הטעות של האריס שעלולה לעלות לה במירוץ

אם הנבואה ניתנה לשוטים, בפוליטיקה האמריקנית בימים אלו אפילו השוטים הגמורים ביותר פוחדים להתנבא. מרבית הסקרים האמינים מציבים את טראמפ ואת האריס בדו־קרב צמוד, כשאלפי מצביעים בודדים במחוז כזה או אחר במישיגן, בפנסילבניה, בצפון קרוליינה או באריזונה עשויים להטות את כף המאזניים לכאן או לכאן. מי ינצח בנובמבר? רק לבורא עולם הפתרונים.

ועם כל זאת, רק שוטים גמורים יכחישו שקמלה האריס בצרות.

עד כמה בצרות? את התשובה הניצחת ביותר לשאלה סיפקו החברים ב"פולימרקט", פלטפורמת תחזיות דיגיטלית המאפשרת הימורים על תוצאות של כל דבר בערך. עם נפח פעילות של יותר מ־2 מיליארד דולר, עם חסידים נלהבים דוגמת אילון מאסק ועם יועצים מהוללים כגון הסטטיסטיקאי נייט סילבר - שבבחירות האחרונות חזה נכונה את התוצאות ב־48 מתוך 50 המדינות בארה"ב - "פולימרקט" נחשבת בעיני רבים לספקית האמינה ביותר של הסתברויות פוליטיות. הפלטפורמה, למשל, חזתה שהדמוקרטים יחליפו את ג'ו ביידן במועמד אחר שבועות רבים לפני שהמפלגה החליפה את הנשיא המכהן בסגניתו. ועד ל־4 באוקטובר, היא העריכה את סיכויי ההיבחרות של האריס וטראמפ כפחות או יותר שווים.

אבל מאותו התאריך ואילך, האריס החלה לצנוח בפראות בעוד טראמפ החל לנסוק. נכון לכתיבת שורות אלו, המועמד הרפובליקני מוביל עם 60 אחוז, והפער בינו לבין יריבתו רק הולך וגדל. מה מסביר את השינוי הקיצוני הזה? מה קרה בתחילת אוקטובר ששינה את מזלה של קמלה האריס לרעה באופן חד כל כך?

תשובה אחת ברורה וכואבת מסתמנת: האריס התחילה לדבר.

אזור נוחות הוליווד

לטובת מי שאינם אמונים על הפרטים הקטנים, להלן היסטוריה קצרצרה של המועמדת והופעותיה בתקשורת. האריס הכריזה על מועמדותה לנשיאות ב־21 ביולי, ביום שבו ביידן, בלחץ אימתני ממפלגתו שלו, הודיע על החלטתו לא לרוץ לכהונה נוספת. היא הפכה למועמדת הרשמית של המפלגה הדמוקרטית ב־5 באוגוסט, לאחר הצבעה וירטואלית שנועדה לחפות על העובדה ששום בוחר בשר ודם לא נתן להאריס את קולו.

למרות זאת, ולמרות העובדה שכסגנית הנשיא האריס אמורה לתת דין וחשבון על מעשיה לכלי התקשורת, המועמדת הכריזה על דממת אלחוט. בזמן שטראמפ התראיין לכל מי שביקש, וכינס לעיתים שתי מסיבות עיתונאים ליום או יותר, האריס סירבה לכל ראיון או מפגש עם בוחרים שלא תוסרט מראש ולא נשלט בידי אנשיה. כשהיא סוף־סוף הסכימה לראיון, עם דנה באש מרשת CNN ב־29 באוגוסט, כמעט חודש לתוך מסע בחירות שנמשך, מכורח הנסיבות, רק שלושה חודשים, היא ההינה להתראיין רק אם טים וולז, סגנה למרוץ, יתראיין איתה, ורק אם הראיון לא ישודר בשידור חי.

בהתחלה, אסטרטגיית השתיקה הניבה פירות. "ניו יורק מגזין", למשל, החביב על היפים והנכונים בקרב הקוראים הליברלים והעשירים בארה"ב, חגג את האריס בשער מיוחד שהכריז על "קמאלוט" - משחק מילים על שם המועמדת ועל "קמלוט" - השם שניתן לקבינט האגדי של ג'ון פ. קנדי, גלגול אמריקני מודרני של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. שאר כלי התקשורת התגייסו אף הם, והיללו את המועמדת בתור אישה אמיצה, מבריקה ורבת הישגים.

