך, בתשתיות, בבריאות, בתעשיה, בהייטק. זה מצריך מדיניות ממשלתית והשקעה תקציבית. ניסיון העבר מעלה חשש שמעט מאוד מכל זה יקרה, אם בכלל.

עוד קודם לכן נדרש לשקם את האמון בביטחון. שמשהו באמת ישתנה עכשיו. צה"ל מבטיח שכך יהיה: שיישארו כוחות ביישובים סמוכי הגדר, שיהיה מכשול משמעותי, שתמומש מדיניות של אפס סובלנות כלפי כל הפרה של ההסכם מצד חיזבאללה. התושבים, צרובי ניסיון עבר וחששות עתיד, יודעים שלחיים יש דינמיקה משלהם. שלאט־לאט ידוללו כוחות, שחיזבאללה יסתנן באיטיות למרחב הגבול, שהעולם שרוצה שקט ימנע מישראל לפעול, ושבחלוף השנים - חמש, עשר או 20 - נחזור לנקודת ההתחלה בתנאים גרועים יותר.

קשה להתווכח עם התחושות האלה. חובת ההוכחה על צה"ל, ועל הממשלה שנדרשת לאשר את מדיניות הפעלת הכוח. טענת התושבים שאסור היה לעצור כעת מצריכה מענה. חלקו בשטח: בפיזיקה של החיים ההישגים של צה"ל היו נשחקים, והמחיר היה עולה. חיילים היו נהרגים, הרקטות היו ממשיכות לעוף ושליש מדינה היה נותר משותק (שלא לדבר על המחירים לכלכלה, לתעופה, לתיירות ועוד). במחיר של עוד קצת הישגים טקטיים, ישראל היתה מאריכה את הנזק האסטרטגי.

חלקו האחר של המענה בחדרי הדיונים: ישראל עמדה בפני לחץ בינלאומי אדיר. החשש שהאמריקנים לא יטילו וטו במועצת הביטחון של האו"ם היה ממשי, בוודאי כשברקע מרחפת גם ההתרחקות מצרפת, וצווי המעצר הבינלאומיים שרק הוצאו, והחשש שהמשך הכתישה של לבנון - שרבים דרשו להוסיף לה גם פגיעה בתשתיות מדינתיות - יוביל לחרמות ולאמברגו על ישראל. לכן גם לא היתה היתכנות לדרישה להותיר רצועת ביטחון בלבנון, או להרחיב את חופש הפעולה העתידי של צה"ל: ישראל השיגה לא מעט בתנאים מדיניים לא פשוטים, בין היתר הסכמה של ממשל ביידן לשחרר את החימושים שנותרו בידם.

אם בתחילת המערכה נדמה היה שאסטרטגית "טבעת האש" של איראן מצליחה, כעת היא זו שמרגישה חשופה ופגיעה. אבל במזרח התיכון הכל זמני והפיך - וזה בעיקר מדאיג. לא רק כי את חיזבאללה ניתן לשקם, אלא כי כשאיראן בפינה היא עלולה לקבל החלטות מסוכנות. במילה אחת: גרעין

60 הימים של ההפוגה מביאים אותנו לממשל טראמפ. בישראל מקווים שהכל ישתנה אז. כדי שזה יקרה, נדרשת מדיניות סדורה. קודם כל בתקופת הביניים: להתעקש על מה שהוסכם ולהפעיל כוח כשצריך, גם במחיר של חידוש הלחימה. ייתכן שהצפון יהיה בשנים הקרובות אזור ספר. אפשר לפצות על זה בכסף וביחס: אסור לכסות את זה בשקרים. פה ושם תהיה לחימה, אבל זאת תהיה לחימה מיידית קטנה שאמורה למנוע מלחמה עתידית גדולה.

השאלות הגדולות יותר נותרות פתוחות. האם מנגנון הפיקוח שהוקם בראשות האמריקנים יהיה עם שיניים ויוביל לשינוי בשטח? חיזבאללה לא ישתנה, ופטרוניו האיראנים לא ישתנו. הם יחפשו דרכים לבנות ולהיבנות, ויאתגרו את ישראל מחדש. מי שבונה על צבא לבנון שיבלום אותם, חי באילוז': צבא לבנון מורכב מ־50 אחוז שיעים, וחיזבאללה חזק ממנו פי כמה. כדי שהוא ישתנה, לבנון נדרשת להשתנות, וכדי שלבנון תשתנה, נדרש להפעיל מערכת בינלאומית של לחצים, איזונים, ובעיקר כסף: אמריקני, אירופי, סעודי, אמירותי, עם סיכומים ברורים על האופן שבו תחולק העוגה עם רוסיה.

המערכת הזאת לא עוצרת בלבנון. היא נמתחת לסוריה, וממנה לעיראק, ולאיראן. החודשים האחרונים היו קשים מאוד לטהרן. השקעה רבת שנים של עשרות מיליארדי דולרים ירדה לטימיון: פרויקט הדגל שלה בלבנון נפגע קשות, הפרויקט שלה בעזה נהרס, בניה היקירים נסראללה וסינוואר (ורבים נוספים) חוסלו, והיא־עצמה ספגה פגיעות קשות, בעיקר האחרונה שבהן, שנישלה אותה מהגנה אווירית יעילה כנגד מי שיבקש לתקוף אותה בעתיד.

אם בתחילת המערכה נדמה היה שאסטרטגית "טבעת האש" של איראן מצליחה מול ישראל, כעת איראן היא שמרגישה חשופה ופגיעה. זה זמני כמובן - במזרח התיכון הכל זמני והפיך - וזה בעיקר מדאיג. לא רק כי את חיזבאללה ניתן לבנות מחדש, אלא כי כשאיראן בפינה היא עלולה לקבל החלטות מסוכנות. במילה אחת: גרעין.

