נקלעו למריבה של הגדולים

"הוא תמיד היה שובב", מספר חבר ששירת עם אלי פלדשטיין בדובר צה"ל. "מקצוען, אחד שעובד כמו שצריך, אבל מותח גבולות בקטע חיובי. נגיד, מצלם את עצמו בדרינק עם הכתבים הצבאיים. או חוזר בכמה ימים איחור מחופשה בחו"ל. המרובעים לא עושים דברים כאלה. הוא כן. אבל בסוף את המטרות הוא משיג. לכן אהבו אותו", מספר החבר.

גם בפרשת המסמך המסווג, פלדשטיין התנהג במה שאפשר לקרוא לו שובבות. הוא הרי קיבל שלא בדרך המלך מהנגד העצור את המסמכים שאישרו כי סינוואר בכלל לא רוצה עסקה, אלא רק מחפש לזרוע פיצול בתוך עם ישראל. והוא לא קיבל את הסיווג הנדרש לטפל בחומרים סו דיים. פלדשטיין גם הועסק בדרך עקומה על ידי נתניהו. זה האיש.

כל המעשים האלה יכולים היו להיחשב כ"חציית גבולות בקטע טוב", אלמלא שתי טעויות. האחת, למדליפים, ממש כמו למרגלים, אסור להשאיר עקבות. השנייה, וזו הטעות הגדולה יותר, פלדשטיין שכח שבפעם הזו השובבות שלו אינה נעשית מתוך "המערכת" ובשירותה - אלא בדיוק להפך. זה היה חטאו הגדול. מסיבה זו הותנעה חקירה נדירה לבירור הדליפה, שהרמטכ"ל בכבודו ובעצמו עמד מאחוריה, וכפי שלא קרה באלף הדלפות אחרות.

כאן צריך לעצור לרגע ולספר מי דווקא נלחם בהדלפות מתחילת המלחמה, וזהו ראש הממשלה נתניהו. כבר לפני שנה שמעתי מאנשיו שקיים שיחה זועמת עם הצנזור הצבאי הראשי, קובי מנדלבליט, למשל כאשר אישר לפרסם את העמדות הישראליות בנוגע לעסקת החטופים הראשונה, ואת המחלוקות בין גלנט לנתניהו בסוגיה זו.

כל ילד מבין שאם בתקשורת הישראלית מדווח, באישור הצנזור, כי נתניהו מסכים לתת שני ימי הפוגה תמורת כל חטוף וגלנט מוכן לשלושה - חמאס לא יסתפק בפחות משלושה. וזו דוגמה אחת מרבות. המכתב של 26 החברים של הנגד מיחידת המודיעין, שבו הם כותבים כי הדלפות חמורות יותר לא נחקרו, מאשש גם הוא את הטענה בדבר הדלפות רבות נוספות. על רקע זה, הרבה לפני מעצר פלדשטיין, נתניהו דרש לחקור ולעצור את מה שהגדיר "שיטפון ההדלפות".

אך היועמ"שית הלעומתית, שר הביטחון הקודם, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, פשוט צפצפו. אינספור מסמכים רגי שים וסודות מדינה כמוסים דלפו בחוסר אחריות משווע ממש מתחילת המלחמה. לאף אחד זה לא הזיז. עד מתי?

עד ש"המערכת" איבדה שליטה על הדלפה שלא באה ממנה ולא תאמה את האינטרסים שלה. או אז הרמטכ"ל, כנציג המובהק של "המערכת", כלומר של הדרג הפקידותי העליון, הורה על חקירה. וכשהוא מבקש, ראש השב"כ ופרקליט המדינה מתייצבים ואפילו שופט בית המשפט העליון השמרן ביותר, יוסף אלרון, נכנע בהליך לא תקין וחוץ-משפטי, לקבל פתק או טלפון מנציגו של הרצי. שיטות מדינת העומק.

כי בינתיים אצלנו, הפרדוקס הגדול עוד יותר הוא שראש הממשלה נתניהו, על אף שלטונו הנצחי, איננו חלק מ"המערכת" אלא נתפס על ידה כיריב מר. פערי האמון והעמדות כה גדולים, עד שנתניהו הקים במהלך המלחמה צירי איסוף מידע חלופיים בתוך צה"ל על תמונת המלחמה בשטח, האפשרויות שעומדות על הפרק ותחושות הלוח מים. סיורי השטח שלו בחזית, כמו זה שקיים השבוע בנצרים, וערוצי הקשר שנפתחים בהם ובהזדמנויות אחרות, הם עבורו כלי לאיסוף מידע עצמאי, בלי סינון של "המערכת".

