"גם היום, הסכם השלום מספק ביטחון בגבול עם ירדן"

הנסיעה משער קיבוץ אשדות יעקב ועד לגבול עם ירדן אורכת פחות מחמש דקות. אנחנו נוסעים מזרחה, חולפים על פני בית איל (מרכז תרבות, ספורט והנצחה), מאפיית הבוטיק "ניקה" ומתחם קניות צנוע. ממשיכים לכיוון בתי ההרחבה של הקיבוץ, הרפת, ומבני ציבור נוספים שסמוכים לגדר המערכת הצופה אל ירדן. "עכשיו אנחנו יוצאים מהקיבוץ ונוסעים בערך 300 מטרים", אומר עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, חבר הקיבוץ. זאת דרך של דקה ושבע שניות בלבד בנסיעה איטית מהשער האחורי של הקיבוץ לנקודה שבה אנחנו מתיישבים, במצפה אבנר - כמאתיים מטרים מהגבול.

הנוף יפהפה ורגוע. נהר הירמוך זורם לרגלינו. מולנו הרי הגלעד והגולן וגם רכס ההרים של ממלכת ירדן. למרגלותיהם, מול אשדות יעקב, שוכן כפר בקורה הירדני. בעמק שלמרגלותינו פרושים גם שדות החיטה שלא מכבר נזרעו לקראת החורף, לצד מטעי האבוקדו ופירות ההדר. "קשה מאוד להבחין איפה נגמר המטע הישראלי ואיפה מתחיל הירדני, שמעבר לגדר. משני הצדדים יושבים אנשים טובים, חקלאים שרוצים להתפרנס, ליהנות מעמלם, מיבולם. לזרוע, לקצור. לחיות חיים שקטים. האינטרס של כולם ברור - שהגבול יישמר גבול של שלום ושאף אחד לא יצליח להפר את השלווה ואת השקט", אומר גרינבאום ומייד מדגיש: "אנחנו יודעים שיש מי שרוצה".

עכשיו במצפה אבנר כל כך שקט ורגוע שאפשר לשמוע את הרוח מטיילת בין הענפים, ואת המים שזורמים בנחת בירמוך - שהוא למעשה הגבול. גם היום, שנה וחודש לתוך המלחמה, "מאוד קל לחצות בתוך סבך הצמחייה והבוץ ולהגיע לגדר", אומר גרינבאום.

7 באוקטובר ניפץ לרסיסים את אשליית השלווה, השקט והביטחון בעמק המיוחד והמשגע שבו אני גרה כיום. אל "ביקורת הגבולות" הזאת אני יוצאת לא רק כמשימה עיתונאית אלא גם מתוך דחף אישי ואפילו מעט אנוכי. מבקשת לראות מקרוב עד כמה הגבול שלנו בטוח. בחודשים שקדמו לשבת השחורה ערכתי סיורים לאורכו, ראיתי מקרוב עד כמה רשת הברזל הדקיקה כמעט חסרת משמעות.

זמן לא רב לפני שמחת תורה, בחודש יוני 2023, שיגר ראש המועצה האזורית עמק הירדן כמה מכתבים בהולים למל"ל וגם לראש הממשלה בעקבות עשרות תפיסות של מהגרי עבודה, הברחות סמים וכמויות אדירות של אמצעי לחימה. "סכנה ברורה ומיידית בגבול ישראל־ממלכת ירדן", היה הנושא של אותו מכתב, שבו ביקש גרינבאום להתריע ולבקש את התערבותו של נתניהו. "רק בשבוע האחרון ידוע לנו על שתי קבוצות של 8-10 אנשים שעברו את הגבול ונעלמו בשטחי ישראל מבלי שאיש יודע לאן פניהם", כתב גרינבאום במכתבו שלושה חודשים וחצי לפני הטבח. "במקרים אחדים היו אלה מתנדבי משמר הגבול ואנשי הביטחון המקומיים שעצרו מסתננים, לאחר שהסתובבו לילה שלם בתחומי מדינת ישראל באין מפריע. לצד זאת אנחנו ערים לכמות הברחות האמל"ח הגדולה בגבול". אבל נדמה היה באותם ימים שהגבול המזרחי הטריד בעיקר את גורמי הביטחון במועצה, את ראשיה ואת התושבים. "התחושה היתה שמפקירים אותנו", מספרת חברת אשדות יעקב שמבקשת להישאר בעילום שם, "שאף אחד לא מתייחס ברצינות לסכנה שחשנו כאן לאורך ה'גדר מנייר'. שסמכו על זה שמדובר בגבול של שלום, רק שכחו שבתי הילדים ובית הספר נמצאים במרחק יריקה. ממש בסמוך לבית הספר היתה הברחה של סמים כמה חודשים לפני 7 באוקטובר".

