איך יוצאים מהמלכוד הלאומי?

שנה לאחר רעידת האדמה של חג שמחת תורה, החברה הישראלית במצב מורכב לעיכול. המדינה במלחמה, ובציבור שורר קונצנזוס לגבי כל כך הרבה נושאים, מההכרח לשנות מציאות בצפון ועד תום הוויכוח הוותיק בנוגע לסיכויי השלום עם הערבים. ועדיין - העימות הפנימי חוצה קווים אדומים. ראש ממשלה לשעבר מטיף למרד, רמטכ"ל כושל בדימוס טוען שנתניהו הוא איום קיומי ולא איראן, אישי ציבור משווים את הממשלה לצמרת הנאצית. ומנגד, מקורבים לראש הממשלה מפיצים עלילות נגד צמרת המטכ"ל, בנו של נתניהו רומז שבג"ץ אחראי לפיגועים שמבצעים בדואים ישראלים, ועוד ועוד. כאילו שתי מכונות רעל פועלות זו כנגד זו. אמנם לא סוחפות את רובנו, אבל מרעילות ומסכנות את כולם.

בד בבד, אנחנו ממשיכים לשלם את מחיר ההתפכחות מהונאה עצמית של עשרות שנים. לפני שבועיים נכחתי בהר הרצל, באזכרה ללוחם "אגוז" אלעד ששון, בן של חברים שנפל בעודו מציל את מוצב כיסופים, ב־7 באוקטובר. ימים לאחר מכן התווספו למגש הכסף המדמם שלנו עוד קצינים וחיילים מ"אגוז", בקרב בלבנון. החבר'ה הכי טובים שלנו שוכבים מתחת למצבות, רובם הגיעו לשם מתוך הקרבה מודעת, למען כולנו. ועדיין - חלק מהחברה אוחז בגרונו של האחר.

זו לא תופעה חדשה. לפני יותר מ־40 שנה, כשאני ואחרים נחלצנו להגן על צפון הארץ מפני יאסר ערפאת ומחבליו ובילינו בלבנון, היו מי שטרחו לחזק את ערפאת במטה שלו בביירות. אחרים התייצבו מול ביתו של רה"מ מנחם בגין והאשימו אותו ברצח הנופלים בקרב. אבל עכשיו, בניגוד למלחמת לבנון הראשונה, חוסר הברירה לא שנוי במחלוקת. ועדיין - אש פנימית זרה רוחשת.

בכל זאת, כוחות האחדות והשפיות גוברים. למרות הפגנות ענק וגילויי סרבנות רק לפני שנה וקצת, ההיחלצות להגנה על הבית המשותף חסרת גבולות. גילויי הגבורה של דור הלוחמים הצעירים, הקרבת המילואימניקים ובני משפחותיהם. עשרות אלפים עקורים בארצם, מיליונים חיים בכוננות ריצה לממ"ד, אבל הרוח נחושה. שנה של מלחמה, קורבנות והתשה - ואנחנו איתנים. רק בחודש האחרון שינינו את פני המערכה ביצירתיות ובמחץ שהפתיעו אפילו אותנו. בוודאי את כל הסביבה שדמיינה בטעות את קורי העכביש.

אבל המחלוקות והאיבה שעל הפרק מייצרות סכנה שאורבת מבפנים, מתוך תוכנו. בעיקר הוויכוח על קביעת הנורמות, קביעת החוקים ושליטה במוסדות המדינה. לצד פצצת ההשתמטות החרדית, ומעל לכל - רק לא/כן ביבי.

איך יוצאים מהמלכוד הטמון בסיטואציה הלאומית הזו? שלושה אנשים חכמים - ד"ר עינת וילף, פרופ' ידידיה שטרן ופרופ' אבי דיסקין - מתייחסים לכך. כל אחד מהם עם ההבחנות והפתרונות שלו. אבל בעיניי, מעבר לסוגיה אחת - ההשתלבות החרדית, הבעיות שלנו הן בעיקר פסיכולוגיות־חברתיות. כולן מחלוקות שניתן להתגבר עליהן בסובלנות, בפשרה ובהסכמה. כמו בין החיילים בצה"ל, בסדיר ובמילואים - שותפות הגורל יוצרת רעות, וכל המחלוקות מקבלות פרופורציות. כמובן, כאשר קיים מצע משותף, שהוא ההתגייסות, התרומה וההקרבה.

