"ממסע ייסורים למסע ניצחון": העולם נפעם מישראל

כרגיל, כדי להבין מה עשתה ישראל בשנה האחרונה ואיך טיפסה מבור השפל העמוק בתולדותיה והגיעה לפסגת הישגיה, מוטב לפנות לפרשנים מוסמכים וזרים. בארץ חלים איסורים שונים, ובין השאר אין להגיד את האמת על האיש שמוביל את ישראל בשעתה הקשה. אז הנה, ויקטור דיוויס האנסון, ההיסטוריון הצבאי האמריקני. במאמר מיוחד על ראש הממשלה בנימין נתניהו לאחר הטיפול באיראן, הוא מכנה את השנה האחרונה "ממסע ייסורים למסע ניצחון".

דיוויד וורמסר, מנתח אסטרטגי צבאי שהיה היועץ של דיק צ'ייני, סגנו של הנשיא בוש, מגדיר את בנימין נתניהו כאדם היחיד שמסוגל לספק ניצחון אסטרטגי. בסוף מאמר ביקורתי על התקיפה של ישראל באיראן, כותב וורמסר את הדברים האלה: "ישראל סובלת ממחלה של ממסד ביטחוני חסר כל דמיון. זאת המחלה של הממסד הביטחוני בכלל במערב: הם שכחו מהי משמעותו של ניצחון במלחמה.

"כך שישראל לא רק שפעלה לבדה, אלא גם עשתה זאת כשרוח־פנים חזקה מנשבת נגדה, גם מצד בעלות בריתה. יכולת ההתמדה והסבולת של נתניהו חרף כל כוחות החבלה האלו יזכו אותו במקום של תהילה בהיסטוריה. הוא מתבלט כמנהיג היחיד שאוחז בשלטון ויש לו את החזון והנחישות להגן על תרבות המערב". הוא צריך להתגבר על כוחות הפנים בישראל, "וצריך לקוות שבכל זאת ניצחון אסטרטגי הוא אפשרי, ורק לנתניהו יש את הכישרון והנחישות לדבוק בו ולהגשימו".

במבט לאחור, כשכבר ידוע באופן חלקי - אם כי לא התמונה השלמה - מה ישראל ביצעה באיראן, אפשר לראות את הדרך השיטתית שבה ישראל צועדת מאז 7 באוקטובר 2023 ועד היום. זה הפירוק ההדרגתי של קווי ההגנה של איראן מעזה ועד חאן יונס ורפיח, ומשם לביירות ולדרום לבנון. אור ליום שבת נפרצו והתפוצצו קווי ההגנה המיידיים והממשיים של כל הנכסים האסטרטגיים של איראן. מה שנראה דמיוני וכמעט בלתי מושג, נמצא עכשיו בהישג יד. ולא פחות חשוב, רוב הציבור תומך באופציה המסכמת של כל המסע, הפצצת מתקני הגרעין, במקרה שישראל תחליט על כך. התמיכה הציבורית בנושא הזה לא תמיד היתה שם. ביבי פירק את החסם של הממסד הביטחוני וגם של הממסד הפרשני־תקשורתי.

יש חסם אחד שממשיך לתרגם את התכתיבים של ממשל ביידן־האריס לעברית עם נקודות. זה שר הביטחון יואב גלנט. הוא השאיר עקבות. מעניין למה היה לו צורך לשלוח מכתב תביעה לעדכון יעדי המלחמה ערב התקיפה באיראן. את המכתב הוא שלח לשרי הממשלה ולראשי השב"כ והמוסד, לרמטכ"ל ולחדשות 13. הוא פורסם ב"הארץ". הוא הגדיר את המלחמה כהתנהלות "ללא מצפן מתוקף, וללא עדכון מטרות, (וזה) פוגע בניהול המערכה". הניסוחים של גלנט טריוויאליים לכאורה אך חושפניים: לגבי עזה, "ביסוס המציאות ללא איום צבאי... חטופים... קידום חלופת שלטון לחמאס". בלבנון, "יצירת מציאות ביטחונית" שתאפשר החזרת התושבים. באיראן, "הרתעה ושימורה של איראן מחוץ למלחמה".

