איפה אתם בימים טרופים אלה, יקיריי?
אני, כדרכי בקודש, על מטוס. יש גברים שאוהבים גברים, יש נשים שאוהבות נשים, יש בני אדם שאוהבים חיות, יש חיות שאוהבות בני אדם. אני אוהב מטוסים.
אני יושב נינוח על כיסא טיסה מרווח של חברת סעודיה, זאת מערב הסעודית, ואני טס לג'דה. כמעט כל מי שטס מחו"ל לקיים את מצוות החג', כך מסביר לי סעודי חינני, נוחת קודם כל בג'דה.
אם כולם, או כמעט כולם, טסים לג'דה, למה שאני אהיה יוצא מן הכלל?
דבר ראשון שעשיתי עוד לפני שהתיישבתי במקום משכני זה ברקע השישי היה להזמין כוסית קפה סעודי בצבע חום, שזה כידוע הקפה שאותו שותים שכניי מהרקיע השביעי, יצורי קודש הידועים ליהודים שומרי השבת בשמם העברי "מלאכי השרת, מלאכי עליון".
ממערכת ההפעלה הקולית של המטוס נשמע קולו של הטייס. מה הוא אומר? תפילת הדרך. המטוס הזה, אם לא ידעתם, מופעל על ידי מפלגת יהדות התורה. כן, באמת. הטייס שלנו, יש לו קול ממש דומה לחבר הכנסת גפני. עוד מעט, נראה לי, הוא גם ינסה להעביר פה איזה חוק נגד גיוס חרדים.
שמחה וששון במטוסנו!
הקפה מוגש לי בחיוך על ידי דיילת נחמדה, ואני לוגם לי לאיטי, בהנאה רוחנית עילאית, מהמשקה החום הלוהט שאהוב עלי מימים עברו, עוד בטרם הגיעי לרחם אמי. הקפה הזה, תאמינו או לא, הוא יותר טוב מחג'. כן! בין לגימה ללגימה מפעיל אני את מסך הווידאו שלמול עיניי, ושבו אוכל לראות, ככל הידוע לי, את מסלול הטיסה וזמן נחיתה משוער. להפתעתי, את מסלול הטיסה אני מזהה, אבל זמן נחיתה משוער לא מופיע כלל.
אולי, יכול להיות, שכל הנושא הזה של השערות זמני נחיתה הוא משהו שמתאים לנוצרים אבל לא למוסלמים. מי יודע? אני מזמין עוד קפה חום, הפעם כוס ולא כוסית, ותוך כדי שתייה אני מחליט שבאמת זה לא משנה מתי המטוס ינחת. כל עוד שהחום הזה מגיע, לוהט וטרי, אני מוכן לא לנחות אף פעם.
במטוס הזה תלבשו לבן
בין לבין, אני צופה לי בסרט ערבי משעשע. הסרט מספר על סאלאח שאיבד את עיניו לאחר שהסתבך בקטטה אלימה. כדי להשיב את מאור עיניו הוא יוצר קשר חברותי עמוק עם פאתחי התמים, כדי לגנוב ממנו את עיניו היפות. זה סוג של סרט שאני ממש אוהב. נראה לי שהסרט הבא, בטיסה הבאה, יהיה עלֹ הסבא מוסטפה הזקן שאיבד את און מותניו ומתיידד עם ראשיד התמים, שרק אתמול חגג את הבר־מצווה שלו, כדי לגנוב ממנו את איבר הגברים הנחשק.
וכך עוברות להן השעות עד שלפתע חבריי לטיסה קמים ממקומותיהם, נעים לעבר חדר השירותים, וכשהם יוצאים ממנו הם, ראו זה פלא, מלובשים בגלביות בוהקות בלובנן.
למה, מה קרה?
ממש ברגעים אלה, הם מסבירים לי, המטוס חג מעל אדמת הקודש של סעודיה, ובמקומות קדושים מנהג הגברים ללבוש לבן.
ואז, לאיטם, צועדים הם לחלקו האחורי של המטוס. מה יש שם? אני שואל אותם. "מסגד", הם עונים.
עוד יום יבוא, מזמזם לו קול נבואי בתוך חדרי ליבי, ואל על תתקין שטיבלאך שובי עין במטוסיה. וכשמטוסי החברה יחוגו להם מעל ארץ התנ"ך, הגברים יחבשו על ראשם שטריימל ענקי ודיילות צנועות וחסודות יחלקו טשולנט לוהט בהשגחת הרבי מגור.