דוגמה מובהקת לכך היא המחלוקת שטלטלה את החברה הישראלית ערב התקפת חמאס סביב הרפורמה המשפטית. כמי שבקיא בנבכי המשמעויות של הוויכוח אני יודע עד כמה העלייה על הבריקדות היתה מלאכותית. אמנם נדרשת רפורמה יסודית במערכת השלטונית־משפטית שלנו, אבל שני הצדדים לוקים במניעים זרים. מצד אחד, שופטים בדימוס, פרופסורים למשפטים ופרשנים בכירים הטעו וטענו שהרפורמה תרסק את הדמוקרטיה, מסיתים אחריהם המון תמים. מהצד השני, בראש מחנה הרפורמה עמד בנימין נתניהו, מי שנתן בעצמו יד להפיכה השיפוטית שחולל אהרן ברק, עד שהסתבך אישית בפרשות שחיתות.

את המחלוקת בתחום המשפטי־שלטוני, שקשורה בטבורה לדרך קביעת הנורמות בחברה, חייבים ליישב בדרך של שרת המשפטים בעבר איילת שקד. היא חוללה מיני־רפורמה משפטית־שלטונית במהלך קדנציה אחת, בהסכמה, בלי לפרק דבר, תוך שימור ההערכה והידידות של כל חלקי המערכת.

זו הדרך היחידה, כי המשותף בחברה הציונית המותקפת והמשרתת שלנו רב בהרבה על המפריד. הוכחה ניצחת לכך קיבלתי כאשר נפתלי בנט היה ראש הממשלה, וחברים שלי, מרביתם חילונים מצביעי מרכז־שמאל, הודו שהם בוטחים וגאים בו, אף שהוא חובש כיפה והם ראו בו איש ימין אידיאולוגי מובהק.

הבעיה היחידה שדורשת הכרעה נוגעת להשתמטות החרדית - היא חותרת תחת היכולת להמשיך ולהקריב יחדיו. אבל ביום שאחרי דיבוק כן/לא נתניהו, אחרי שנסיר את שנאת הסתם ואת החרדות המיותרות, אפשר יהיה לשלב כוחות פוליטיים ולהעמיד בפני הציבור החרדי דילמה פשוטה - בתוכנו או מחוץ לגדר.

כי בין שותפי ברית הגורל, מעבר לדרמות הפסיכולוגיות אין בעיה להגיע להסכמות. אפילו על יותר יהדות ופחות כפייה דתית, יותר משילות אבל פחות שחיתות. הידברות, פשרה וכתף משותפת הן המפתח לכל.

הפתרון: להגדיל את הכנסת

ד"ר עינת וילף היתה חברת כנסת מטעם מפלגות העבודה והעצמאות. היא דוקטור למדע המדינה שכתבה שורה של ספרים. וילף מעידה על עצמה שהיא עד היום במחנה השמאל, אבל התבלטה דווקא כשקבעה כי שאיפותיהם ומעשיהם של הפלשתינים אינם שלום או מדינה משלהם, אלא חיסול מדינת ישראל.

בניגוד לרבים, וילף לא מתרגשת מהעימות הפנימי בתוך החברה הישראלית. "מקור כל הצרות שלנו הוא שהחלטנו להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", היא פותחת. "זה פרויקט גדול שלקחנו על עצמנו, ויש בנו חוסר סבלנות בסיסי להבין שלוקח הרבה זמן לעם היהודי, שהיה מיעוט חסר כוח הרבה שנים, להפוך לרוב בעל סמכות בארצו".

כחוקרת שיטות ממשל בעולם, וילף טוענת שאין כל בעיה בשיטה שלנו. "בכל פרמטר אובייקטיבי, במינימום אנחנו לא גרועים יותר מכל דמוקרטיה אחרת, גם על פי התפיסה של מחייבי הרפורמה וגם של שולליה. אנחנו כחברה מכורים לקיצורי דרך, אבל הציפייה שבניית החברה שלנו וייצובה יהיו קלים ומהירים היא הבעיה, כי היא לא ריאלית. למעשה, השיטה הדמוקרטית הישראלית היא מהיציבות בעולם. מדינה שקיימת 75 שנה, שהקימה את עצמה עם טרור ומלחמות ומקנה הצבעה דמוקרטית. אני חושבת ששני הצדדים שרבו על המהפכה המשפטית ירדו מהפסים, כי כל אחת מהגרסאות נמצאת בתוך המנעד הדמוקרטי הלגיטימי".