מה שלמרבה האירוניה רק העצים את המסר הרפובליקני: אם האריס כל כך חכמה וכל כך ברוכת ניצחונות במשך ארבע שנותיה לצד ג'ו ביידן, אמרו הרפובליקנים, היא לא צריכה לפחד מראיונות פומביים. עם לחץ הולך וגובר מצד בוחרים, שדרשו ברשתות החברתיות לשמוע מהמועמדת, האריס החליטה להתראיין.

היא התחילה בקטן, בראיונות לתוכניות מקומיות כמו "וייבים של אחרי הצהריים עם הגברת ג'סיקה", שדרנית שחורה בצפון קרוליינה שבדרך כלל מתעסקת בנושאים דוגמת המתכון של הראפרית קארדי בי למטבל אבוקדו ופלפלים חריפים. ההחלטה לשוחח רק עם מגישים ומגישות שחורים או היספנים בשוקי תקשורת מקומיים וקטנים עשתה מעט מאוד כדי לסבר את אוזן הבוחרים, והאריס החליטה להעלות הילוך. באמצע ספטמבר היא גייסה את אופרה ווינפרי, מריל סטריפ, ג'וליה רוברטס, כריס רוק ועוד סלבס כמיטב המסורת ל"ראיון" שדמה יותר לתשדיר בחירות מאשר לעיתונות לשמה.

ההופעה עם ווינפרי גררה תגובות־נגד חריפות. אושיית רשת בשם בלייר אליסון, לדוגמה, שלה יותר מ־100 אלף עוקבים בטיקטוק, ביקרה את סגנית הנשיא על שהשתמשה בתוכן שהיא יצרה ללא אישור, והביעה שאט נפש מההופעה המתוסרטת של האריס. "רק שיהיה ברור", אליסון אמרה בסרטון תגובה, "אני לא תומכת בהאריס לנשיאות". סרטון התגובה זכה ליותר מ־2 מיליון צפיות ברשתות החברתיות. גם פוליטיקאים מקומיים במדינות שנחשבות קריטיות לכל מועמד שרוצה לזכות בנשיאות ביקרו את האריס על מה שהם כינו הופעה הוליוודית וריקה מכל תוכן אמיתי.
עסק פיצי־פיצי

אבל ההופעה עם ווינפרי גם חשפה את מה שבמהרה הפכה להיות אחת מהבעיות החריפות ביותר של האריס: העובדה שהמועמדת, למרות עשורים בתפקידי מפתח, כולל סגנית נשיא ארה"ב, לא מסוגלת להשיב על שאלות פשוטות, ובמקום זאת מגישה את מה שמכנים באנגלית "סלט מילים" - צרור משפטים לא נהירים בעליל. אחרי שהאריס, למשל, באחד מהמקרים הבודדים בשיחה עם ווינפרי, שבו מנתה צעדים ספציפיים שתנקוט בתור נשיאה, אמרה שאחת מתוכניות הדגל הכלכליות שלה היא לתת 5,000 דולר לכל מי שרוצה להקים עסק קטן. אופרה, אחת שיודעת דבר או שניים על איך לעשות כסף, השיבה שאף אחד לא יכול להקים עסק קטן בסכום זעום כל כך.

"זה חלק מהתוכנית שלי", האריס ענתה. "זה עסק פיצי־פיצי. זה לא בדיוק עסק כמו הקונספט של עסק. את יודעת על מה אני מדברת. זה רק עוד לא קרה".

אופרה לא לחצה יותר מדי, ורק אמרה שהתשובה של האריס גרמה לכולם לחייך כי כולם הבינו שהיא מוכשרת וטובה ורוצה לעזור לכולם. אבל הצופים בבית ראו משהו אחר לגמרי. והם המשיכו לראות את אותו הדבר המדאיג בדיוק בכל פעם שהאריס פתחה את הפה.