מה חסר כאן? אין יעדים להכרעה בשדה הקרב, אלא בעזה ובלבנון המשמעות היא מה שהרצי הלוי וגלנט כל הזמן חשבו עליו, "הפסקת אש". זה לא בהכרח שלילי אם מקפידים על יישום הדרישות המעודכנות של ישראל.

באיראן יש פער מהותי בין שר הביטחון לראש הממשלה. "הרתעה ושימור איראן מחוץ למלחמה" זה מאוד פושר ומינימליסטי, הסתפקות במועט. על זה מחנכים דורות במסגרת דוקטרינת שכול וכישלון. לנתניהו יש מסלול מדורג שמסתיים בנטרול הגרעין האיראני. אם ישראל היתה הולכת אחרי מצביאותו של גלנט, המלחמה היתה מסתיימת בקומת הקרקע של בית החולים שיפא ולא היו הורסים השבוע את חומת הנ"ט שחצצה בין מטולה לדרום לבנון.

יקיר המערכת

הרלוונטיות של גלנט דועכת והוא מנסה להמציא מרכז כוח חדש. הלעומתיות לנתניהו מעניקה לו תמיכה בשמאל ובמשולש הביטחוני־משפטי־תקשורתי

מה שמאפיין את שר הביטחון זה חוסר יכולת לראות את העיקר. לא לאבד קשר עין עם הכדור. האם חוק הפטור מגיוס של החרדים הוא המשימה הלאומית, או תחזוקת הממשלה, מאוחדת ויציבה, כדי להשלים את יעדי המלחמה? הגרעין האיראני יותר חשוב מחוק הגיוס. נדמה שאפילו גפני, דרעי וגולדקנופף מבינים את זה. אבל שר הביטחון כנראה פחות.

כוחו של גלנט בקשר הטוב עם שר ההגנה האמריקני לויד אוסטין. תפקידו לתרגם את כוונות הממשלה לשפה שמקובלת על המטכ"ל ועל מפקדי חיל האוויר. גלנט מעניק לגיטימציה לכוונות מבצעיות של ראש הממשלה והקבינט הביטחוני. הוא והרמטכ"ל הרצי הלוי לא התלהבו, בלשון המעטה, לקראת מבצעי ההכרעה נגד חיזבאללה, תחילה הביפרים ולאחריהם חיסול מפקדי "כוח רדואן" ונסראללה עצמו. אפשר להניח שתגובתו ההיסטרית של שר ההגנה אוסטין להודעה על חיסול נסראללה, משקפת את מה שחשבו בצמרת הממסד הביטחוני.

נראה שהמכתב ששיגר גלנט לשרים ולראשי גופי הביטחון מקורו במחשבה פוליטית. גלנט מחפש כבר את עתידו הפוליטי, ונוסף על כך הוא ממשיך בניסיון לייצר מוסד שאיננו קיים והוא "מערכת הביטחון", שהוא כביכול עומד בראשה. כך עולה גם הפעם מרשימת המכותבים. ראש המוסד, ראש השב"כ והרמטכ"ל. בולט שדרוג מעמדו של ראש השב"כ במלחמה הארוכה הזאת, ביחס הפוך לכישלונותיו לפני המלחמה ובמהלכה.

אבל מעבר לכל הביקורת, לגלנט יש כרגע כוח ציבורי אמיתי שאיננו מדיד. כמו במחצית הראשונה של המלחמה, כאשר נוכחותם של גנץ ואיזנקוט חיברה קבוצות חברתיות אופוזיציוניות לקונצנזוס המלחמתי, ככה עכשיו גלנט. כל אלה הסובלים מ"מופרעות נתניהו" ומתעבים את ממשלת הימין, נותנים אמון בגלנט וזה חשוב. למעשה, הקודקוד הביטחוני החזק הוא הרמטכ"ל הרצי הלוי, יש כאלה בימין הקיצוני שמתלוננים על כך שהרצי הוא במצב הנוכחי האיש החזק במדינה. כאשר צה"ל רושם לאורך השנה, וביחוד בחודשים האחרונים, את שרשרת המבצעים האיכותיים והמפתיעים ביותר בתולדות צה"ל - זה נרשם בילקוט השירות של הרמטכ"ל. הפעילות הצבאית היא גם קשה ואפקטיבית וגם מתוחכמת ואפילו חכמה ברמות חדשות. זה לכאורה סותר את דבריו של דיוויד וורמסר על מגיפת חוסר הדמיון, אבל למעשה לא. כי ככל שישראל הפגינה רמת ביצועים טקטית מדהימה, ראשי צה"ל לא דחפו לשם - עד כמה שידוע; ופה להיסטוריונים תהיה בעתיד הרבה עבודה.

