במהלך השבוע האחרון, ההתנגשות בין מדינת ישראל לבין יוניפי"ל, הכוח הצבאי לשמירת השלום מטעם ארגון האומות המאוחדות שמוצב בדרום לבנון, הפכה לבלתי נמנעת - אם לא בשטח, לפחות במלל הרטורי ובהשתפכויות הזעם ההדדיות. נדמה שבפעם המי־יודע־כמה, ישראל שוב נופלת אל אותה מלכודת של עימות מול הגוף המוזר הזה, שלא תמיד ברור מהו באמת תפקידו.
כוחות יוניפי"ל הגיעו לשטח דרום לבנון בשנת 1978, בעקבות החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם, לאחר מבצע ליטני. התקווה של ישראל היתה שהם יקשו על המחבלים לתקוף את גבולנו הצפוני. האם היא התממשה? ממש לא. ארגוני הטרור לא התרשמו מן הקסדות התכולות. התקפותיהם על ישראל רק הסלימו, תעוזתם גברה, ואמצעי הלחימה שברשותם עלו מדרגה עד כדי כך שישראל נדרשה לפתוח במבצע שלום הגליל, שנהפך למלחמת לבנון הראשונה.
גם בשנים שלאחר מכן יוניפי"ל לא היה מכשול אמיתי בפני חורשי הרעה. רצועת הביטחון, שבה החזיקה ישראל בדרומה של מדינת הארזים, היא שבלמה את רוב ההתקפות, ולא גדודי חיילי האו"ם שבילו באזור, ובעיקר שהתהדרו ביכולתם להביא למשפחותיהם במדינות העולם השלישי משכורות גבוהות. אחרי יציאת ישראל מרצועת הביטחון נחשף שקר ההסתמכות על יוניפי"ל במלוא העוצמה, כשהפעילים של חיזבאללה ושל ארגוני טרור אחרים צפצפו בגלוי על הכוח הבינלאומי ופעלו בחסותו ככל שעלה על רוחם.
אך במקום להביט לאמת בעיניים, ישראל המשיכה לרמות את עצמה. במקום לקלוט שהכלי רקוב ופגום מעיקרו, ולכן לעולם לא תהיה בו תועלת, חשבו מי שחשבו שאפשר לתקן אותו באמצעות משחקי מילים. עקב מלחמת לבנון השנייה, ממשלת ישראל תבעה שני דברים שבראייתה היו אמורים להפוך את יוניפי"ל לגוף אפקטיבי, שימנע מחיזבאללה להתעצם ולאיים עלינו: להרחיב את המנדט של הכוח כך שתתווסף אליו הסמכות לפעול מול המחבלים, ולכלול חיילים ממדינות המערב.
החלטה 1701 של מועצת הביטחון בעקבות מלחמת לבנון השנייה נתנה לכאורה מענה לשתי התביעות הישראליות. מצד אחד, הותר לחיילי יוניפי"ל לעצור פעילי חיזבאללה חמושים כשהם מאיימים על אנשי הכוח או מבצעים פעילות טרוריסטית מדרום לנהר הליטני. מצד שני, הוחלט שבראש הכוח תעמוד איטליה הידידותית, ושיצטרפו אליו גם חיילים צרפתים.
רה"מ אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני הציגו זאת כהישג עצום. הנחתם היתה שההפקרות תיפסק, ושכעת הכל יתנהל אחרת - אבל ההנחה הזאת התבררה כעוד בלוף. במשך 18 השנים של פעילות יוניפי"ל במתכונתו החדשה, חיזבאללה העמיק את אחיזתו בדרום לבנון הן בכמות והן באיכות. בשבועות האחרונים חיילי צה"ל מגלים ומשמידים את בסיסי הטרור שנבנו מתחת לאף של יוניפי"ל, ובניגוד גמור למנדט שלו. אלא שזה רק חצי מהבעיה. החצי השני, מכוער ומסוכן לא פחות, בא לידי ביטוי כשצה"ל החל סוף־סוף לבער את מה שהצמיח הטרור בחסות יוניפי"ל.