כשהיא ישבה, למשל, לעוד ראיון ידידותי עד כאב ברשת הכבלים MSNBC, שנחשבת לאוהדת במיוחד את המפלגה הדמוקרטית, היא נשאלה מה תעשה כדי לשפר את הכלכלה. בעבור מרבית האמריקנים, השאלה הזו דחופה וכואבת: תחת ג'ו ביידן וקמלה האריס, האינפלציה טיפסה לשיא של 40 שנה, ביצים התייקרו ב־33.1 אחוז, דלק ב־59.9 אחוז, ו־82 אחוז מהמשיבים בסקר של ה"ניו יורק טיימס" השיבו שהכלכלה צועדת בכיוון הלא נכון. מה תעשה הנשיאה האריס שסגנית הנשיא האריס לא עשתה בארבע השנים האחרונות?

"חלק מהעבודה עומד להיות דרך מה שאנחנו עושים על ידי זה שאנחנו נותנים תמריצים וסיוע לרשויות שלטון מקומיות", האריס ענתה. "למשל, בכל מה שקשור בתחבורה, ואנחנו מסתכלים באופן הוליסטי על הקשר בין זה לבין דיור, ומסתכלים באופן הוליסטי על התמריצים שאנחנו בממשל הפדרלי יכולים לתת לרשויות שלטון מקומיות, כדי שנוכל לתכנן דברים באופן הוליסטי, כולל מתן דיור בר־השגה לאנשים עובדים". התשובה, הוליסטית ככל שתהיה, הפכה ללהיט רשת ויראלי, ולא מהסיבות שהאריס קיוותה להן.

תאשימו את טראמפ

כעת, אפילו תומכיה הנלהבים ביותר של האריס לא יכלו להתעלם מהעובדה שהמועמדת לא נראית מסוגלת, אפילו אל מול מראיינים ידידותיים להפליא, לתת תשובה עניינית לאף אחת מהשאלות הקריטיות שמטרידות את ציבור הבוחרים בארה"ב. קחו, לדוגמה, את נושא ההגירה, מהבוערים ביותר השנה: תחת ממשל ביידן, כ־8 מיליון מהגרים לא חוקיים חצו את הגבול, מתוכם 1.7 מיליון נעלמו ברחבי ארה"ב מבלי שנודעו עקבותיהם. מאלו שנמצאים בפיקוח של רשויות ההגירה, ל־662,566 יש תיקים פליליים, ומתוכם 435,719 הם פושעים מורשעים ו־13,099 הורשעו ברצח.

אפילו בוחרים דמוקרטיים רוצים לדעת מדוע בחר ממשל ביידן ביודעין לא רק להפקיר את הגבול בכזה אופן שמיליוני אנשים יוכלו להסתנן באין מפריע, אבל להרשות אפילו לרוצח מורשע אחד - שלא לדבר על יותר מ־13 אלף - להיכנס לארה"ב. ואותם הבוחרים גם רוצים לדעת מה קמלה האריס, שהתהדרה בהיותה "צאר הגבולות" תחת ביידן ואחראית לפחות באופן חלקי על מדיניות ההגירה של הנשיא שאותו שירתה, תעשה שקודמה בתפקיד לא עשה. התשובה של האריס לשאלה? הכל אשמתו של דונלד טראמפ.

התשובה לא סיפקה אף אחד. אפילו לא את הבוחר ביל קלינטון: בהופעה פומבית בג'ורג'יה כחלק ממסע הבחירות של האריס, קלינטון התייחס לאחד מהמקרים הכי שנויים במחלוקת בעידן ממשל ביידן־האריס, זה של רצח לייקן ריילי, סטודנטית צעירה באוניברסיטת ג'ורג'יה שקיוותה להיות אחות מוסמכת. ריילי יצאה לריצה בפברואר השנה, אז הותקפה על ידי חוזה אנטוניו איבארה, מהגר לא חוקי בן 26 מוונצואלה. איבארה ניסה לאנוס את ריילי, ומשלא הצליח חנק אותה וחבט בראשה עד שמתה. "אם היו עושים עבודת ביקורת כמו שצריך בגבול", קלינטון הודה בעצרת הבחירות של האריס, "לייקן ריילי היתה חיה היום". הקמפיין של טראמפ, בהברקה חדה, שחרר בתוך דקות מודעת בחירות שכללה רק את האמירה של קלינטון ואחריה את הסיומת הרגילה לתשדירים שכאלה: "אני דונלד טראמפ, ואני אישרתי את המסר הזה".

