את מחיר הדחיינות שלנו, ישלמו ילדינו

אילו היתה נפתחת תחרות "מי הראשון שהציע להפסיק את המלחמה" - ייתכן שגדי איזנקוט מהמחנה הממלכתי היה מנצח בה. כבר בינואר הוא הציב את החזרת החטופים בתור מטרת העל של המלחמה והסתייג מלחימה נגד חיזבאללה: "לנו זה לא רצוי בעת הזאת, צריך להגיע להישגים, ולנסות לסגור את האירוע הזה". כמקובל בחברה מתורבתת, הוסיף שהוא לא מאמין לנתניהו וקיווה לבחירות. וכל זה בעודו יושב בקבינט המצומצם.

ביוני גם יו"ר המפלגה, בני גנץ, טען שעסקת חטופים שווה הפסקת לחימה של שנה או שנתיים. "אין לי עם זה בעיה, אני רוצה את החטופים בבית", אמר, רק שכח לציין שמאז עסקת החטופים בנובמבר לא היתה אף הצעה של חמאס שלא כללה הפסקת הלחימה ונסיגה, וגם זה תמורת חלק מהחטופים. נגד חיזבאללה הוא לא רצה להילחם. העדיף לחץ מדיני, ורק אם ייכשל - להשיב מלחמה.

ראש האופוזיציה יאיר לפיד קבע באפריל: "הייתי מפסיק את הלחימה, דוחה את רפיח ועושה את העסקה ומחזיר את החטופים". בעיניו לא התנהלה מלחמה בעזה אלא אחותה החיוורת "לחימה", ובניגוד להחזרת החטופים בעסקה (שוב: מעולם לא היתה עסקה להחזרת כל החטופים) - את חמאס אפשר להכריע בעזרת האח הבכור הכל־יכול של "מלחמה" ו"לחימה": "מהלך מורכב". גם לפיד ראה בחטופים את חזות הכל: "המלחמה הזו היא הדבר הכי נורא שקרה לעם ישראל ולמדינת ישראל, והדבר הכי נורא בתוך הדבר הכי נורא אלה החטופים וזה שהם עוד לא בבית. את חמאס אנחנו נצטרך להרוג, את יחיא סינוואר צריך להרוג, את מוחמד דף צריך להרוג, צריך להשמיד את גדודי חמאס, אבל את זה אתה תעשה במהלך של שנים, במהלך מורכב". איזה מהלך מורכב? אי אפשר להגיד. הוא מורכב. עסקה היא עניין פשוט. כלומר - אילו היתה עסקה כזאת. רק שאין. ואילו היתה - את מחירה היו משלמים אנשים אחרים, מיישוב אחר, מדור אחר.

כיוון שבלבנון לא היו חטופים, רק מאות אלפי טילים ורקטות - היו כאלה שהרגישו בנוח להמליץ על הימנעות ממהלך קרבי להסרת האיום הזה. לגנץ וללפיד כבר היה ניסיון בתחום. שניהם העבירו שדה גז ללבנון והבטיחו גדולות ונצורות. "זהו הישג כביר למדינה, הן לכלכלה שלה והן לביטחון", אמר לפיד, וגם "מרחיק את האפשרות של עימות עם חיזבאללה". זה היה באוקטובר 2022. בתוך שנה מחתימת ההסכם ההיסטורי הצטרף חיזבאללה למתקפת חמאס על ישראל, כאילו לא הבין את גודל ההישג. גם לפיד וגם גנץ המחישו את עומק הראייה האסטרטגית שלהם ואת הביטחון הרטורי המלא שבו מימשו אותה.

הרצון להימנע ממלחמות הוא תכונה טובה, אבל לפעמים אין ברירה אלא להילחם - ולנצח. ובכל זאת קשה להתגבר על היצר הטוב. גם כי מי ששר "שיר לשלום" נראה בחוגים מסוימים יפה וזך יותר מאשר מי ששר "זכרני נא" או "חרבו דרבו", וגם בגלל תכונה אנושית מוכרת אחרת: הדחיינות.
בחיי היומיום מחיר הדחיינות יהיה כרטיס אשראי שתפוגתו התבררה אחרי שהעמסנו עגלה שלמה על המסוע, עששת שהפכה לעקירה משולשת - אירועים בדרגות שונות של חומרה ו/או פדיחה. אבל מחיר הדחיינות בכל הנוגע למלחמות לא יהיה שלום, כפי שמקובל לחשוב בחוגי "הבטחתם יונה", אלא מלחמה קשה בהרבה - לבניהם של הדחיינים.