לא את הכל אפשר לספר פה, אך פלדשטיין ממש לא היה האדם היחיד שנתניהו עודד להביא לו עוד ידיעות שלא בצנרת הרשמית של הצבא. לא פעם בישיבות הקבינט, כשהרמטכ"ל הציג תמונת מצב מסוימת, נתניהו התקיל אותו בשאלות ואמר כי בידיו יש מידע אחר. כך הרמטכ"ל יודע שנתניהו יודע דברים שלא הוא מסר לו.

כך קרו פה בעצם שלושה דברים. ל"בילד" דלף מידע שלא בשליטת "המערכת". אותו מידע סתר אינטרס של המערכת, שטענה כי נתניהו ולא סינוואר הוא שמונע עסקה - משפט שקשה להאמין כי נכתב, אך משקף את המציאות. בשלב השלישי התגלה שההדלפה מגיעה מסביבת נתניהו, מאחורי הדליפה מתוך צה"ל וההדלפה למגזין הגרמני. כל זה ביחד העלה את רף הזעם לשמיים. פלדשטיין והנגד משלמים את מחיר ההתנגשות עצומת הממדים בין "המערכת" ובין נתניהו. זה ההסבר ליחס הנוראי שקיבלו.

כי במדינת ישראל אתה יכול להיות, למשל, קצין בכיר, שבימים הכי מטורפים של המלחמה מכניס שלא כדין את ה"מרגל" לדיונים הכי סודיים בבור של פיקוד הדרום. לא רק שלא תועמד לדין, אלא ש"המערכת" תמנע את פרסום זהותך כדי ששמך הטוב לא ייפגע וגם זהות "המרגל" תישאר חסויה. הם משלנו.

מֶנגד, אתה יכול להיות אל"ם עופר וינטר, מח"ט גבעתי, שמספר לחברו הטוב, השר נפתלי בנט, על המנהרות החודרות מעזה, אך עושה זאת בלא אישור. כתוצאה מה"שובבות" הזו, בנט הקים מהומה וכפה על נתניהו וצה"ל אז ב 2014 את הטיפול במנהרות - רק לחשוב איך שואת 7 באוקטובר היתה נראית אילולא המעשה ההוא.

אלא שגם שבירת השורות ההיא הכניסה את המערכת לאמוק. וינטר - בעיקר בגלל המעשה ההוא ולא רק בשל איגרת הקרב הדתית - נדחק לתפקידי שוליים, עד שהרצי זרק אותו מהצבא. ושר הביטחון באותה עת, בוגי יעלון, יצא למלחמת חורמה נגד בנט שתפס אותו בקלקלתו. ככה ייעשה למי שסוטה מהתלם.

זמן לבנון

הוכשטיין כן, הוכשטיין לא, הוכשטיין מה יהיה היום?

עד לרגע האחרון לא ידעו בישראל אם המתווך האמריקני ייצא מארה"ב לביירות, אם יקבל תשובה חיובית בבירה הלבנונית, אם ייצא איתה לישראל, ואם הנוסח שיביא עימו אכן יהיה תואם את הסיכומים בין השר דרמר ובכירי ממשל ביידן.

אתמול בא השליח לישראל לעוד סבב, ובארץ הגדירו את השיחות "קונסטרוקטיביות". נתניהו, כדרכו, שיחק במשא ומתן העקיף עם הלבנונים כמה משחקים במקביל. הוא שחרר חבל לדרמר במשא ומתן, ובין היתר הסכים בשלב מסוים אפילו לדבר על תיקוני גבול, כדרישת חיזבאללה. אין לו כוונה לוותר על שטח כמובן, אלא רק להסכים לדבר על זה כדי להגיע להפסקת אש. ויתור מטריד נוסף הוא הנכונות לאפשר ללבנונים לחזור לכפריהם בסמוך לגבול. הפרטים בנושא הזה עדיין לא ברורים עד הסוף.

לוויתורים היתה מטרה נוספת. ריכוך אווירת הנקמה של בכירי ממשל ביידן. גורם שנמצא בקשר עם אנשי הנשיא אמר לי השבוע כי ארבעה מנופי הענשה לישראל נמצאים על השולחן. עוד סנקציות על ישראלים - מנה ראשונה על אמנה ועוד אנשי התיישבות ראינו השבוע. צמצום נוסף בהעברות הנשק לישראל. החלטה אנטי ישראלית במועצת הביטחון, בדומה ל-2334 שהעביר ממשל אובמה בשלהי שלטונו ב-2016, והחלטת מועצת הביטחון על סיום המלחמה בעזה.

ישראל מנסה למתן את רוע הגזירה בכל אחד מהסעיפים הללו, ואחת הדרכים לעשות זאת היא התגמשות בחזית הצפונית, שבה גם הכי נוח להגיע להפסקת אש. הפגיעה בחיזבאללה עולה מעל ומעבר לכל מה שמישהו דמיין. מה שהיה ארגון הטרור הגדול בעולם, נפגע קשות. ניתוקו מהלחימה בעזה יהווה הישג משמעותי, וכמובן אפשר יהיה לחזור ליישובי הצפון ולשקם אותם.

במקביל לשיחות המדיניות על הפסקת אש, צה"ל העלה את רף הלחץ הצבאי, במטרה שהלבנונים "ישתכנעו" יותר מהר להגיע להסכם. אלא שהגעת כוחות החי"ר לקו השני של מוצבי חיזבאללה, הכנסת סוללות התותחים לתוך לבנון והפצצות חיל האוויר בכל רחבי המדינה הניבו הישג נוסף. חיזבאללה ברח עוד יותר צפונה.

ירי הטילים הישיר אל יישובי קו העימות כמעט פסק, עד כדי שכך שתושבים החלו לדבר על שיבה הביתה. גם בקריית שמונה, אף שספגה טילים הש בוע, מתארגנת קבוצה שרוצה לחזור. כלומר, שוב למדנו עד כמה הפעלת כוח ישראלית משפרת את המצב, בין אם יהיה הסכם ובין אם לא.

על פי הוכשטיין עצמו, מה שישיג או לא ישיג בימים הקרובים כבר יונח על שולחנו של טראמפ. "אני אעבוד עם הממשל הנכנס, אדון בזה איתם והם יעודכנו באופן מלא בכל מה שאנחנו עושים", בחר לומר דווקא את זה בפתח דבריו לתקשורת בלבנון.

ואכן, גם מבחינת נתניהו, המטרה הנוספת היא להעביר את הזמן עד שיגיע טראמפ. יש כמובן שיחות עם הממשל הנוכחי, ואם יבשיל הסכם - הוא ייחתם. ואולם, יותר מכל דבר אחר, נתניהו נושא את עיניו ליום שלישי, 21 בינואר ,2025 שבו ממשל טראמפ יתחיל לעבוד. וההכנות לקראת היום הזה הרבה יותר נרחבות ממה שיודעים.

"מעולם לא ראיתי את נתניהו שמח כמו למחרת הניצחון של טראמפ", מספר אחד מחברי הכנסת שפגש בו באותו יום. כזכור, באותה יממה דרמטית נתניהו גם נפטר מגלנט אחרי שנתיים של עימותים, והדבר עבר בשקט יחסי.

"הוא ממש זרח מאושר", מספר הח"כ. חזרתו של טראמפ לשלטון - בוודאי בהשוואה לחלופה - הזרימה דם חדש בעורקיו של נתניהו, מתוך תקווה שעם הממשל החדש ניתן יהיה להשיג את מטרות המלחמה, ובמהירות. שליחים מטעמו יצאו וֵייצאו לדבר עם בעלי התפקידים שטראמפ בחר ולתדרך אותם בשמו על תמונת המערכה ושאיפותיה של ישראל.

הנשיא הנבחר מצידו מוכן לתת לישראל את כל מה שאמריקה יכולה להציע, אבל צריך לדעת שגם לה אין הכל. במערב כולו יש מחסור בתחמושת בעקבות שתי מלחמות גדולות וארוכות, אצלנו ובאוקראינה. על כל פנים, החודשים הראשונים לכהונת טראמפ יהיו מבחנו הגדול של נתניהו. לא יהיו הזדמנות טובה יותר ותנאים טובים יותר לסיים את המלחמה בניצחון המוחלט, שאליו חותר ראש הממשלה.