"אנחנו לא היינו צריכים את 7 באוקטובר כדי להבין מה המשמעויות של גבול שהוא פרוץ ולא מוגן", מסכים גרינבאום, "התרענו ואמרנו שבמקום שבו יש מעבר של אמצעי לחימה ובני אדם - עלול להתרחש אסון". באותו מכתב הוסיף כי "איש לא ערב לנו שביום מן הימים, אחד מאלה שעוברים באישון לילה את הגבול יעשה זאת לא כדי לחפש עבודה אלא להצטייד בנשק, וישתמש בו באחד מהיישובים המרוחקים מאות מטרים בלבד מהגבול". בשנה שבה נשלח המכתב (2023) סיכלו כוחות צה"ל 30 ניסיונות הברחה, שבמהלכם נתפסו יותר מ־470 כלי נשק. מתחילת מלחמת חרבות ברזל, אומרים בצה"ל, פחתו ניסיונות ההברחה ונתפסו כ־190 כלי נשק. אמצעי הלחימה שהוברחו יועדו בין היתר ליהודה ושומרון לצורכי טרור.

"סומכים רק על עצמנו"

התפיסה השתנתה אחרי 7 באוקטובר. "גורמי הביטחון הבינו שאי אפשר להמשיך להחזיק גבול פרוץ, בוודאי לנוכח כל המתרחש במזרח התיכון. כשהבינו שמבריחים דרך הגבול גם מטעני כלימגור תקניים - כמו שיש בלבנון ובאיראן, שזה נשק שובר שוויון - זה הדליק את כל הנורות והחלה היערכות אחרת לגמרי", אומר גרינבאום.

"היום אנחנו הרבה יותר חזקים", מוסיף קב"ט המועצה, קובי אלברט. "גם בזכות ההבנה בצבא שצריך לחזק כאן את מרכיבי הביטחון ביישובים, ולתת מענה לפערים שנוצרו במשך שנים, וגם בזכות הגדלת הכוחות לאורך הגבול. עם הירדנים יש לנו קשרי עבודה טובים ושיתוף פעולה מצוין, ועם זאת, מדובר בגבול. אנחנו לא תמימים, ובסופו של דבר אנחנו סומכים רק על עצמנו ועל הצבא שלנו. עד 7 באוקטובר היו הברחות על בסיס כמעט יומיומי. להערכתי כ־50% נתפסו. היו פעמים שלא ידענו מי נכנס לארץ - נודע לנו רק בדיעבד שהם חדרו לישראל על פי סממנים שהשאירו כמו קרע בגדר, טביעות נעליים, שיירי חטיפים ושתייה מירדן. היום אנחנו יודעים על כל אירוע. יש לנו פה מערך צבאי חזק ששומר על הגדר ונותן הגנה, והרבה אמצעים שלא ניתן לפרט עליהם".

המועצה האזורית עמק הירדן משתרעת על שטח עצום של 220 אלף דונם. יש בה 22 יישובים והיא מונה 16,400 תושבים ועוד כ־3,500 מפונים. מאז פרוץ המלחמה גייסה המועצה כ־12 מיליון שקלים כדי להיערך לתרחישי הייחוס החמורים ביותר. התקציב כולל הקמת מחסני נשק, עמדות ש.ג משופרות, שיקום גדרות, החלפת שערים חשמליים. המועצה רכשה גם מכל דלק נייד, גנרטורים ניידים, ציוד חילוץ והצלה מתקדם שיאפשר ליחידת החילוץ וההצלה של עמק הירדן לפעול ביעילות במקרה הצורך, וציוד חירום למקלטים. בכל יישוב תוגברה כיתת הכוננות, התווספו נשקים ארוכים וכספות על מנת שחברי כיתות הכוננות יוכלו להצטייד במהירות בעת הצורך.

אלברט: "יחידת החילוץ וההצלה מונה 390 חברי כיתות כוננות ו־120 מתנדבים. היחידה יודעת לתת מענה לתרחישים בדיעבד, היא לא עוסקת בהגנה. אם חלילה תהיה קריסת מבנים כתוצאה מירי טילים או הרס כתוצאה מרעידת אדמה - הם הראשונים שייתנו מענה. אנחנו עובדים יחד עם מערך הרפואה, בשיתוף פעולה צמוד עם מד"א. יש לנו מערך כיבוי אש ויחידה ימית שתדע לתת מענה - להעביר ציוד ולחלץ תושבים דרך המים - אם הכבישים יהיו חסומים".