האריס הבינה שהגיע הזמן להתחיל ולהשיב על שאלות בכנות, ולכן, בראשית אוקטובר, היא בחרה באכסניה הנכבדת ביותר שהתקשורת האמריקנית יכולה להציע: "60 דקות", מגזין החדשות השבועי של רשת CBS שעדיין נחשב בעיני רבים לאחד מהמקרים הבודדים בתקשורת של עיתונות לא מוטה או מגויסת. אבל כל מי שנתן אמון ב"60 דקות" ובהאריס עצמה התאכזב עד מהרה. כשהראיון שודר לבסוף, התברר חיש מהר שתשובותיה של האריס עברו עריכה חדה מאוד כדי לגרום לה להישמע קוהרנטית.

כשהמועמדת נשאלה, למשל, מה עמדתה בנוגע לכך שבנימין נתניהו מתעקש להמשיך בדרך שונה מזו שממשל ביידן התווה לגבי מלחמת חרבות ברזל, האריס הגישה עוד "סלט מילים" תמוה: "העבודה שאנחנו עשינו גרמה למספר של צעדים באזור הזה מצד ישראל שהיו, במידה רבה מאוד, בעידוד של, או התוצאה של, הרבה מאוד דברים, כולל ההשתדלות שלנו למען מה שצריך לקרות באזור".

אבל את התשובה הזו צופים בבית לא ראו עד אחרי שחומר הגלם של הראיון דלף לתקשורת. בגרסה של הראיון ששודרה לבסוף, התשובה של האריס היתה זו, תוצאה של עריכה אינטנסיבית ומגמתית: "אנחנו לא נעצור את המאמצים שלנו להיות ברורים שהמלחמה הזו חייבת להסתיים".

פאניקה בקונטרול

הפרשה הותירה את האריס חבולה והזמינה תשומת לב נוספת לדעותיה של המועמדת, או, יותר נכון, להיעדר כל דבר שכל אדם הגון יכול היה להגדיר כעמדה ברורה בכל נושא כלשהו. לדוגמה, הקומיקאי ומגיש הטלוויזיה ביל מאהר - אחד שעדיין מצהיר בגאווה שהאריס היא המועמדת המועדפת עליו - ביקר את עמדותיה בנוגע לישראל, והדגיש ששום דבר ממה שהאריס אומרת בראיונות שלה לא מתקרב לעמדה רצינית ומושכלת של מישהי שרוצה להיות נשיאה. "אם זה מה שיש לך להגיד", מאהר ביקר את האריס, "עדיף שתשתקי".

כשהפאניקה בשיאה, האריס שוב נסוגה לכלי תקשורת אוהדים. היא התראיינה להסכת הפופולרי "תקרא לה אבא'לה", שבדרך כלל עוסק באופן קליל במין ובזוגיות, ונשאלה שאלות פשטניות להחריד שהזמינו גלי תגובות מצד עוקבים שהתמרמרו שהמשדר היה תעמולה, לא ראיון. כוכבה של האריס דעך עוד קמעה כשהווארד סטרן, שדרן הרדיו הפופולרי והחתרני לשעבר, פתח את הראיון איתה בהכרזה שלדעתו צריך לאסור על תוכניות הומור וסאטירה לספר בדיחות על האריס כיוון שחייבים להבטיח את ניצחונה בכל מחיר.

התשובות המביכות והלא־ענייניות של המועמדת, והפרופגנדה הלהוטה של רבים כל כך ממראייניה, הובילו את הקמפיין לתובנה שעכשיו רק נס יוכל להציל את האריס מלהצטייר כמועמדת בינונית, או לכל הפחות כדוברת בעלת שליטה מוגבלת בנושאים החשובים לבוחרים. ובדיוק בחיפוש אחרי נס שכזה, החליטו אנשיה לשלוח אותה לגוב האריות: לראיון עם ברט בייר ברשת פוקס ניוז השמרנית.