דווקא עכשיו, נציגי האו"ם וראשי המדינות השולחות את חייליהן לשורות יוניפי"ל הזדעקו. מההפרות המתמשכות של חיזבאללה הם בחרו להתעלם, ודווקא המהלך ההגנתי של צה"ל, שנועד להסיר את ההפרות של חיזבאללה, הוא לצנינים בעיניהם. אחרי שאיש מהם לא תבע מחיזבאללה לעצור, פתאום כולם צועקים לישראל: "עצרו!". ואם לא היו לנו מספיק צרות, כעת נוספה עליהן עוד אחת: לא רק שחיילי המדינות המערביות לא הגנו עלינו מפני זרועות הטרור - הימצאותם באזור בימים האלה הופכת אותם למגן אנושי של חיזבאללה, ומאיימת לפגוע ביחסים עם מדינות חשובות.
על מי הם באמת מגינים?
"כישלון הקונספציה של יוניפי"ל אינו מקרי", טוענת פרופ' אן בייפסקי, מומחית למשפט בינלאומי שעומדת בראש המכון לזכויות האדם ושואה של אוניברסיטת טורו, ונשיאת הארגון Human Rights Voices. "בין שהן פועלות בלבנון, בירושלים, בעזה או ביהודה ושומרון, כל סוכנויות האו"ם רוקדות לצלילי אותו חליל. אין ספק שהם מתהדרים בשמות נכונים ומרגיעים, כמו 'כוח לשמירת השלום', אך למעשה זה אבסורד לכנות את אנשי יוניפי"ל 'שומרי שלום', כי הרי התפקיד שלהם דה־פקטו במשך עשרות שנים היה לאפשר לחיזבאללה לפעול. אין דרך אחרת לתאר את עמידתם בצד בחוסר מעש, תוך צפייה במחבלים שמתחמשים ומתארגנים כדי לרצוח יהודים.
"כיום, ככל שיחידות יוניפי"ל נשארות באופן מכוון באזור לחימה, אפילו אחרי שהוזהרו על ידי ישראל כנדרש שלא לעשות זאת, אנשיהן לא נחשבים מגינים אנושיים חסרי מזל בעיניי. הם מגינים על חיזבאללה בכוונה. וכל עוד שולחיהם, כמו מזכ"ל האו"ם ומועצת הביטחון של האו"ם, מתעקשים שהם ישמשו בשר תותחים עבור ארגון טרור שהקדיש עצמו בגלוי לשלילת הזכות לחיים של האזרחים במדינה השכנה - האשמה על פגיעה אפשרית בחייהם מוטלת לא רק על המחבלים הפועלים ביניהם ובקרבם, אלא על ארגון האומות המאוחדות עצמו".
פרופ' בייפסקי רואה ביוניפי"ל רק סימפטום של בעיה רחבה ועמוקה יותר. לדבריה, כל מה שהוקם תחת המטרייה של האו"ם נועד לפעול נגד ישראל, כי דרך הפעולה הזאת נגזרת מאופיים של הגופים הבינלאומיים. במילים אחרות - מי יתפלא שהעץ שנגוע ברעלים עד יסוד מניב פירות רעילים?
מחקר מקיף שנערך על ידי פרופ' בייפסקי, ושהתפרסם לאחרונה על ידי המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, חושף כי לאו"ם על מוסדותיו יש שיטה סדורה ובדוקה להפוך את היוצרות: לתרץ, להצדיק, להאשים את הקורבן. השיטה הופעלה ביתר שאת אחרי 7 באוקטובר. בתחילה, ממש בסמוך לטבח, הבכירים השונים בהיררכיה של הארגון - החל מהדווחית המיוחדת מטעם האו"ם לענייני הפלשתינים פרנצ'סקה אלבנזה, דרך נציב האו"ם לזכויות האדם פולקר טירק וכלה בנציגי האו"ם לענייני בריאות - כולם ביקשו לתרץ את פעולות חמאס ולהמעיט בערכן.