עיניים מצילות חיים

בזמן שאנחנו מסיירים במצפה על שם אבנר אלתר, בן הקיבוץ שנפל באסון המסוקים ב־97', ומתקרבים לעמדת הבטון המזרחית, גרינבאום מרגיע: "רואים אותנו עכשיו. משני הצדדים. יש מי שמסתכל עלינו עם כל האמצעים. גלויים ולא גלויים". מבנה הבטון הקשיש נבנה ב־1936 לאחר פרוץ המאורעות. הוא שימש מוצב שחרג מפעילות ה"הגנה" שהתבססה עד אז על גדר היישוב. גרינבאום מצביע מזרחה. "העמדה שם היא ירדנית. שימי לב - החיילים הירדנים לא עומדים עם הפנים אל מדינת ישראל. הם עומדים עם הגב אלינו - כדי למנוע ממי שינסה חלילה לחצות מירדן לישראל. זאת המשימה המרכזית שלהם והם עושים אותה בהרבה מאמץ. הצבא הירדני עובד פה מאוד קשה כדי לשמור על השקט וצריך להכיר להם תודה על כך.

"אני תמיד אומר שכל הפוליטיקאים, בעיקר בישראל, שלא מכירים את המציאות - צריכים מאוד להיזהר בדברים שלהם, כי הדברים שנאמרים בירושלים או נעשים בהר הבית עלולים להשפיע. יש קשר ישיר בין מה שנאמר בכנסת או במשרדי הממשלה לבין מה שקורה כאן לאורך נהר הירמוך. בסוף גם לנו וגם לירדנים - לאזרחים - יש אינטרס שיישמר כאן השקט".

בזמן שאנחנו עושים את דרכנו ממצפה אבנר למעבר הגבול בנהריים, באמת יש מי שצופה בנו. אלה הן התצפיתניות של חטיבת הבקעה והעמקים של פיקוד מרכז. זו החטיבה המרחבית הכי גדולה. היא חולשת על 217 ק"מ ממצוקי דרגות בדרום ועד דגניה א'. זו גזרה מאתגרת. מאז תחילת המלחמה התגבר הניסיון של איראן להכווין נשק ליו"ש דרך ירדן, לכן גם הוכפל כוח האדם - מגדוד וחצי לשלושה גדודים. יחידת התגובה המהירה הוכפלה, הוקמה יחידה למניעת הברחות ו"הבשורה הגדולה היא הקמת אוגדה חדשה - מדינת ישראל וצה"ל החליטו לשים את הזירה המזרחית במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות מתוך הבנה של האיום המתפתח והשינויים בשטח", אומר אל"ם אביב אמיר, מח"ט החטיבה. "מתחילת המלחמה אפשר גם לראות עלייה בסיכולי הברחות במאות אחוזים".

לחטיבה שלושה חמ"לים לאורך הגבול. הצפוני ביותר הוא היפו, שקרוב לבית שאן. יום למחרת הסיור על הגבול אנחנו פוגשים את התצפיתניות שהעיניים שלהן נעוצות במסכים 24 שעות ביממה, ומשגיחות על הגבול. רק לפני שבוע הצליחה רב"ט קארינה סצקוב, בת 19 מקריית מוצקין, לסכל חדירה מירדן. "ראיתי בנאדם בתצפית, שאלתי את הכוחות אם זה מישהו מוכר. הוא לא היה מוכר. הכרזתי 'פרש טורקי', הכוונתי את הכוחות והוא נעצר".

איך הרגשת באותו רגע?

"אדרנלין מטורף. זה משהו שלא ציפיתי לו. זה קרה בשעות היום - ולרוב אנחנו מצפים לזה בשעות הלילה. היה גם סוג של גאווה - זיהיתי מישהו חשוד ועצרתי אותו לפני שהוא הספיק לעשות משהו. זה...", טוראית מיקה וקנין, בת 18, משלימה אותה: "זאת התחושה הכי מספקת בעולם". גם מיקה הצליחה ממש לאחרונה לסכל הברחת נשק. "זיהיתי אינדיקציה, הכוונתי את הכוחות והם תפסו את החשודים ואת הנשקים - 13 נשקים! זה נשק שמגיע לאיו"ש. אמרתי לעצמי 'וואו, זה לפחות 13 אנשים חיים שניצלו'. זה מטורף. זה כיף לקום בבוקר ולדעת שזה מה שאנחנו עושות - שאנחנו עוצרות פיגועים מלקרות. בחיים לא היתה לי תחושה כזאת של סיפוק בחיים שלי, וזה באמת שווה את כל הקושי של התפקיד".