סביר שזה מה שעמד בבסיס דבריו של נתניהו השבוע. ישראל כמעט לא הזכירה את הגרעין מאז 7 באוקטובר, והנה הוא חזר לחיינו. ברקע עומדות הערכות עדכניות של בכירי המומחים במערכת הביטחון, שנעות בין דואגות לקודרות, על הדרך שבה יחליט לפעול מנהיג איראן, עלי חמינאי, לנוכח המכות שספג ועל רקע כניסתו הצפויה של טראמפ לבית הלבן. מצד אחד: חשש לאבד הכל. מצד שני: המחשבה שאולי גרעין יחסן אותו, ואת המשטר, כפי שקרה לצפון קוריאה.

לישראל יש שני עניינים דחופים מול איראן. האחד, הגרעין. איראן מתקרבת אליו בהתמדה, ונדרש מהלך מהיר. תקיפה צבאית נמצאת על הפרק, אבל בשביל זה ישראל צריכה את ארה"ב, שכרגע לא נמצאת שם, ובחדרים הסגורים מדברים שוב על הסכם, שבשונה מההסכם הקודם ירחיק את איראן מהפצצה לעשרות שנים ויציב מולה איום צבאי אמין. כתמיד, הדרך לשם תהיה רווית מהמורות, ואפשר שהיא תעבור בסנקציות ובמשברים.

העניין השני הוא מניעת שיקום טבעת האש. איך בולמים את איראן בלבנון ובעזה, וגם בזירות האחרות (ובראשן יהודה ושומרון). ישראל יכולה לעשות הרבה לבדה: היא לא יכולה לעשות הכל לבדה. היא צריכה את האמריקנים ואת האירופאים ואת המפרציות, בין היתר כדי לאטום את גבול סוריה־לבנון ולמנוע הברחות אמל"ח, ויש לה הזדמנות משמעותית לקרב אותן אם תשכיל לכרוך גם הסדרה בעזה שתוביל להסכם־העל של נורמליזציה עם סעודיה ומדינות נוספות.

כדי שזה יקרה, נדרש לוותר על חלומות בדרך. למשל, על התנחלויות בעזה, או על המחשבה שאפשר גם לשחרר חטופים וגם להישאר ברצועה. מי שהגיע להסדרה בצפון בתנאים לא מושלמים, והותיר מנגד אויב מוחלש אבל עם יכולות לא מבוטלות, יכול בוודאי להגיע להסדרה בדרום בתנאים טובים יותר, כשמנגד אויב חלש פי כמה. במילים אחרות: אפשר להגיע להסדרה בדרום בתנאים ביטחוניים סבירים, בידיעה שהלחימה שם תימשך בעוצמה משתנה עוד שנים רבות.

אם זה יקרה, תוכל ישראל לקבל בחזרה חטופים, בעיקר את החיים שבהם, ובראשם הנשים והחיילות. ההסכם בצפון הביא אותנו לנקודת ההכרעה שבה כבר אי אפשר לבלף: הגיע זמן חטופים. אין עניין חשוב ובהול מזה.

מסקנות. חיזבאללה פתח במלחמה בצפון כדי לתמוך בחמאס. ההסכם שנחתם השבוע מנתק בין הזירות. זה הישג ישראלי משמעותי, שמגחיך את הטענות שנשמעו השבוע בביירות על "ניצחון". חיזבאללה שילם מקסימום, והשיג מינימום. לא שישראל ניצחה: אי אפשר לטעון לניצחון כשהצפון מפונה ומופגז במשך 14 חודשים, אבל זה בוודאי לא התיקו החמוץ שבו הסתיימה מלחמת לבנון השנייה.

סיום המערכה (בהנחה שהסתיימה) משחרר את ישראל לעשות עוד כמה דברים, אחרי שתושלם סאגת החטופים. ראשית, לחקור. התחקירים בצה"ל מתמהמהים, וגם הקמת ועדת החקירה הממלכתית מתמהמהת. צווי המעצר שהוצאו בהאג לימדו שמי שלא יחקור כאן, ייחקר בעולם. בעיניי, חשוב יותר מכך הוא שמי שלא יחקור כאן לא באמת יידע מה קרה, ומי שלא יידע מה קרה לא ילמד מה עליו לתקן כדי שלא לטעות שוב.

לצד החקירה, נדרש לממש את קבלת אחריות. כשישובו החטופים, צריכים ללכת הביתה כל האחראים: בצה"ל, בשב"כ, בממשלה. אם הם לא יעשו זאת לבד, הם ייתקלו במחאה חסרת תקדים שתנקז אליה את כל האנרגיה שנצברה מאז 7 באוקטובר. בראשה יעמדו כל נפגעי המלחמה: בדרום ובצפון, באזרחי ועל מדים. מילואימניקים תמיד ידעו להוביל מחאות, והם יובילו גם כעת - בטח כשישמעו שעכשיו לא צריך לגייס חרדים כי המלחמה נגמרה והצורך בחיילים פחת.

והמחאה הזאת, שתגיע, תהיה צודקת מאין כמוה. ישראל צריכה תיקון וריפוי, והיא בעיקר צריכה אופק אחר. בכנסת לא מבינים את זה: הם ממשיכים לעסוק בפלגנות ובהאשמות, ומתעקשים להחזיר את ישראל אל 6 באוקטובר. לישראל מגיע טוב מזה: מגיע לה לנצח.