גלנט מוצא את עצמו במצב של התכווצות הרלוונטיות שלו. אחד מחוקי הפוליטיקה הפנימית בכל הנהגה ובכל מעגל של מקבלי החלטות הוא למקסם את הרלוונטיות שלך במערכת. גלנט נהיה שר ביטחון בזכות ניצחון הליכוד בראשות נתניהו בבחירות. אפשר היה לצפות ללויאליות ולתפקוד שר הביטחון כאיש צוות, אך כידוע המצב הפוך זה שנה וחצי לפחות. גלנט מצא את הרלוונטיות שלו על ידי לעומתיות לנתניהו. האיש שהשמאל והביורוקרטיה הביטחונית־משפטית־תקשורתית דאגו לחסל לפני 13 שנה כמועמד לרמטכ"לות, הפך לבן יקיר של סלע הדבק המאוס הזה, שנתניהו נידון לגלגל כמו סיזיפוס במעלה ההר עד שיתדרדר שוב לתחתית, וחוזר חלילה.

הכחשת שואה אמריקנית

הדמוקרטים שמסנדלים את ישראל מול איראן ומפלרטטים עם משטר האייתוללות הרודני, מעזים למרבה האירוניה לטעון שטראמפ הוא היטלר

הסיבה העיקרית שדונלד טראמפ הוא המועמד הרפובליקני בבחירות האלה ושהוא ניצב על סף ניצחון, היא יסודות מסוימים במדיניות הממשל הדמוקרטי, שהם פשוט קיצוניים מדי. קיצוניים ולא שפויים במידה כזאת, שחלק מהציבור, אפילו הימני, של תומכי הרפובליקנים, לא מאמינים שזאת האמת. למשל, החלטות מסוימות בקשר להענקת מימון ציבורי עבור ניתוחי שינוי מין לכל מיני קבוצות אוכלוסייה, כולל אסירים, מסתננים וילדי בית ספר, וזאת מבלי ליידע את ההורים. נכון שזה נשמע מטורף, סוג של יישום אידיאולוגי שהיה מתאים למאואיסטים או אפילו לנאצים. אבל מתברר שזאת אמת מתועדת אפילו במסמכי הממשל הדמוקרטי, אך הבוחרים פשוט לא מוכנים להיכנס לפרטים כי הם דוחים מדי.

אבל מי היה מאמין שממשל אמריקני כלשהו יקיים יחסים כל כך אינטימיים עם משטר האייתוללות באיראן? הנשיא ביידן, סגניתו המועמדת האריס ולבלריהם בלינקן, סאליבן ושות', עוסקים בחתירה תחת מלחמתה של בעלת בריתם ישראל, וניסו לאורך שנה שלמה למנוע מישראל להשיב מלחמה נגד חיזבאללה ובוודאי לתקוף באיראן. כל זאת, כשבתוך ארה"ב האיראנים מנסים להתנקש במועמד הרפובליקני. כל המדיניות הזאת מניעה כוחות של לוחמה משפטית וכן של מוסדות בינלאומיים שמטרתם השמדת ישראל. נכון שקשה להאמין שהממשל האמריקני נמצא בקשר של ברית סמויה עם משטר ג'נוסיידי? אבל מאחר שרבים בציבור האמריקני חשים בעצמות שזה מה שממשל ביידן־האריס עושה, הם מתייצבים לתמוך בטראמפ.