את הראיון כדאי לראות, ובמלואו. קשה לחשוב על דוגמאות מובהקות יותר של אישיות פוליטית בכירה ברמתה של האריס נכשלת כישלון כל כך חרוץ בשאלה אחרי שאלה עם מנחה שיצא מגדרו לשאול שאלות קשות באופן הוגן. כך, למשל, אחרי שהאריס תקפה שוב ושוב את כשירותו של דונלד טראמפ לתפקיד, בייר שאל את האריס מה שכל בר בי רב היה שואל מן הסתם: "את אמרת בראיונות חוזרים ונשנים שג'ו ביידן כשיר לתפקיד, ושהוא עוקף את אנשי הצוות שלו בסיבוב. מתי בפעם הראשונה הבחנת שהיכולות הקוגניטיביות שלו הידרדרו?"

האריס הביטה למצלמה ושתקה. היא שתקה במשך שניות ארוכות. היא שתקה כאילו השאלה היכתה בה כרעם ביום בהיר, ולא כאילו היא תלונה שבוחרים חזרו והעלו כשהרגישו ששיקרו להם על כשירותו של ביידן במשך חודשים ארוכים. כשהיא בחרה לדבר לבסוף, התשובה שלה היתה חמקנית ועמומה כתמיד. "ג'ו ביידן", היא אמרה. "הסתכלתי עליו במשרד הסגלגל ובחדר המצב, ויש לו את שיקול הדעת והניסיון לעשות בדיוק מה שצריך כדי לקבל החלטות בשביל העם האמריקני". כאילו המפלגה שלה עצמה לא הודתה כבר שזה לא נכון, כאילו המועמדות שלה עצמה לא היתה תלויה בדיוק באי־יכולתו של הנשיא המכהן להמשיך לכהן בתפקיד. בייר לחץ בעדינות, והאריס איבדה את קור רוחה. "ברט, ג'ו ביידן לא עומד לבחירה", היא אמרה. "דונלד טראמפ כן".

לפני שהראיון התחיל, אנשיה של האריס התגאו בשיחות רקע לתקשורת כי המטרה של הראיון לרשת השמרנית היא להראות למצביעים במרכז ובימין המתון שהאריס היא מועמדת כשירה ושקולה שאפשר לסמוך עליה. בזמן הראיון עצמו, אנשיה של האריס ראו את גודל הקטסטרופה ולחצו על בייר לסיים את הראיון הרבה יותר מוקדם מהזמן שעליו הוסכם מראש. מייד אחרי הראיון אנשיה של האריס, מודעים לגודל האסון, מזערו נזקים: המטרה האמיתית של הראיון, הם הסבירו, היתה להראות לבוחרים בשמאל הפרוגרסיבי כמה האריס אוהבת להתעמת עם הימין.

תוכנית הסאטירה הוותיקה "סאטרדיי נייט לייב" גויסה אף היא למערכה, וליהקה את אלק בולדווין לגלם את דמותו של בייר. זו היתה ההופעה הראשונה של השחקן הוותיק בתוכנית, אחרי אירוע טרגי שבו ירה למוות בצלמת של סרטו האחרון. והמערכון, אם אפשר לקרוא לו ככה, היה סוג אחר של רצח, הפעם של העובדות: במקום המגיש השקול שכמעט 8 מיליון אמריקנים ראו בשידור חי יוצא מגדרו לשאול שאלות בסיסיות באופן מכובד, בולדווין גילם את בייר בתור גבר רברבן שמסגביר לאישה החכמה ממנו, ובתור ימני קיצוני ששואל שאלות לא הוגנות בלי לתת לגברת הנאורה הזדמנות לדבר.

העתק/הדבק

אם היתה להאריס דרך כלשהי להיחלץ מהאסון, אסון אחר התרגש עליה תכף ומייד. כריס רופו, חוקר ועיתונאי שמרני, פרסם מחקר שמצא הררים של פלגיאריזם בספרה של האריס, "קשוחה כנגד הפשע". בחלק מהמקרים, התברר, המועמדת (או כותב הצללים שלה) העתיקו פסקאות שלמות מוויקיפדיה, כמו תלמידה לא זהירה ולא מבריקה במיוחד בחטיבת הביניים. ההוכחות היו כל כך רבות וכל כך חותכות, שהתקשורת שוב נאלצה להתגייס לטובת המועמדת. "אקטיביסט שמרני נטפל לכמה פסקאות מהספר של האריס", שוררה הכותרת ב"ניו יורק טיימס", כאילו המדובר במזימה ימנית לעוות את האמת ולא בכמות של גניבות ספרותיות שהיו שולחות כל תלמיד בכל מוסד חינוכי למנהלת תכך ומייד.

כדי לתמוך בקביעה החותכת הזו, העיתון ציטט אדם בשם ג'ונתן ביילי, מומחה לפלגיאריזם, כאומר שהגניבות הספרותיות כביכול של האריס לא משמעותיות בעליל. רק שביילי לא בדיוק אמר את זה: ברגע שהכתבה יצאה, הוא פרסם הכחשה ברשתות החברתיות והסביר שהעיתון נתן לו לבדוק רק חלק מזערי מההוכחות שרופו הביא, ושבדיקה מעמיקה יותר מצביעה על כשלים חריפים יותר של האריס, גם אם לא בהכרח על ניסיון מודע להונות את ציבור הקוראים.

איך יסתיים המסע של קמלה האריס לבית הלבן? שוב, קשה לומר. ייתכן שהבוחרים יבחרו להצביע לה בכל אופן, בייחוד אלו ששנאתם לדונלד טראמפ לובתה במשך שנים על ידי תקשורת שממשיכה להציג את המועמד לא בהתבסס על העובדות היבשות של ארבע שנות כהונתו בבית הלבן, אלא על ידי טענות היסטריות שטראמפ הוא דיקטטור בהתהוות: רק השבוע, למשל, ה"אטלנטיק", מגזין שפעם נחשב כמכובד והיום ידוע בעיקר כחממה להתפרצויות זעם פרוגרסיביות, פרסם מאמר שבו טען שהמועמד הרפובליקני שואב את השראתו לא רק ממוסוליני, אלא מהיטלר ומסטלין גם כן.

וייתכן גם שהמאמצים הניכרים שהדמוקרטים משקיעים בקריאת תיגר על שיטת הבחירות הנהוגה בארה"ב יישאו פרי גם כן. בשבוע שעבר, למשל, התובע הכללי של ביידן, מריק גרלנד, תבע את מדינת וירג'יניה לאחר שזו האחרונה העזה לעבור על רשימת הבוחרים ולפסול את אלו שאינם אזרחים ולכן אינם בעלי זכות בחירה על פי חוק. כשמושל וירג'יניה, הרפובליקני גלן יאנגקין, דרש מהממשל להסביר באיזו עילה בדיוק המדינה שלו נתבעת בעוון שמירה על החוק והקפדה שרק אזרחים אמריקנים יוכלו לגשת לקלפי, גרלנד מלמל משהו על תקדימים משפטיים שהופרו - הסבר שה"וול־סטריט ג'ורנל" וכלי תקשורת נוספים מצאו תמוהה ביותר. "להרבה אמריקנים יש ספקות, חלקם מוצדקים וחלקם לא, בנוגע לטוהר הבחירות", ה"וול־סטריט ג'ורנל" קבע, וצעד כמו זה של גרלנד - שנראה כמו התערבות כדי להבטיח שהמוני מהגרים לא חוקיים יוכלו להצביע, שלא כחוק, בעבור מועמדת שלא מצליחה לגייס מספיק קולות בקרב אזרחי ארצה החוקיים - "רק מלבה אותן".

וייתכן גם שהאריס תפסיד, ובגדול, לא בגלל גזענות, או שנאת נשים, או כל רעה חולה שהדמוקרטים מזדרזים להאשים בה את כל מי שלא מיישר קו עם העמדות שלהם, אלא כי הם בחרו - מבלי להתייעץ עם ציבור הבוחרים, כמקובל בדמוקרטיה - במועמדת נטולת הישגים, שרכבה על גל התקינות הפוליטית למשרה השנייה בחשיבותה במדינה. ימים יגידו. עשרה ימים, ליתר דיוק.