רב"ט אגם אוחיון מגבעת ניל"י נחשפה לסיכול חדירה מירדן כבר בחפיפה. "באמצע הלילה ראיתי אנשים שמנסים לחצות את הגבול. הקפצנו סיורים, הכוונתי אותם בקשר, היו שם 12 שוהים בלתי חוקיים מסרי לנקה. אז הבנתי את המשמעות של התפקיד. אני תמיד אומרת לתצפיתניות חדשות שמגיעות לכאן - אתן תבינו את התפקיד רק כשתסכלו אירוע ותבינו כמה אתן משמעותיות לגזרה ולתושבים שגרים כאן". סמל ליאל אליהו סיכלה לאחרונה הברחת סמים. "זיהיתי רכב שהגיע לגבול, פרקו ממנו שני אנשים שרצו לכיוון הגדר. ראיתי את הזריקה, הכוונתי כוח שהגיע למקום ותפס את הסמים. האנשים נמלטו חזרה לכיוון ירדן ולא נתפסו".

קשה שלא להתרגש כששומעים את התצפיתניות ששומרות על הגבול מספרות על התפקיד. מיקה היתה משוכנעת שהיא תשרת בקריה בתל אביב, ותחזור כל יום הביתה. "הגעתי לבקו"ם והתמונה של החוגר זו תמונה שלי בוכה", היא אומרת וצוחקת. "לא יכלו לשלוח אותי רחוק יותר מאזור הנוחות, אבל בכל פעם שאני קמה למשמרת בבוקר או בלילה אני קמה עם תחושה של 'וואו, יש מצב שאני אציל היום חיים'".

קארינה: "אני קמה בבוקר ואומרת תודה שאני בתפקיד הזה. זה התפקיד הכי משמעותי שיש לבנות בצה"ל".

מיקה: "הרבה בנות חושבות שהתפקיד הזה נורא קשה, את ארבע שעות יושבת עם העיניים על המסך ואפילו לא יכולה לראות מי נכנס לחמ"ל. החברות שלי מדברות איתי ואני לא יכולה להסתכל עליהן, אבל לומדים עם הזמן וזה נהיה הרגל. אני התחלתי לזהות אנשים לפי הצעדים שלהם, לפי הריח, לפי...". "הידיים",  מיקה משלימה אותה, "כשמישהו מניח לי יד על הכתף אני כבר יודעת לזהות".

אל"מ אביב אמיר: "הבשורה הגדולה היא הקמת אוגדה חדשה - מדינת ישראל וצה"ל החליטו לשים את הזירה המזרחית במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות מתוך הבנה של האיום המתפתח והשינויים בשטח. מתחילת המלחמה אפשר גם לראות עלייה בסיכולי הברחות במאות אחוזים"

הן התגייסו כמה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, כשהמחשבות על תצפיתניות מוצב נחל עוז שנרצחו וחברותיהן שעדיין מוחזקות בשבי - מלוות אותן כל הזמן. "אי אפשר שלא לחשוב עליהן", אומרת מיקה, "אני שמחה שהתפקיד הוא גם דרך להמשיך אותן. אנחנו עושות הרבה כדי לזכור ולהזכיר אותן. בקורסים אנחנו רצות לכבודן, מדברות ונפגשות עם המשפחות. יש לנו קבוצה בווטסאפ שבה הרבה תצפיתניות עבר. אנחנו ממש חיות את זה".

סגן לין קימרון מראה צמיד עם כיתוב "לאן שלא אלך קשור בגורלך", לזכרה של התצפיתנית ים גלס. "ים היתה ממש מיוחדת. היינו יחד בקורס מ"כים. היא מלווה אותי בדרך. אני הולכת עם הצמיד כדי שאף אחד לא ישכח שיש עוד תצפיתניות ועוד נשים וגברים בשבי. אני יודעת שאם לא הייתי משתבצת ביו"ש, הייתי יכולה להשתבץ בעזה. זאת פריבילגיה שאנחנו כאן".

על המסך בחמ"ל אפשר לזהות את מעבר הגבול בנהריים ואת מצפה אבנר, שם סיירנו אתמול. התצפיתנית מרוכזת וסורקת כל סנטימטר. "אנחנו שמות לב לכל דבר", אומרת סגן קימרון. "פתאום את מזהה עץ שאתמול לא היה כאן, את חוזרת מסופ"ש בבית ופתאום רואה מולך את כל ירדן - מבינה שהם כיסחו את השטח בשבת".

העוצמה של הסכם השלום

יום קודם לכן, בסיור על הגבול, קובי יוצר קשר עם גורמי הצבא ומעדכן אותם שהוא עומד לפתוח את שער הגבול בנהריים. כשמתקבל האישור הוא מסובב את המנעול ופותח את שער הברזל. אנחנו עולים על הגשר ומסיירים באחד המקומות היפים ביותר בעמק. אלברט: "אנחנו בנהריים - אי השלום, על שם שני הנהרות שחוברים יחדיו. המקום הפסטורלי הזה, עם המפלים, והנהר שבו נהגו תושבי אשדות יעקב לרחוץ. זה גם המקום שבו נרצחו לפני 27 שנים שבע התלמידות מבית שמש. בכל שנה אנחנו מגיעים לכאן לעשות טקס לזכרן". כאן באי השלום בנה פנחס רוטנברג את תחנת הכוח הראשונה, ועד היום, למרות המלחמה - זה אזור תיירותי מבוקש שאליו אפשר להגיע רק בתיאום מראש. לגורמי הביטחון כאן יש תיאום מלא עם הצבא הירדני.

כאן אין קונספציה?

"אני לא חושב", אומר גרינבאום. "אף אחד אחרי 7 באוקטובר לא אומר 'פה זה לא יקרה'. כולנו חיים בידיעה שזה יכול לקרות. אנחנו לא חיים פה בלה־לה לנד, ובהחלט עושים הכל כדי שאף אחד לא יתפוס אותנו ישנים בשמירה. לא בשש בבוקר, לא בשש בערב ולא בשום שעה".

"אני ישן טוב בלילה", הוא משיב כשאני שואלת אם אפשר לחזור ולהרגיש ביטחון. "נולדתי כאן ואני זוכר איך בתור ילד שנולד למקלט באשדות יעקב לא ישנתי טוב בלילה. אני זוכר היטב את המשמעות של החיים כאן בתקופת מלחמת ההתשה, בימים האיומים ההם, כשיצאת עם טרקטור בידיעה שיש סיכוי לעלות על מטען או להיתקל במחבלים שאורבים בשיחים. חגי ענבי, אח של אמא שלי, נהרג בגיל 30, הוא השאיר אחריו שתי בנות קטנות כשיצא עם טרקטור לעבוד כאן בשדות הכותנה. לכן אני יודע להסתכל גם בפרספקטיבה אישית־משפחתית על ההיסטוריה ולהגיד שעכשיו אני ישן בשקט.

"אני ישן בשקט כי אני נמצא בקשר יומיומי עם הצבא, שתפקידו לוודא שלא יקרה כאן שום דבר בגבול - ואם חלילה יהיה ניסיון, יש מענה גם מבחינת העוצמה וגם מבחינת המהירות. אני גם יודע מה עשינו כאן מאז 7 באוקטובר, ויודע שכל אחד מהיישובים יכול לתת את המענה המיידי עד שכוחות הצבא יגיעו".

ב־4 בנובמבר קיימה המועצה כנס לציון 30 שנים להסכם השלום עם ירדן. נציגי הממשלה או נציגים מהממלכה לא הגיעו. "היה לנו חשוב להזכיר לעצמנו ולכל מי שהיה מעורב - את העוצמה של ההסכם", אומר גרינבאום, "עברו שלושה עשורים וההסכם חי ובועט. עם כל האמירות מירושלים ומארמון המלך והסביבה - שני הצדדים מקפידים לקיים אותו ולשתף פעולה. ברור שכולנו היינו רוצים יותר, אבל יותר מכל חשוב שלאנשים שגרים כאן ההסכם מספק את הביטחון. אף אחד לא יכול לקחת את זה כמובן מאליו. לצערנו, יצחק רבין וחוסיין, שני המנהיגים האמיצים שחתמו על ההסכם, כבר לא איתנו, אבל השלום עוד כאן ואנחנו מחויבים לשמור עליו. זאת לא ברירה של כן או לא. זה קיומי מבחינתנו - לשמור על השקט".