וילף מנסה לשים את הוויכוח והבעיות בפרופורציה: "הצירוף של מדינה יהודית ודמוקרטית יוצר אשליה כאילו קיים מתח בין שני הביטויים, כאילו ישראל אינה דמוקרטיה כיוון שהיא מדינה יהודית. אבל זה הפוך - הווכחנות נטועה בכך שאנחנו יהודים, אבל זו גם הסיבה שבגללה נשארנו דמוקרטיה. הוויכוח טבוע בנו והוא חלק מהדמוקרטיה. יש סממנים בולשביקיים בשני הצדדים, בוודאי במחנה שלי, אבל עדיין הדמוקרטיה טבועה בכולנו".

ומה לגבי העימות על גיוס חרדים ושיטת שיחוד העסקנים החרדים, משני הצדדים, שהביאה אותנו עד הלום?
"ישראל תצטרך להיות מדינה מגויסת להרבה זמן, התגייסות היא צבא - הכל צבא, וגם החרדים יצטרכו ללכת לצבא, גם אם יקראו לזה שירות לאומי. ומי שלא יהיה מוכן להגן אידיאולוגית על המדינה, לא יהיה חלק ממנה. זה נכון גם לגבי הערבים. כולם שיחקו את המשחק הזה מול החרדים, אבל לא ניתן להמשיך כך. החרדיות הישראלית היא יצירה ציונית והיא חרדיות שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם, לכן הציונות היא גם זו שצריכה לסיים אותה. הבחירות הבאות יהיו באווירה של הכל או כלום, כולל לשלול מהם זכויות. גם החרדים מבינים שלפוליטיקאים משני הצדדים יהיה קשה לתת להם את מה שקיבלו עד היום".

האם ההתפכחות בציבור בעניין הפלשתינים והשטחים תתרום לריפוי המחלוקות הפנימיות?
"אני לא מחפשת לרפא מחלוקות, זה לא פוליטי ולא יהודי. לא שיניתי את דעותיי, אני מאוד בשמאל - כלכלית, חברתית - ואם הפלשתינים יחליטו מחר שהם רוצים להפסיק להילחם בנו, אין לי בעיה לחלוק את הארץ. אבל ההיפותזה שהיתה קיימת בשנות ה־90, שלפיה מה שעומד בין הפלשתינים לבינינו זה הקמת מדינה פלשתינית, נבדקה לפחות על ידי שני ראשי ממשלה - ברק ואולמרט. שרון גם ביצע את ההתנתקות, והוכח שההיפותזה הזו קרסה. יש היפותזה חלופית מוכחת, שמראה כי יותר חשוב להם שליהודים לא תהיה מדינה. העובדה הזו ללא ספק מצמצמת את הוויכוחים בינינו, כי היא סוג של הכרה במציאות".

בד בבד, וילף לא מתלהבת מיוזמות של הידברות, שנפוצות בימים אלו, ומציבה את הפתרון למחלוקות הפנימיות במקום אחר לחלוטין: "על פני 30 שנה אנחנו בתהליך של החלשת הפרלמנט ומתן כוח לבתי המשפט ולממשלה, עד כדי הורדת ידיים בין המערכת המשפטית לממשלתית. הפתרון הוא ששני הצדדים יחזירו את הכוח לכנסת. טענת הימין שבית המשפט העליון הפך למקום של הכרעות ערכיות נכונה, כי הכנסת הוחלשה. צריך להגדיל את מספר חברי הכנסת, לחסל את העניין הנורבגי ולהקטין את הממשלה. יותר עוצמה לח"כים, סמכות לזימון ופיקוח על גורמי ממשל, לצד קביעה שבית המשפט אינו מקום להחלטות ערכיות".