נושא הטרנסג'נדריזם הוא דוגמה קטנה במסכת של אידיאולוגיית ווק טוטליטרית, שמושלטת על החברה האמריקנית בידי תקשורת אחידה ואחודה. התמיכה במועמד גס ואגרסיבי כמו טראמפ נובעת ישירות מהקיצוניות של הדמוקרטים, שהפכו למעין מפלגה קומוניסטית במודל חדש. המצביעים השמרנים הימנים מרגישים, מאז עלייתו של אובמה לפני 15 שנה, שפוליטיקאים קונבנציונליים מהמודל הרפובליקני הישן לא מסוגלים להתמודד מול הרדיקליזם חסר המעצורים של הדמוקרטים. למשל, הטירוף של רבים בשמאל האמריקני שחושבים שמתקפת הביפרים היא טרור ופשע מלחמה. טראמפ הוכח כמנהיג הימני היחיד שמסוגל בעוצמה הגסה שלו להציב מחסום לקולקטיביזציה התודעתית שמוכתבת על הפוליטיקה והתרבות האמריקנית, תודעה של השתפכות רגשית תומכת טרור המייחלת למחיקתה של המדינה היהודית.

מול העוצמה של טראמפ, כמה אירוני, הדמוקרטים הטוטליטריים הרדיקלים משתמשים בקלף אחד: טראמפ הוא היטלר, או מזכיר או דומה להיטלר. הם מתכרבלים במיטה חמה עם האייתוללות ומכניסים סוכני השפעה איראנית למנגנוני הפנטגון, אבל טראמפ הוא זה שאוהב להסתחבק עם עריצים ורודנים ו"הוא היטלר". מישהו חשב באיזו טריוויאליזציה של השואה ושל הפיהרר מדובר? איזו השפלה לניצולי השואה שעדיין בחיים.

פלונטר הגיוס

סוגיית גיוס החרדים מטלטלת את קואליציית הימין, אבל פתרון אמיתי לסוגיה יגיע רק בממשלה מאוחדת אחרי הבחירות ובה כוחם של החרדים יצומצם

מבט לעתיד: האם הדתיים הלאומיים, המתנחלים, ישברו את קואליציית הימין, יחברו לשמאל, ושוב בעזרת רע"מ של מנסור עבאס בעלת הזיקה לחמאס יקימו ממשלה במטרה אחת בלבד: לכפות על החרדים גיוס?

יכול להיות. מי יודע אילו יומרות מסתובבות שם. הנרי קיסינג'ר המנוח הוא מקור לא אכזב למכתמים על הפוליטיקה הישראלית. את גולדה הוא כינה "מיס עולם". אבל לענייננו הוא טען שהוא מנהל משא ומתן עם ממשלה שיש בה לפחות שמונה ראשי ממשלה או יותר נכון שרים השואפים להיות ראש ממשלה. בממשלה הנוכחית יש גם כמה כאלה, אבל רוב ראשי הממשלה נודדים בשדות הציד הפוליטיים שמחוץ לקואליציה או מחוץ לכנסת. הבולטים בהם - נפתלי בנט, ליברמן, גנץ. לאור ההתפתחויות של השנה האחרונה, קשה לראות אחד מהם מגיע בעתיד הנראה לעין ליותר מאשר משרת שר משפיע.

גם הממשלה הבאה תתבסס על כוחות מהימין, כשהליכוד הוא המרכיב הדומיננטי בה. אם הגופים הפוליטיים של מרכז המפה והשמאל רציניים ברצון שלהם לחולל שינוי מסוים בחברה הישראלית, שינוי שיוביל להשקטת הרתיחה הפנימית לטובת יתר אחדות, הכיוון יהיה לעבר סוג של ממשלת אחדות. מתוך העדפה, לא מתוך אילוצים של ממשלת אין־ברירה. השיטה הנוכחית לגייס את החרדים תוך הצבתם כשעיר לעזאזל, לא מוסיפה לדמוקרטיה. הכיוון צריך להיות התקרבות של הימין הליכודי והדתי והשמאל נוסח גנץ ולפיד. הקבוצות הציוניות אמורות לחפש את המשותף ביניהן, ולראות אם יש להן מה ללמוד גם מהחרדים. כי 7 באוקטובר זה קודם כל שבר של חילוניות שעברה כריתת אונה. אם תהיה ממשלה - בעוד שנה־שנתיים - שבה החרדים מקבלים מעמד מינורי או שבכלל נמצאים מחוץ לקואליציה, אפשר יהיה לפתור כמה פלונטרים באמצעות משאים ומתנים שיובילו להבנות, בלי שימוש סובייטי בגיליוטינת השוויון.