כי זה לא רק שטראמפ ניצח, אלא שבכל הת פקידים הנוגעים לביטחון הלאומי הוא הציב את התומכים הכי גדולים של ישראל. כלומר, הכדור אצלנו. אנחנו אלה שצריכים לשים את התוכניות הנכונות על השולחן ולהוציא אותן לפועל. הגיבוי של טראמפ מובטח.

סנקציות שכנגד

אחד הנושאים ברשימת המכולת הישראלית הוא העיצומים החמורים והתקדימיים, שממשל ביידן הטיל על עשרות ישראלים במחצית השנייה של כהונתו. במהלך קלאסי של הפרד ומשול, רבים מדי במערכת השלטונית של ישראל - אותה "מערכת" שמוזכרת בראש הדברים - קנו את הבלוף האמרי קני כאילו הסנקציות הן בגלל "אלימות מתנחלים קיצוניים".

האלוף הקודם של פיקוד המרכז למשל, יהודה פוקס, גיבה את הטענות האמריקניות. כך בתמי מותו נתן לממשל את הלגיטימציה לפגוע בישראל, כפי שאמריקה לא מעזה לפגוע באף אחת מבעלות בריתה. אף על פי כן, למעט נתניהו וכמה בכירים בימין שאמרו כמה מילים, הממסד הישראלי השלים עם שיתוק החיים הכלכליים של עשרות מאזרחיו, ממש כמו שיהודים שתקו על מכות שחטפו מנערים גויים בגלות.

לפני שבוע, למשל, חברת הכנסת לימור סון הר מלך העלתה לוועדת השרים לחקיקה הצעה שתיתן מענה כלשהו לבעיית הסנקציות. בתגובה, כל נצי גי הממסד התנפלו עליה. היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, אבי שמחון, נציגו של נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, אנשי משרד האוצר והבנקים - כל האנ שים שאמורים היו בעצמם למנוע פגיעה קשה כזו בלקוחותיהם, בלמו את ההצעה של הח"כית. פתרון משל עצמם לא היה להם. כעת, עם חזרת טראמפ לשלטון באמריקה, יהיה קל הרבה יותר לפתור את הבעיה הזו מן השורש.

בשלב המיידי, הבקשה הישראלית היא ביטול הסנקציות. בהמשך יפעלו הצדדים לשינויי חקיקה גם בישראל וגם בארה"ב, באופן כזה שממשל דמוקרטי עתידי לא יוכל שוב להשבית כך את החיים של אזרחים נורמטיביים ולשלול מהם זכויות יסוד, בלי להציג ראיות, בלי לקיים דיון בבית משפט ובלי לתת להם את האפשרות להציג את גרסתם.

ויש שלב שלישי, שעשוי לקרות: סנקציות נגדיות. או כפי שמכנה זאת אלישע ֵיֶרד, מראשי ההתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון, "גלגל סובב לו בעולם". ירד מתאר אוטובוסים ומכוניות קבועות של אנרכיסטים ופעילים, בעיקר מארגון "מסתכלים לכיבוש בעיניים", שמגיעים במשך שנים ליישובים ולחוות, בעיקר בבקעת הירדן.

"הם צועקים גם לנו וגם לחיילי צה"ל, ובראשם מח"ט הבקעה, 'אתם הבאים בתור שתחטפו סנקציות'. הם אלה שמתגרים בתושבים ומחוללים את האלימות. אנחנו רוצים קודם כל שמדינת ישראל היא זו שתטפל בהם, ויש מה לעשות. אנחנו גם רואים שיפור בעבודת המשטרה, שהרחיקה עשרה פעילים זרים מהשטח ובמקרים רבים גם עוצרת את הפרובוקציות שלהם בשלב מוקדם, מה שלא היה בעבר. אבל בעוד שנה או שנתיים, אם נראה שיש בממשל החדש אוזן קשבת, נשתמש בכל הכ לים ונגיש תלונות נגדיות. מי שגרמו לעיצומים על האנשים שלנו ועל חברה כמו אמנה, יהיו אלה שיחטפו סנקציות בעצמם".