בשלב הבא ניסו להצדיק אותן, לגלות סימפתיה כלפי הטובחים ("אין להם מדינה, אז מה רוצים מהם?") ולטעון כי הנעשה אינו יותר מתגובה פלשתינית למעשי ישראל. מכאן הדרך להאשמת ישראל ולאמירה שהיא עצמה הסיבה לכך שאזרחיה, מתינוקות עד זקנים, נרצחו, היתה קצרה. ההיפוך הושלם בתוך ימים אחדים. כפי שאלבנזה עצמה אמרה בלי בושה ב־7 בפברואר 2024: "הקורבנות של 7 באוקטובר נרצחו לא בגלל יהדותם, אלא בתגובה לדיכוי של ישראל".
את אותה השיטה תמצאו בכל סוכנויות האו"ם ובכל פעולותיו, ללא יוצא מן הכלל, גם בסוגיה של יוניפי"ל. הפרות של חיזבאללה מושתקות, מוסברות וזוכות לצידוק, ומייד אחר כך מקודם המסר שישראל היא האשמה בכך שארגון הטרור הלבנוני פעל ופועל נגדה מהשטח שאמור היה להיות מפוקח ונשלט על ידי חיילי האו"ם. מעבר לשאיפה להבאיש את שמה של ישראל, המטרה המעשית, לדברי פרופ' בייפסקי, היא לשלול ממנה את הלגיטימציה ואת הזכות להגנה עצמית. לאחרונה זה נאמר בגלוי, כשישראל נדרשת לא לירות באזור שבו מוצבים חיילי יוניפי"ל, גם אם יורים עליה.
פרדיגמה שקרית של שוויון
אם זה נשמע לכם מוכר - אתם לא טועים. אותם טיעונים כבר הועלו, למשל, בדיוני בית הדין הבינלאומי בהאג ביחס לפעולות ישראל סביב בניית גדר ההפרדה, מזכירה פרופ' בייפסקי. גם אז המטרה היתה כפולה - להצדיק את מעשי המחבלים המפעילים נגדה אלימות רצחנית, ובה־בעת להוביל למסקנה שישראל לא רשאית להתגונן מפניה. השופט המצרי נביל אל־ערבי ביטא אותה במילותיו, כשקבע: "במהלך ההיסטוריה הכיבוש תמיד נתקל בהתנגדות מזוינת - אלימות מולידה אלימות". אל־ערבי כיהן בתפקידים שונים באו"ם כנציגה של ממשלת מצרים, והוא לא היחיד. כל סוכנויות האו"ם ומוסדותיו מאוישים באנשים מסוגו.
יצירת פרדיגמה שקרית של "שוויון מוסרי" בין ארגוני הטרור לבין ישראל, המושא להתקפותיהם, היא עוד מוטיב חוזר בפעולות המוסדות הבינלאומיים החוסים תחת האו"ם. לדידו של יוניפי"ל, אין הבדל בין שני הצדדים. מוסדות האו"ם אפילו נוהגים להתגאות בגישה הזאת ומציגים אותה כביטוי להיעדר משוא פנים - אבל זה לא יותר מפיקציה. בפועל, עם החמושים של חיזבאללה הם תמיד יפחדו להתעסק.
"ככלל, הדמוניזציה וההטיה נגד מדינת ישראל הן הלחם והחמאה של פעולת כלל זרועות האו"ם, תוך התחפשות לדאגה לשמירת זכויות האדם, לשיקולים הומניטריים ולמשפט הבינלאומי", מבהירה פרופ' בייפסקי. "ארגון האומות המאוחדות פועל כזרוע פוליטית של מדינות וארגוני טרור, שלא מכירים בזכותה של ישראל להתקיים, ושמחויבים לביצוע רצח עם של העם היהודי.
"רוב המדינות החברות באו"ם אינן מדינות דמוקרטיות חופשיות. שום דבר לא יכול להיעשות במועצת הביטחון של האו"ם ללא ההסכמה של רוסיה ושל סין, כי כל אחת מהן מחזיקה בזכות וטו. ובאשר לגוף הראשי שאמור לעסוק בשמירה על זכויות האדם, מועצת זכויות האדם בז'נבה - חברות בה כמה מדינות שנמנות עם הגרועות בעולם שמפירות זכויות אדם".