מישהו ייאלץ לנטרל את הגרעין האיראני. אם לא הדור הזה - יהיה זה הדור הבא, ובתנאים קשים בהרבה. מתישהו מגיע הרגע שבו דחיינות היא התאבדות לאומית. למשל עכשיו

ילדים שנולדו אחרי החתימה על הסכמי אוסלו (פרס נובל לשלום, לא סתם!) יתקשו להבין כיצד כל היופי הזה הוביל את הרשות הפלשתינית לייצא טרור ולשלם משכורות לרוצחי יהודים; ילדיהם של מי שהסתמכו על החלטה 1701 שתרסן את חיזבאללה נלחמים עכשיו בלבנון ומחסלים מאגרי נשק ומנהרות מבצעיות שמהן התכוונו מחבלי חיזבאללה לכבוש את הגליל; ילדים שנישאו בזרועות הוריהם בעקירה מגוש קטיף חזרו לעזה כלוחמים.

אריק שרון הצעיר, בתפקידו כאלוף פיקוד דרום, הבין את סכנת הטרור העזתי ונלחם בו. לא רק באמצעות יחידות מיוחדות אלא גם דרך מניעת סיוע, מלחמה בהברחות הנשק וגירוש של יותר מ־10,000 עזתים למצרים. כן, הוא גירש משפחות מחבלים. והוא תמך בביתור הרצועה ובהקמת יישובים. אריק שרון המבוגר בחר להניח לכל המאבק הזה, לתת לעזתים להסתדר לבד וניסה למכור את זה כניצחון.

בשנת 2004 התראיין שרון ל"הארץ" - בביטחון רב - וניבא: "אני מקווה שתהיה הפחתה בטרור. הפלשתינים מבינים שהתוכנית הזו היא במידה רבה קץ חלומותיהם, מכה קשה ביותר להם". הוא דחה את האפשרות שחמאס ישתלט על הרצועה. ב־2006 שקע שרון בתרדמת שממנה לא קם וב־2007 השתלט חמאס על הרצועה.

המהלך הגדול של ההתנתקות היה פעולה מרהיבה של דחיינות והכחשה: להעמיד פנים שיציאה מעזה תחסל את הטרור, לחגוג את תמונת הניצחון (הרס בתים, גירוש יהודים, נסיגה) ואז שהדורות הבאים ישברו את הראש. והדורות הבאים אכן שברו את הראש כאשר 6,000 מחבלי נוחבה חצו את הגבול במכוניות, באופנועים וברגל וטבחו 1,200 ישראלים.

בוגי יעלון התנבא כרמטכ"ל שהטילים של חיזבאללה "יחלידו על הכנים". ובכן, לא כולם. בשנת המלחמה נורו עלינו אלפי טילים, רקטות, כטב"מים וטילי נ"ט. ייתכן שחלקם היו חלודים. חיזבאללה ניסה גם לחסל את יעלון, אבל זה לא הפריע לו לחתור לסיום המלחמה. תבוסתנות? חלילה וחס. יעלון בסך הכל מחזק את הלוחמנות של הדור של נכדיו. הם יזדקקו לה.

הדחיינות היא הרגל שקשה להיגמל ממנו, ולכן אין להתפלא על כך שגם במלחמה הזו יש מי שמנדב את הדור הבא של לוחמים ואזרחים לחסל את מאגרי הנשק של חיזבאללה ואת תשוקתו לדם יהודי ולהחרבת ישראל. מישהו הרי יצטרך בסופו של דבר לבצע את המשימה הזאת. מישהו ייאלץ לנטרל את הגרעין האיראני. אם לא הדור הזה - יהיה זה הדור הבא, ובתנאים קשים בהרבה. מתישהו מגיע הרגע שבו דחיינות היא התאבדות לאומית. למשל עכשיו.