נקרא לזה "פרשת שב"כ" - על שלל פרשיות הלשכה

דליפת יח"צ

לפי החשד, המסמך שנותר חסוי חושף את ערוותם של חלק מהבכירים, ומטבע הדברים אותם בכירים לא רוצים להיחשף בקלונם ובכישלונם

ב־12 ביוני 2007 פורסם ב"הארץ" דיווח על פסיקתו של השופט תיאודור אור בסכסוך בין האלופים אלי זעירא וצבי זמיר, אחד היה ראש אמ"ן, השני ראש המוסד. זמיר האשים את זעירא, כי בקטעי המידע שפרסם לאורך השנים, הוא חשף את זהות הסוכן אשרף מרואן. "השופט בדימוס אור קיבל את גרסתו של ראש המוסד זמיר, שטען כי זעירא חשף את זהות הסוכן הבכיר", נכתב בידיעה. כעבור כשבועיים, ב־27 ביוני, נהרג מרואן בנפילה מסתורית ממרפסתו בלונדון. קשה שלא לראות שיש קשר בין שני האירועים. "בעיניי לא קול הזמיר הוא, אלא קריאת העורב", כתב העיתונאי זוכה פרס ישראל שלמה נקדימון ב"הארץ", בביקורת על ספרו של זמיר (2011). "לנגד עינינו התרחשה הסגרת סוכן... החשוב הוא ששני אלופים ושופט עליון אישרו בריש גלי כי אשרף מרואן היה סוכן ישראלי... שלושתם, בנפרד וביחד, גם העמידו סימן שאלה בנוגע לכושר השיפוט שלהם... בעולם יודעים עכשיו שמדינת ישראל חושפת את סוכניה".

נקדימון סיפר כי ב־21 באוקטובר 2003 הוא פנה ליועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, כדי שיפעל לחשיפת האדם שהדליף את שמו של מרואן לעיתונאי הישראלי־לונדוני אהרון ברגמן. כעבור כחודשיים הוא קיבל תשובה מעוזר היועץ רז ניזרי, כי "לא נמצא מקום לקיום חקירה בנושא וזאת לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין... בוודאי ידוע לך, מאז ומתמיד המוסד אינו מאשר או מכחיש כל פרסום הנוגע לפעילותו". נקדימון לא הרפה, וגם אחרי מות הסוכן פנה לתיאודור אור, והעלה בפניו את המחשבה ש"היה מוטב אלמלא חשפת את שמו של הסוכן. אולי פסק הבורר, בגלל מתן הגושפנקה, קירב את קיצו של האיש".

השופט אור, ברמה של צנזור מליגה ג', אמר להגנתו כי קיבל היתר. במקרה הזה האישור הרשמי, אחרי יותר מ־20 שנות הדלפות, עלה בחיי אדם. לא ההדלפות סיכנו את מרואן, אלא שיקול הדעת הפגום של בכירים בשירותי המודיעין ושופט אחד. במקרה של פרשת מסמך גלנט, שהפך לפרשת הרפז שהפכה לפרשת הרמטכ"ל גבי אשכנזי, לא היה ספק שנעברו עבירות חמורות. היועץ המשפטי וינשטיין כתב, במסמך ארוך של סגירת התיק, כי סוג העבירות יכול היה להגיע לסעיפי ריגול. אשכנזי כינס לא פעם קבוצת עיתונאים ומסר להם מידע כמוס שרק מספר זעום ביותר של שותפי סוד ידעו. המידע נמצא בהקלטות אצל אבי בניהו, שגם נעצר לזמן קצר. היה מקרה שאישיות בכירה יחסית נחקרה על ידי השב"כ ביוזמתו של ראש הממשלה נתניהו, שחיפש מי המדליף של חומר מודיעיני שאכן גרם נזק עם פרסומו בעיתונות הזרה. גם חקירה זו, שהיתה ברוטלית, ארכה כ־48 שעות ולא הוגש כתב אישום.

הפרשה הנוכחית של ה"הדלפות" היא למעשה פרשת השב"כ. מדובר למעשה בשני מסמכים. האחד, זה שתוכנו פורסם ב"בילד" הגרמני; השני, מסמך חסוי, שהם - קרי, גורמי החקירה, קרי הרמטכ"ל וראש השב"כ רונן בר - חושבים או חושדים שהגיע לידי ראש הממשלה ושר הביטחון. אולי כדאי להזכיר שמדובר בראש ממשלת ישראל ובשר הביטחון שלה, ולא במנהל מחלקת המים בעיריית תל אביב.

עו"ד אפרים דימרי, המייצג את אחד החשודים, רב־סרן, מאשים שמדובר במעצר פוליטי ולא ענייני. אי אפשר למסור מידע לגבי המסמך שהעביר; הטענה לגביו היא שהעביר את המסמך לגורמים המוסמכים ביותר במדינת ישראל - בחוסר סמכות. בכל זאת, תחת טיפולם של ראש השב"כ בר, פרקליט המדינה איסמן והיועצת המשפטית בהרב־מיארה, הרב־סרן היה כמעט שבועיים במעצר כאחרון המחבלים, כפי שאמר לי עו"ד דימרי. "לכל היותר אפשר היה לדון אותו על עבירת משמעת".

מסמך 2 היה חשוב ביותר, וכל המעורבים בפרשה מהצד של העצורים, היו רוצים לחשוף את המסמך. מי שמונע את חשיפתו זה הצד של מבצעי המעצרים והחוקרים, אלה שדחקו את פלדשטיין, הרב־סרן והנגד לחדרי צינוק. אלה שמכירים את המסמך אומרים בביטחון, כי בזכותו - כלומר, בזכות העברתו ישירות לרה"מ ולשר הביטחון - "קרו דברים טובים במלחמה. קרו דברים מאוד טובים". בזכות המידע במסמך התאפשר הניצחון למעשה על חמאס, כולל גם מה שקשור להחזרת חטופים. אלא שלפי החשד, המסמך גם "חושף את ערוותם" של חלק מהבכירים, ומטבע הדברים, אותם "בכירים" לא רוצים להיחשף בקלונם ובכישלונם.

צריך יותר מהדחה

מה היה קורה אם הנגדת ו' היתה דורסת את הנהלים ומגיעה עם תוכנית המתקפה של חמאס לדרגים הגבוהים ביותר? עכשיו תחשבו על הנגד

באחד המקרים, הקצינים הממונים על בעל התפקיד שהעביר מידע לראש הממשלה, סירבו להעביר את המסמך. הוא החליט לפעול בעצמו. לפי הפרשן האמריקני הבכיר מייקל דוראן, שעבד בעבר בבית הלבן והיום הוא בכיר במכון האדסון, "אפשר לזהות את כוונת הקצינים - הם רוצים לבודד את ראש הממשלה. במקביל הם רוצים להעניש את כל מי ששובר את הבידוד של ראש הממשלה. זה מאבק על השליטה במידע. המסר הוא: אם אתה מעביר מידע לראש הממשלה, חייך ייהרסו. זה נועד להפוך את ראש הממשלה לתלוי באופן מוחלט במידע שמספק לו הממסד". דוראן נתקל בתופעות כאלה בתקופת מלחמת עיראק, אבל האמריקנים לא התייחסו למוסרי המידע כאילו הם טרוריסטים של דאעש או משת"פים של איראן.

"ברקע של כל זה, עומדת שאלת 7 באוקטובר. אם אנשים מצליחים להשיג מידע מתקופות קודמות, כולל מ־7-6 באוקטובר, הם יכולים לבנות תמונה שונה לגבי 7 באוקטובר". שונה מזו שהרצי הלוי ורונן בר מנסים לצייר בשנה האחרונה.

הרב־סרן הוא קצין מאוד מוערך, עמוס בתעודות הוקרה על שירותו בעבר. יש הערכה גבוהה מאוד לשיקול דעתו. טוענים שהוא נזקק לגורם נוסף בדרך לדרג המדיני הבכיר, ואם זה נכון - אז זהו חטאו של פלדשטיין. ככל הנראה החומר שפורסם ב"בילד" לא היה ממסמך שנמצא באיזו מנהרה, אלא הגיע לידי גורמי המודיעין בישראל בדרך אחרת. וזה מקור רגיש. אבל הרעיון המסדר של החומר שפורסם הוא, שהאשמה על כך שהחטופים לא משוחררים מוטלת על יחיא סינוואר ולא על נתניהו. זה כנראה מסר בלתי נסבל עבור התשלובת הביטחונית־תקשורתית־משפטית.

כששוחחתי עם עו"ד אפרים דימרי, העליתי בפניו את מה שקרה במודיעין לפני מלחמת יום כיפור; לאחר הברוך, רבים בדרגים השונים של אמ"ן היכו על חטא שלא חתכו את הצינורות המקובלים ולא נשכבו ליד דלתו של הרמטכ"ל דדו אלעזר, או לא ניגשו ישירות לדרג המדיני. היו עיתונאים בכירים שהאשימו את עצמם שלא הפרו את צווי הצנזורה ופרסמו את הידוע להם בכלים שעמדו לרשותם.

אין ספק שקצין מודיעין שהוסמך כרב־סרן, שיקול דעתו אינו נופל משיקול דעתו של רב־אלוף. דימרי אומר, כי הדוגמה של יום כיפור מדויקת. למרבה האבסורד, השופט מזרחי כתב על התהליך בלשון של גינוי חריף: "במסגרת החקירה נחשף ציר הדלף החמור, שראשיתו בנגד במילואים, אשר החליט על דעתו האישית להוציא מסמך סודי ביותר ורגיש מרשות צה"ל שלא כדין, במטרה להעבירו לדרג המדיני". מי לא שואל את עצמו מה היה קורה אם לא הנגד, אלא הנגדת ו' היתה דורסת את הנהלים, ומגיעה עם תוכנית המתקפה של חמאס לדרגים הגבוהים ביותר. אבל ההתרעה שלה בוטלה על ידי הדרגים הממונים עליה. ראה שיקול דעתם המפוקפק של שני אלופים ושופט עליון בפרשת מותו של אשרף מרואן.

שאלה לוטה בערפל נוגעת לסדר הדברים בחקירה. פורסם שהרמטכ"ל הרצי הלוי פנה לראש השב"כ שיחקור את ההדלפה. אם זה מתחיל בצורה הזאת, זה נוגד לחלוטין את החוק ואת עקרונות הדמוקרטיה. סביר שהשניים קשרו יחד ולא הותירו ליועצת המשפטית ברירה אלא לאשר את החקירות והמעצרים. מאחר שראש הממשלה הוא הממונה על ראש השב"כ, עולה השאלה: האם הוא היה בלופ? מהרגע שהיועצת המשפטית חוברת לשני הקושרים הבכירים - סמכותו של רה"מ מאבדת מתוקפה.

בתחילת שנות ה־50 ראה מנחם בגין כיצד מונפת יד השלטון הכבדה באמצעות שירות הביטחון על גורמים בתנועתו. בגין אמר משפט בן־אלמוות שמתאים למעצר הסובייטי המטורף של שלושת החשודים, ובעיקר של פלדשטיין, שכבר חודש נתון במעצר בתנאים דרקוניים: "מי שמביא לילות לבנים על רעהו, סופו שיביא על עצמו ימים שחורים".

"לא אגזים אם אומר, כי אויבתה הראשונה של הדמוקרטיה היא השנאה", הוסיף בגין. ארבעת המינויים המעורבים בפרשת השב"כ העגומה - מיארה, איסמן, רונן בר והרצי הלוי - הורתם בשנאה.

ואפשר גם להביא ציטוט מספרם של יוסי מלמן ודן רביב, "מרגלים לא מושלמים", שמצאתי בביקורת שכתב ד"ר יהודה שלם באתר מידה על הספר "דרך בגין": "אחזה תדהמה בראשי קהיליית המודיעין ששמעו על ניצחונו של בגין. השירותים החשאיים של ישראל התרגלו... לעבוד... עם הדמויות המוכרות של מנהיגי תנועת העבודה... רבים מהם באו מרקע פוליטי דומה... קשרו בכירי המודיעין קשרים הדוקים... אינטימיים עם מפלגת העבודה". אני שמעתי לפני שנים מבכיר לשעבר בשירות משפט כזה: "עקבנו אחריהם, עד שהגיעו לשלטון".

כדי להיפטר מהדנ"א המקולקל הזה, שהרצף שלו ארוג בצמרת צה"ל ושאר ארגוני הביטחון, נדרשת פעולה של פירוק השב"כ. הדחתו של רונן בר לא תספיק.

מי מממן את האג

מתברר שכל העסק של הגשת תביעה על רצח עם בהאג כרוך בהוצאה כספית. איך אמורות קבוצות שבאמת נתונות לרצח עם לעמוד בזה?

בתחילת ינואר השנה, התפרסמו הרבה מאמרים ומסמכים מלומדים על בית הדין הבינלאומי בהאג ועל משמעות המושג "רצח עם". זאת, בעקבות התביעה שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל. היה ברור מייד שהתביעה של דרא"פ היא חלק מהלוחמה של חמאס ושאר אויביה של ישראל נגדה. בלט מאמר ארוך שהסביר את הרקע של הקמת בית הדין, חשיבותו, הפשע שבו מואשמת ישראל, שהתפרסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה. במאמר המלומד נאמר די בהתחלה שההאשמה היא מופרכת, ובכל זאת עיקר הניסיון בתקשורת ובמכונים הישראליים היה להתמודד עניינית עם ההליך המכביד שנכפה על ישראל בזירה הבינלאומית. היה להליך האג אפקט מצנן, שחיזק מאוד את משקלם של הגורמים המשפטיים בישראל בניהול האש בעזה וגם בלבנון.

עכשיו מופיעה ידיעה (פורסמה לפני ימים אחדים) על ממצאי המכון לחקר האנטישמיות הגלובלית; מלומדי המשפט בישראל יכלו לחסוך מעצמם את הדיון המשפטי המעמיק. המהלך המשפטי נגד ישראל הוא חלק מאסטרטגיית הלוחמה־המשפטית, ומקורו ב"תרומה" כספית גדולה מאוד של קטאר ואיראן לדרום אפריקה. שתי מדינות הטרור הללו דאגו לכסות את פשיטת הרגל הכספית של מפלגת השלטון ה־ANC. מתברר שכל העסק של הגשת תביעה על רצח עם בהאג כרוך בהוצאה כספית שמסתכמת ב־79 מיליון דולר. מעניין איך אמורות קבוצות אוכלוסייה שבאמת נתונות לרצח עם להגיש תביעה בהאג, אם ההוצאה כל כך גדולה. העניין הכספי הוא רק סוג של דחיפה. במשולש של דרא"פ, קטאר ואיראן מתקיימת קרבה מדינית אסטרטגית כבר הרבה שנים.

אבל כל מעגל השוחד וההליך המשפטי בהאג רק חושף את היערכות הכוחות בעולם נגד המערב, ובייחוד נגד ישראל. דרא"פ היא מעין מלכת העולם השלישי. היא לא מפסיקה ליהנות מקרן ההון המוסרי שרכשה עם ביטול האפרטהייד לפני כ־30 שנה. בכך היא מסייעת לביקוע החברות המערביות, שהן בסיס הדמוקרטיה והחירות בעולם. הקשר בין דרא"פ לקטאר ואיראן הוא לא חד־פעמי נגד ישראל. בשנים האחרונות קטאר משקיעה הון בכלכלת דרא"פ, למשל רכישת חלק נכבד מחברת התעופה הדרום־אפריקנית. דרא"פ היא גם חלק מהמערך העולמי של רוסיה, ורוסיה מצידה, כך נראה, מנהלת לוחמה עקיפה נגד ישראל.