אז מה הפתרון למלכוד הלאומי?
"חיים הם דבר קשה, ואנחנו חיים עם אנשים שאת הדעות שלהם אנחנו לא סובלים, אבל מה נעשה - זו בדיוק הדמוקרטיה. הדמוקרטיה היא רק מנגנון להכרעה בין דעות שונות, שלאורך זמן מביאה יותר יציבות ושגשוג. וצריך להיות סובלניים כל זמן שזה לא פוגע בעניין האישי של כלל הציבור, שזה מה שקרה עכשיו עם ההשתמטות החרדית".

הפתרון: לקבוע את חוקי המשחק

פרופ' ידידיה שטרן עשה, לכאורה, את המסלול ההפוך משל שני הדוברים האחרים - מהימין לשמאל המתון, מישיבת כרם ביבנה לסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. הוא פרופסור למשפטים וכיום מכהן כנשיא המכון למדיניות העם היהודי. והנה לאחרונה הוא חוטף דווקא מהשמאל, ואפילו כונה ב"הארץ" "פשיסט" כיוון שהעז להעלות עמדות לאומיות אחראיות. ארבעה מבניו ושניים מחתניו משרתים ביחידות קרביות מובחרות, והוא מודאג, אישית ולאומית.

"מאז קום המדינה לא הסכמנו על ייעוד משותף, אבל הנס הגדול של הציונות היה שלמרות אי־ההסכמה על הייעוד הסכמנו על ברית גורל. החזונות שלנו סותרים זה את זה - חילונים, דתיים, ציונות דתית ועוד, והנה מה שמייחד את השנים האחרונות הוא שהתערערה ברית הגורל הזו. ממשלת ימין על־מלא ניסתה לשנות את כללי המשחק באופן חד־צדדי, ולא משנה מה תוכן השינוי, וזה יצר רושם שהדמוקרטיה והשותפות מתערערות לראשונה. הימין מצידו אמר - שיחקנו בכללי המשחק של הדמוקרטיה ולא השגנו כלום, המשחק מכור וחד־צדדי, הצד השני אמר: ראינו שהדמוקרטיה לא ברורה מאליה. וכך התחושה משני הצדדים היא שאם אין דמוקרטיה אי אפשר לקבל אחדות גורל.

"בד בבד, הסרבנות, במיוחד בחיל האוויר, אליטה מובהקת, העלתה את הרעיון שאנחנו יותר לא חלק מברית הגורל. זה פתח תיבת פנדורה שיהיה קשה להחזיר את השד לתוכה. אחר כך הגיע 7 באוקטובר, שיצר מחדש את ברית הגורל, כאיום מוחשי, אבל השד יצא מהבקבוק וכשתיגמר המלחמה סביר שנעמוד מול שוקת שבורה".

אז איך מחזירים את ברית הגורל?
"יש הרבה אנשים טובים שמבקשים לגבש את ברית הגורל באמנות אזרחיות, בשיח. אני מעריך את היוזמות, אבל זה לא בר ביצוע. אפילו את מגילת העצמאות אי אפשר להעביר כיום בכנסת. לכן צריך להפנים שהמחלוקת על הייעוד שלנו היא דבר בונה וחיוני. ויכוח עז יימשך גם בעתיד, אבל לא צריכה להיות השתלטות של צד אחד על הצד האחר, שזה יהיה אובדן טוטאלי. צריך ליצור כללים לניהול המחלוקת באמצעות מה שאני קורא 'חוקה רזה'. הרי ברור שלא תהיה הסכמה על ניסוח חוקת המדינה, בוודאי לא על מגילת זכויות אדם, אבל אפשר להגיע להסכמה על חלוקת הכוח - כלומר, איך מנהלים את המדינה, חוקי משחק.

"למשל, 'חוק יסוד: חקיקה' - איך מנהלים את הכנסת, בתי המשפט, משק המדינה. הכל פרוצדורלי, אבל שייעשה באופן הוגן ויעיל. וברור שחוקי היסוד הקיימים דורשים שינוי גם הם - זה יחזק את ברית הגורל".

שטרן סבור כי יש סיכוי למתכונת מצומצמת כזו של הסכמה. "אסור להסתכל על חלוקת הכוח במדינה מנקודת המבט של איך זה ישרת את ההשקפה שלי, כי אתה לא יודע איך הנוסחה שתגובש תשרת אותך בעוד עשר שנים. חשוב ליצור מעין מסך בערות, כי אם אנחנו לא יודעים איזה מבנה עדיף לנו, בעתיד יהיה קל יותר להסכים על כללי המשחק של חלוקת הכוח. המשימה שלי היא להציע חוקה רזה שכזו, והקמנו במכון צוות שעובד על כך".

גם שטרן מציע לחזק את הכנסת על חשבון בית המשפט העליון והממשלה: "הכנסת צריכה להיות הרבה יותר חזקה. יש להגדיל את מספר חברי הכנסת ולתת לכנסת כלים להיות המפקחת על הרשויות האחרות. בית המשפט העליון נכנס לתפקידים האלו, יש שיאמרו מתוך היבריס ויש שיאמרו מחוסר ברירה, והתפקיד הזה צריך לעבור לכנסת".

לגבי השאלה האם דעיכת הוויכוח על הפלשתינים מקדמת את הפיוס הפנימי, שטרן דווקא פסימי: "הוויכוח על שטחים, על פלשתינים ועל גבולות המדינה היה חור שחור שבלע את כל החברה הישראלית וגרם לכך שמדינת ישראל נרדמה בכל הנוגע לשיח האזרחי שלה. אנשים הגדירו את עצמם רק לפי השטחים. היציאה החוצה של המחלוקת לפני יותר משנה נבעה דווקא מכך שהחור השחור הזה הפסיק להיות עם כוח כבידה. פתאום חלחלה ההבנה שאין אופציה אמיתית, שרעיון שתי המדינות לא ריאלי עכשיו, ולכן הפוליטיקה של זהויות חזרה למרכז הבמה. מחלוקות העומק חזרו, ולכן כשהמלחמה תיגמר המחלוקת תצוץ מחדש".

ובכל זאת שטרן אופטימי: "אני מאמין גדול בכך שהפרויקט הציוני ישרוד. יש מעבר של כוח מאליטה לאליטה, יש משברים גדולים, אבל כללי משחק שיקבעו איך מנהלים את הוויכוח בינינו יוכלו לאפשר לוויכוח להתנהל לשם שמיא".

הפתרון: להתבונן במראה

בטלפון, לפני הראיון, הביע בפניי פרופ' אבי דיסקין ייאוש מהמצב בתוכנו. הוא מהלך בתחושה שסותמים לו את הפה וקושרים לו את הידיים, מי שאמורים להיות המיליה שלו - האליטה האשכנזית, חילונית, אקדמית־משפטית.

דיסקין היה ראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת רייכמן, הוא צמח בחממה אשכנזית־חילונית בשכונת רחביה בירושלים, שבה הוא מתגורר עד היום. התחיל את דרכו בחוגי השמאל ולימים תמך באוסלו ובהתנתקות, אם כי בהסתייגויות קשות, כלשונו, אבל כאדם אנליטי וישר הגיע לימים למסקנות הפוכות. זה שנים הוא נמנה עם הצד האקטיביסטי, הביטחוני, ובין היתר משמש עמית בכיר בפורום קהלת."מדינת ישראל היא לא מדינה דמוקרטית כי היא לא מדינת

חוק", פותח דיסקין. "מי שדבק בחוק, לפי אהרן ברק, הוא פורמליסט עקר, כי תמיד צריך לפרש את החוק לפי עקרונות היסוד של השיטה וזכויות האדם. אבל כמו שבכדורגל יש חוקים, כך בדמוקרטיה - או שזה גול או שלא. ואם אין חוק - אין שלטון מסודר ושולטת אוליגרכיה. בית המשפט העליון השתלט על המדינה עד כדי האפשרות לפסול חוקים ואפילו, לאחרונה, חוקי יסוד. השיא היה בעניין הלכת הסבירות, כשמיעוט של שופטי העליון, שהפך מלאכותית לרוב, פסל חוק שהתקבל ברוב של 64:0 בפרלמנט".

דיסקין טוען כי קיימת אליטה שמסיתה המון תמים ובור. "יש כאן מיליה מורם מעם שמשוכנע בצדקתו. פרופסורים בכירים, שופטים בכירים בדימוס, עיתונאים בכירים - הם מפעילים הסתה מאסיבית וטוענים שבבונים משיחיים, המונעים על ידי פושע, ניסו לגנוב את הדמוקרטיה. אבל אני מזדהה עם הבבונים, כי אני מכיר את ההלכות של בג"ץ ואת החוק ויודע את האמת. לצערי, בודדים שיודעים את האמת מנצלים את ההמון, שרובו מורכב מבורים".

אז בעצם אתה טוען שמופעלת מכונת רעל זדונית על ידי שופטים בדימוס, פרופסורים ועיתונאים בכירים?
"יש בהחלט מכונת רעל, אם כי אני לא חושב שמי שמבעירים צמיגים באיילון וחוסמים כבישים הם אנרכיסטים. רוב המפגינים הם פטריוטים אמיתיים, אבל לצערי מטעים אותם ואומרים להם שהדמוקרטיה בסכנה".

זה מציב אותנו עם שתי מכונות רעל, אחת מכיוונם של נתניהו ומקורביו?
"אני מתקומם נגד הטענה שקיימות שתי מכונות רעל, כי המצב לא סימטרי. אמנם לא מקובל עלי הביזוי של המפגינים כאילו הם בולשביקים ואנרכיסטים, אבל מחנה אהרן ואהוד ברק מאיים על עצם קיום המפעל הציוני. ההפגנות שקדמו ל־7 באוקטובר, הסרבנות, כאשר בכל פעם שינו סיסמאות כדי להגיע לאותה מטרה - לחסל את הבחירה הלגיטימית של הרוב ולהשליט שלטון של אוליגרכיה".

אחרי תחושות והאשמות קשות כל כך, האם יש בכלל סיכוי למנוע עימות פנימי, להגיע להסכמות?
"אני תומך קיצוני ברפורמה של יריב לוין, אבל אני מוכן לוותר על הרפורמה כולה בגלל החשש לקרע בעם ובגלל הסכנה החיצונית. בצער רב אני מוכן לחיות תחת אוליגרכיה שמפעילה אנרכיה, אם ההתנגדות לה מסכנת את המפעל הציוני. כי האויבים שלנו רואים את הקרע הפנימי, וזה בדיוק מה שקרה לפני 7 באוקטובר. השיא היה ביום כיפור לפני המלחמה, בתל אביב, כשחגגו בהתרסה נגד התפילות בכיכר. אבל אני יודע שהחוגגים הם לא אויבים שלי - הם בורים, אבל פטריוטים. יש אמנם כמה דמויות אפלות ברקע, אבל ברובם המכריע הם לא אויבים".

אז מה עושים כדי לצאת מהמלכוד?
"המפתח לפתרון הוא לא לעשות מה שעשיתי בראיון עד עכשיו - לא לבוא חשבון עם מי שחושבים אחרת ממך, אלא לחפש את הטעות אצלך. ויותר מכך, כל אחד צריך לומר לעצמו 'אם אני עושה מעשה שמשביע את רצונו של מי שרוצה בחיסול המדינה, סינוואר וכדומה, אז אני מבצע טעות גסה'. המטרה היא לא להוכיח שאהרן או אהוד ברק טעו, למרות שאני חושב שהם טעו, אלא להבין שאם אני אצא לרחוב בגלל זה אני מסכן את עצם קיומנו, כי זאת מלחמת קיום".

ומה לגבי היוזמות להסכמה ולהידברות?
"אין טעם לחפש מכנה משותף, היסטוריה, הכל ניסיונות שווא - צריך במיוחד להתבונן במראה. ואם הרוב המכריע יבין את העיקרון הזה, המחלוקת הפנימית תסתדר. כי אולי אני טועה בעניין הסבירות או פסקת ההתגברות, כפי שהייתי בעד אוסלו וההתנתקות וברור שטעיתי. כל האירועים, ובמיוחד 7 באוקטובר, הוכיחו שהחלום על שלום הוא קשקוש. אנחנו נמצאים באירוע בקנה מידה תנ"כי, אי אפשר להבין מעשה אכזריות מתוכנן שכזה, ולכן חייבים להביט במראה ולעצור בנקודה שבה העימות הפנימי משרת את האויבים שלנו".