החל משנת 2017, אומרת לי דיילת מלובשת למשעי, נשים סעודיות לא חייבות עוד לכסות את ראשן בחיג'אב. "אבל הגוף שלנו חייב להיות מכוסה, כולל ידיים עד לאצבעות, וגם הצוואר". אני משער לעצמי שלא תופתעו לשמוע כי הדיילות פה נראות שתי טיפות מים כמו בנותיו הבתולות של הרבי.
ברגע זה ממש, ניסי שמיים, קולה של אחת הדיילות נשמע במערכת הקולית של מטוסנו. "שאללה יקבל את כל מעשיכם הטובים", מכריזה היא.
אינשאללה.
השלום נמוג בעשן
כל נושא הפירוד בין נשים לגברים, אם אתם מעוניינים לדעת, מאוד־מאוד חשוב לחסידי גור הסעודים. כשהקפה החום נגמר ואנו נוחתים בג'דה, עבדכם הנאמן צועד לעבר אזור העישון. באזור זה שני חדרים, גדול וקטן. הגדול הוא למעשנים מסוג זכר, והקטן למעשנות מסוג נקבה. מאוד חשוב שהעשן היוצא מגוף הנשים לא יתערבב בעשן היוצא מגוף הגברים. אם ח"ו יתערבב לו העשן, הדבר יכול לגרום, רחמנא ליצלן, לגילוי עריות שדינן כרת.
בשדה התעופה הג'די, לאחר העישון בנפרד, אני מחפש לי קפה חום, אך כל מה שאני מוצא הוא איש עסקים סעודי, שלצורך כתבה זו נקרא לו אחמד. אחמד, המלובש באלגנטיות, נהנה להעביר את זמנו איתי. אני, דרך אגב, גרמני. כך הוא מנחש, ואני לא מכחיש.
אנחנו יושבים ומטפטים על הא ועל דא, דא והא, צוחקים לנו ללא הרף, ותוך כדי שיחה אחמד אומר לי: "אתה גרמני, זה נכון, אבל בטבע שלך, בנשמה שלך, אתה ערבי. אם תעשה בדיקת דנ"א, אני בטוח, אתה תמצא שהמשפחה שלך במקור היא ערבית".
זו עובדה שאין עליה עוררין, אני מאשר. ובטרם בוא הרמדאן, אני מבטיח לו, אבדוק מאין בחצי האי ערב באתי לעולם.
אנו לוחצים ידיים ומחבקים איש את אחיו לגזע המובחר.ואז, לפני שאנחנו נפרדים, אחמד נהיה רציני.
"היינו ממש שתי פסיעות לפני חתימה על הסכם שלום בינינו לבין היהודים, ואז חמאס יצא למסע רצח בישראל".
למה הם עשו את זה?
"בגלל שזה מה שהם. תמיד עושים בעיות". באופן כללי, הוא מוסיף, מאז ומעולם אין ערבי אמיתי שלא שונא את הפלשתינים.
כמה סעודים חושבים כך? אני שואל אותו. "כל מי שיש לו עיניים בראשו", הוא עונה.
האם זה נכון? איני יודע. שלוש שעות טיסה מכאן נמצאת דובאי. שם, שמעתי מכמה יהודים בעלי הון, האמירותים מאוהבים ביהודים. ממש, ממש. האם זה נכון?
אני טס לדובאי.
איש המרלבורו מטהרן
לדאבוני, בטיסה זו אין קפה חום וגם לא סרט על מוסטפה הזקן עם ההוא מהבר־מצווה. מה לעשות? גן עדן נמצא רק ברקיע השביעי.
אני נוחת בדובאי ונוסע למלון.
המלון, חמישה כוכבים, מלא על גדותיו. אחמד לא פה, גם לא פלשתיני אחד לרפואה, אבל נהרות של איראנים זורמים לידי. כמעט כל מי שאני פוגש הוא מאיראן. מה הם עושים פה? נופשים. במיוחד הנשים. את כיסויי הראש שלהן, יחד עם השמלות המכסות כל סנטימטר מגופן, הן הורידו במטוס. גם במטוס שלהן, כך מתברר, יש שירותים. במה הן מלובשות פה בדובאי? במחשופים נדיבים.
זרועותיהן מגולות לכל דכפין, והחזה שלהן שופע ועולז לעיני הגברים האיראנים הצוהלים. מחזה כזה, נשבעים הם בשם הנביא, עיניהם מעולם לא ראו ברחובות מדינתם.
הנה איראני צעיר, עיניו בולעות כל איראנית העוברת לידו, ובשפתיו סיגריית מרלבורו אדומה לבנה בוערת. איראן היא המדינה שלי, הוא אומר לי כשעשן הסיגריה מרחף מעל לראשו, "אבל אני הייתי מעדיף לא לחיות באיראן, לו יכולתי".
למה?
"הממשלה שלנו היא נוראה. השלטון הוא זוועה. אבל אין מה לעשות".
אם אללה היה שואל אותך מה היא משאלת ליבך הכמוסה, מה היית עונה לו?
"שטראמפ ייבחר לנשיא ארה"ב. אני אוהב את טראמפ. אולי הוא ישחרר אותנו. אם לא טראמפ, אין לנו סיכוי".
זהו.
טאננאז, צעירה איראנית מלאת חיים עם חיוך שכרגיל אפשר למצוא רק בגן עדן, מסתובבת לידי במחשופים נועזים שמוסטפה הזקן מעולם לא חלם שכאלה אפילו קיימים בעולמנו, ומתענגת על כל רגע בדובאי שבו היא יכולה להראות לעולם כולו את זרועותיה היפהפיות. היא לא דתייה, היא אומרת לי, והיא עדיין לא החליטה מה היא חושבת על דונלד טראמפ.
מה את חושבת על יהודים? אני שואל אותה.
"עדיין לא החלטתי", היא עונה לי.
למה דבר כזה דורש החלטה?
"אם זה נכון מה שאומרים עליהם, שהם רוצחים מוסלמים, אז אני לא מחבבת אותם".
בוקרשט של המזרח התיכון
האמירותים, לעומת זאת, לא רוצחים מוסלמים.
מאיפה אני יודע?
זה, לכל הפחות, מה שאחד מעובדי מלון חמשת הכוכבים אומר לי.
ויש לו הרבה מה להגיד.
"מי שעובד בדובאי בבניין", הוא מספר לי, "זה הכי גרוע. אין ביטוחים. מי שנופל ומת, הלך. אפילו לא ישלחו את הגופה שלו למדינה שממנה הגיע. להטיס גופה עולה הרבה כסף. אז קוברים אותו פה, וחאלס. מי שבא לפה יודע את זה. אף אחד לא מחייב אף אחד לעבוד פה, ואם באת לפה אין לך זכויות".
והתיירים לא מפסיקים להגיע לדובאי.
למה הם באים לפה?
"פה יש הכל. מלונות חמישה כוכבים בכל פינה וקניונים בכל רחוב. דובאי היא גן עדן לתיירים. אתה צריך לזכור שלפני 20 שנה לא היה פה כלום, רק חול. זה היה מקום שומם, לגמלים בלבד. וראה מה יש פה היום! המגדל הגבוה ביותר בעולם נמצא פה. אינספור רבי קומות הנושקים לשמיים מעטרים את שמי העיר. לאן שרק יפנו עיניך תראה גורדי שחקים. דובאי, שתבין, לא עושה את כספה מנפט, אלא מתענוגות החיים. רוצה מועדוני לילה? פה יש את הכי טובים".
מה עושים במועדוני הלילה?
"שותים אלכוהול ונהנים".
מי האידיוט שטס 15 שעות מניו יורק כדי לשתות וויסקי בדובאי?
"זה לא רק וויסקי".
מה עוד, זונות מאוקראינה? זה מה שסיפרו לי.
"זה לא מדויק. האוקראיניות הן בשביל גברים שאין הפרוטה מצויה בכיסם".
סליחה?
"נשות הלילה של עשירי העולם הבאות לכאן הן לא אוקראיניות".
מי הן?
"מוסלמיות".
מפקיסטן?
"לא!"
חות'יות מתימן?
"לא!!! מרוקאיות. המרוקאיות הן האליטה של הזונות פה".
מעניין! כמה לשעה?
"כשאתה מבלה את זמנך עם זונה מרוקאית אתה לא בא עם שטרות של כסף. אתה בא עם קרדיט קארד. שם את כרטיס האשראי על השולחן והמספרים רצים. בלי שאלות. והתענוג כולו שלך. אין כמו המרוקאיות".
היה בית כנסת?
עובד המלון, לאחר שאמר את דבריו, אומר שלום והולך לדרכו. אני נשאר לבדי, מתפלל שאיזו מרוקאית עליזה תחלוף לידי כדי שעיניי יוכלו לחזות במחזה הקרדיט קארד המזרחי. אך זה לא מה שהאל במרומים רוצה. במקום מרוקאית אסלית, האלֹ הרחמן שולח לעברי גבר ישראלי בר מינן.
מה לעשות? אני עדיין לא ברקיע השביעי.
מה הישראלים עושים פה? אני שואל אותו.
"ביזנס".
איזה ביזנס?
"כל מיני".
איך מתייחסים אליכם פה?
"כמו לכולם. בדובאי כל האורחים נהנים מהכנסת אורחים פנומנלית".
הערב ליל שבת. מה אתה מציע ליהודי כמוני לעשות?
"יש פה קהילה יהודית מאוד מצליחה ומאוד חשובה".
מה הקהילה עושה?
"הכל, כמו כל קהילה יהודית אחרת בעולם".
דהיינו?
"מאורגנים ביחד. מאוד יפה".
יש פעילויות מיוחדות?
"כמו בכל מקום בתבל".
מה הפעולה המיוחדת שמתוכננת לימים הבאים כאן בדובאי?
"לא משהו מיוחד".
משהו לשבועות הקרובים?
"לא בדיוק".
משהו לחודשים הקרובים?
"לא".
ומה הערב, ליל שבת, לאיפה הולכים לקבלת שבת אם מישהו רוצה?
"אתה מתכוון בית כנסת או משהו?"
כן.
"אין".
אין?
"זה לא ממש מדויק. בוא נאמר כך: השלטונות בנו מרכז תפילה יפהפה באבו דאבי, שזה כולל מסגד, כנסייה ובית כנסת. משהו מדהים!"
בית כנסת ללא מסגד גם יש?
"זה לא. פעם היה, משהו כמו, אבל כבר אין יותר".
מה זה "משהו כמו"?
"היתה פה וילה שחב"ד שכרו ושם היינו מתפללים בשבתות ובחגים, אבל את זה כבר אין. עכשיו זה אסור".
ממתי אסור?
"מ־7 באוקטובר".
מה עניין שמיטה אצל הר סיני, מה האחד קשור בשני?
"איראן לא רחוקה מפה, אתה יודע. כל מה שמפריד בין דובאי לאיראן הוא רק המפרץ הפרסי. תבדוק במפה".
למה המפרץ הפרסי מפריע לקבלת שבת בבית כנסת?
"השייח'ים פה מפחדים שהאיראנים יגיעו לכאן ויעשו בעיות, טרור, אז הם ביקשו מהקהילה היהודית שלא יתאספו עוד לתפילה בציבור. בשביל הביטחון שלהם".
כי אולי מישהו יפוצץ את הווילה של הכופרים באמצע "לכה דודי"?
"בדיוק".
איך בדיוק הם ביקשו את זה, מה הם אמרו?
"תמיד היו ליהודים אישורים שנתנו להם את הזכות להתאסף כקהילה, לתפילות וכדומה. אחרי 7 באוקטובר השלטונות שלחו הודעות שבהן נאמר כי האישורים כולם בטלים ומעתה ואילך הם אינם בעלי תוקף".
משהו פה בסיפור לא לגמרי הבנתי, ברשותך. "הקהילה היהודית" שעליה דיברת, זו שלא עושה שום פעילות, מה היא בעצם? האם לכל הפחות היהודים בדובאי גרים ביחד, באותה שכונה, וזה מה שיוצר קהילה יהודית?
"לא, הם לא גרים ביחד".
אז מה בדיוק זה אומר "קהילה יהודית"?
"יש ראש קהילה".
מי הוא?
"יהודי מאוד נחמד. בימים אלה הוא מאוד חולה, לצערנו. אנחנו פחדנו שהוא ילך מאיתנו לעולם אחר, אבל ברוך השם, הוא חי ושלם. אך עדיין הוא חולה, ואנחנו מקווים ומתפללים לרפואתו".
אל תגלה לאף אחד
במילים אחרות: אין פה באמת קהילה יהודית.
"בשבילך, אני מאוד מקווה שלא תכתוב דברים כאלה בעיתון, כי אז לא תוכל לבוא לפה יותר. וזה חבל, כי דובאי היא המדינה המוסלמית היחידה בעולם שמתייחסת כל כך יפה ליהודים. זה מה שאני מציע לך לכתוב, ואז יזמינו אותך לבוא עוד פעם ועוד פעם. זה מקום ממש יפה פה, אתה יכול להתאהב במקום הזה".
למען האמת, הוא צודק. איפה בעולם כולו יכול יהודי להיכנס לבית, להניח את כרטיס האשראי שלו על השולחן, וליהנות מקבלת פנים לוהטת של יפהפייה ערבייה הלוחשת באוזנו פסוקים מהקוראן במבטא מרוקאי טהור תוך כדי שהיא מתנה עימו אהבים? אין!
במהלך היום אני מוזמן לסעודת ליל שבת, אך לפני שאני מגיע נאמר לי שלא אפרסם ברבים, אי־פעם, שהוזמנתי לסעודת שבת.
זה מזכיר לי את האינקוויזיציה בספרד, כשהיהודים נפגשו זה עם זה במסתור, והסיפור על המפרץ הפרסי מתחיל להריח לי כמו גפילטע פיש שעבר זמנו עוד מלפני 7 באוקטובר.
ברדת החשיכה אני מגיע לביתה של משפחה יהודית חרדית, שאת שמה נאסר עלי לכתוב, ומתיישב אל השולחן הערוך.
מתי היתה הפעם האחרונה שבה התפללת במניין? אני שואל את בעל הבית שפניו מעוטרות בזקן שופע מצוות. "לפני 7 באוקטובר", הוא עונה.
שאלה לי: כשאתה הולך ברחובות דובאי, האם הכיפה לראשך?
"אני לא מוכן לענות על שאלות כאלה", הוא עונה בזעף, תוך כדי שהוא שופך את חמתו על כל ה"עיתונאים" שרק עושים צרות ואחראיים לכל הבעיות בעולמנו.
תשובה זו, כמובן, דורשת פירוש רש"י. ואם אתם סקרנים לדעת, מה שהוא בעצם אומר זה מאוד פשוט: מחוץ לביתו אני אוכל למצוא את הכיפה שלו נחה לבטחה יחד עם הלבוש הצנוע של האיראניות, באותה מזוודה. זהו. זו כל התורה כולה.
ככה החיים.
למולי יושב יהודי שומר שבת כהלכתה ומספר לי כי הוא מתגעגע לימים שבהם התפלל יום־יום במניין. אם המניין כל כך חשוב לך, אני שואל אותו, למה אתה עדיין בדובאי? "זו שאלה טיפשית", הוא אומר לי. "אף פעם בחיים שלי לא עשיתי כל כך הרבה כסף כמו שאני עושה פה!"
למחרת, ביום א', כאלף נוצרים, שגם הם כופרים בדיוק כמו היהודים, מתאספים בקומת הקבלה של מלון חמשת הכוכבים שלי, ומטיפים המחייכים מפה לאוזן מזמינים את אלה מהקהל שעדיין לא התנצרו לבוא ולחסות תחת כנפי המשיח ולזכות בחיי עולם, הזה והבא. ליהודים אסור אפילו לעשרה להתאסף לתפילה, ולנוצרים מותר גם לאלף.
כשמדובר ב"הרבה כסף", אם הבנתי נכון, אפליה מהסוג הזה לא ממש מפריעה ל"קהילה היהודית" פה.
יום אחד, נראה לי, מישהו יעשה על כל זה סרט, סרט על פועל בניין עני בדובאי שהלך להצטרף למניין של עושי כספים בסוכתה של המלאכית המרוקאית המתענגת לה על כוס קפה סעודי מהביל וכרטיסי אשראי ישראליים מתקתקים, ושם הוא פוגש את סאלאח ואת מוסטפה, לראשם שטריימלים יקרי ערך לכבוד החג, כאשר לפתע איזה עיתונאי חסיד גור ללא שם פורץ לו לתוך הסוכה, ומאחוריו הנער ראשיד וטאננאז הנועזת. זה סרט שללא ספק יקבל פרס ראשון בג'דה. ושמחת בחגך.
חג שמח לכולכם, ושאללה יקבל את כל מעשיכם הטובים. אמן.