ובכל זאת, המנדט של יוניפי"ל מדבר על מניעה של פעילות טרור.
"לאו"ם אין הגדרה מנוסחת של טרור, מכיוון שהמדינות המוסלמיות שותפות לתפיסה שלפיה רצח של יהודים - או 'כובשי האדמה הערבית', בשפתן - אינו טרור כלל. בבניין מטה האו"ם בניו יורק, לצד תערוכה על השואה, מוצגת תערוכת קבע בנושא 'פלשתין', שמערערת על הלגיטימיות של החלטת החלוקה משנת 1947. כל מבקר או קבוצת מבקרים, מבוגרים או תלמידים, זוכים לשמוע שהישראלים הם כמו נאצים".
הם העלימו עין גם מהתוקפנות של חמאס ושל חיזבאללה בשנה האחרונה?
"על אף הררים של ראיות, ובהן העדויות של הרוצחים, המתעללים והאנסים עצמם, מועצת הביטחון של האו"ם מעולם לא גינתה את חמאס על טבח 7 באוקטובר, או על כל דבר אחר. גם שאר גופי האומות המאוחדות לא עשו זאת, כולל העצרת הכללית ומועצת זכויות האדם. גם מועצת הביטחון, שמופקדת מכוח אמנת האו"ם על שמירת השלום והביטחון הבינלאומי, מעולם לא גינתה את הטבח. סוכנויות האו"ם האמונות על זכויות הנשים התעלמו מהזוועות שבוצעו על ידי המחבלים הפלשתינים כלפי נשים וילדות ישראליות, ואפילו פקפקו באמינותן. זה חולני לגמרי - מבחינתן, מי־טו חל על כולם, רק לא על יהודים.
"הדמות הבכירה של האו"ם, המזכיר הכללי אנטוניו גוטרש, אמר כי 7 באוקטובר 'לא קרה בוואקום', והמשיך לנסות להעניק לרוצחי המונים ניצחון פוליטי כשגופות מחוללות ובלתי נתונות לזיהוי של יהודים עוד נערמו. ישראל סיפקה לעולם הוכחות בלתי ניתנות להכחשה של מעורבות האו"ם בטבח 7 באוקטובר ובמלחמה שמתנהלת מאז בעזה: פרטים על עובדי או"ם שהשתתפו בטבח, מתקני או"ם ששימשו בסיסי אימונים של מחבלים ומחסני נשק ותחמושת עבורם, סוכנויות או"ם שתרמו ליצירת מגן אנושי למחבלים בכך שמנעו פינוי של אוכלוסייה אזרחית, מוסדות או"ם שהפיצו מידע כוזב ושקרי על קורבנות ועל עובדות".
מה על ישראל לעשות בסיטואציה הזאת?
"אולי הדבר החשוב ביותר בעת הזו הוא לזהות את התפקיד שממלא הממשל האמריקני, בראשות ג'ו ביידן וקמלה האריס. הממשל הזה עושה שימוש באו"ם כנשק, מעין חרב דמוקלס שתלויה מעל הראש של ישראל. הם משחקים באפשרות לא להטיל וטו על החלטות מועצת הביטחון נגד ישראל, בדיוק כפי שעשה הנשיא הדמוקרטי הקודם, ברק אובמה.
"במשך כמעט ארבע שנים, מדיניות החוץ של ממשל ביידן־האריס היתה להעניק לגיטימציה לסוכנויות האו"ם, לרבות אונר"א ומועצת זכויות האדם, ובכך למנוע כל סיכוי של נשיאה באחריות על הטיה אנטישמית בזויה של האו"ם. אנשי הממשל הזה משמיעים מילים ריקות מתוכן על 'רפורמה' ו'שינוי', אך בד בבד מתעלים מאות מיליוני דולרים לידי מי שלא עשה שום רפורמה ולא השתנה. לפחות עד לבחירות בארה"ב, הכדור בידיים של ישראל. אם אין אני לי, מי לי?".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו