אין דרך נאותה יותר להסביר את מה שקרה לפאול רונצהיימר, סגן העורך הראשי של "בילד", העיתון הנפוץ ביותר באירופה, מאשר פתגם רומאי עתיק: "המזל אוהב את האמיצים". ככתב צבאי, שנשלח לסקר מלחמות, קרבות וסכסוכים מדממים, רונצהיימר יודע דבר או שניים על אומץ, אך גם מודע למגבלותיו. במילים אחרות, האומץ לבדו עלול שלא להספיק. כדי לצאת בחיים מסכנות, צריך גם מזל, ועדיף כמה שיותר ממנו.
כאשר פאול רונצהיימר נחת בביירות לפני קצת יותר משבועיים, הוא לא ידע שיזדקק למנות מוגברות במיוחד של מזל. ריח מלחמה כמובן כבר עמד באוויר, אבל בשביל עיתונאי שרגיל לנסיעות לחזית באוקראינה לא היה בו משהו בלתי רגיל. "דווקא בביירות לא יצא לי לבקר קודם", מודה רונצהיימר בשיחה בלעדית עם "ישראל השבוע". "הסתובבתי ברחובות במרכז הבירה הלבנונית ונסעתי לרובע הדאחייה, האזור השיעי שבדרומה".
רצה הגורל, והעיתונאי הגרמני הזדמן לדאחייה, המעוז המרכזי של ארגון הטרור חיזבאללה, בתזמון מעניין. רצף ההתקפות של ישראל על הנכסים של הארגון ומפקדיו רק החל. מבצע פיצוץ הזימוניות המסתורי כבר עשה שמות בדרגי הפיקוד של המחבלים, אבל חסן נסראללה היה עדיין חי, ואולי - מי יודע? - התהלך לא רחוק מרונצהיימר.
"למעשה, ישראל סיכלה מן האוויר כמה ימים לפני כן כמה דמויות בכירות בשורות חיזבאללה, ובהיותי בדאחייה נקלעתי למסע ההלוויה שלהן", מספר העיתונאי. "יותר מאשר הלוויה, זה היה מעין מצעד צבאי, ובמהלכו ראיינתי כמה מן הנוכחים. שאלתי אותם על המתרחש ועל מצב הרוח ששורר בקרב הפעילים של חיזבאללה, ועם תום מסע ההלוויה חזרתי למרכז ביירות כדי לעבד את הרשמים והתשובות לכתבה. כ־30 דקות אחרי שהגעתי לבית המלון, התחילה הפצצה אדירה. למרות המרחק, יכולנו ממש להרגיש אותה - הקירות רעדו. אחרי דקות בודדות הבנתי שזהו ניסיון החיסול של נסראללה".
בשלב הזה תוצאות התקיפה הישראלית טרם התבררו, אבל ביירות הפכה באחת למוקד ההתעניינות של התקשורת הבינלאומית. כולם רצו לשמוע מכלי ראשון מה קורה בעיר ולהעריך את הסיכויים של רב המרצחים השיעי לשרוד את גשם הפצצות שהומטר עליו. מטבע הדברים, כשכוכב תקשורת עולמי כמו רונצהיימר נמצא בזירה, בראש ובראשונה פונים אליו.
"כמו מרבית הקולגות שלי, אני לא רק כותב את כתבותיי; אני מתראיין ממקום התרחשויות, וכמובן גם מעלה פוסטים ברשתות חברתיות", מסביר רונצהיימר. "ולא משנה מהיכן אני מדווח, אוקראינה או אפגניסטן, תמיד עמיתים מרשתות תקשורת שונות, אשר רואים שאני נמצא באזור האקשן, פונים אלי כדי שאעלה אצלם לשידור ואשתף באירועים שמתרחשים באותה עת לנגד עיניי".
חמושים בחדר המלון
כמי שרגיל להיענות לבקשות של CNN, פוקס ניוז, אל־ג'זירה וערוצים נוספים, פאול לא הופתע גם הפעם כשנחתה עליו עוד בקשה שגרתית לעלות לשידור. המבקש היה תאגיד השידור הישראלי "כאן".
"האמת היא שלא חשבתי הרבה, פשוט אמרתי 'כן'", אומר רונצהיימר. אני מניח שאילו ידע אז שהמחווה הקולגיאלית עלולה היתה להפוך למעשה האחרון בחייו, היה מתעכב קצת יותר במתן תשובה חיובית לשאלה מירושלים. אבל מי שהורגל לכללים של העולם החופשי, לא משנה את הרגליו בקלות. רונצהיימר קיבל למכשיר הטלפון הנייד את הקישור לשידור של "כאן", התחבר, ענה כמיטב יכולתו על השאלות, התעדכן בחדשות והלך לישון. אחרי הכל, עבר עליו יום מלא אירועים. אילו רק ידע שגם היום הבא לא יהיה משעמם.
"למחרת בבוקר קיבלתי אזהרה מידיד שקבוצת אנשים, ובהם אנשי חיזבאללה, מחפשת אחריי", משחזר העיתונאי. "הם הציגו תמונה שלי וביקשו לדעת מי אני. בתמונה הזאת, שנלקחה מהדיווח שלי יום לפני כן, ראו אותי על רקע פעילי חיזבאללה בדאחייה במהלך המצעד שהתלווה להלוויה. הם הראו את התמונה הזאת ודרשו לדעת אם יש למישהו מידע על אודותיי. אחר כך גיליתי שבמהלך החיפושים הם הזכירו את הסיבות להתעניינות בי: הדיווח שלי, ההופעה שלי - בהיותי בביירות - בטלוויזיה ישראלית, ואף החשד שאני מרגל".
למרבה המזל, רונצהיימר הספיק לשתף בחדשות המפחידות את הצלם שמלווה אותו בכל השליחויות לאזורי לחימה, ושעבד עימו גם בבירה הלבנונית. גם המפיק המקומי עוד הספיק לשמוע ממנו על ההשתתפות בשידור הישראלי בליל אתמול, ומייד אחר כך נשמעו הדפיקות בדלת.
"הצלם פתח את הדלת", נזכר רונצהיימר. "עמדו מולו אנשים בלבוש אזרחי, שנראו כטכנאים, אבל במהרה התברר שהם עוסקים במקצוע אחר לגמרי. הם לא טרחו להזדהות, אך טענו שהם מכוחות הביטחון, ושעליהם להציג לנו 'שאלות שגרתיות'. הם דרשו למסור להם ללא דיחוי את כל המכשירים האלקטרוניים, ואפילו סרקו את החדר כדי לוודא שלא הושאר בו דבר מה. לקחו לנו את הכל - מצלמות, סוללות, טלפונים".
כאן שיחק לרונצהיימר המזל בפעם הראשונה. הצלם שלו הספיק, לפני שנתן למבקרים הקשוחים את מכשירו, לשלוח למפיק בגרמניה הודעה שהצוות הסתבך ונפל לידי שליחי גוף חשאי כלשהו, אשר פרצו אל המלון. מי יודע מה היה קורה אילו ההודעה לא היתה נשלחת. מרגע זה רונצהיימר וחבריו היו מנותקים לחלוטין מן העולם החיצון, בלי יכולת לתקשר או לבקש עזרה.
רונצהיימר ואנשיו הובלו אל מכונית אזרחית והוסעו למקום כלשהו במרכז ביירות. הבניין שאליו הגיעו נראה כמו סוג של מתקן חקירות. היו בו חדרים שונים, ובחלקם הותקנו אזיקים. "בשלב הזה לא אזקו אותנו, ורק תושאלנו - מה היה לנו, ומה עשינו", מרגיע רונצהיימר. "הם תיעדו הכל, ספרו את כל הכסף שהיה בידי כל אחד מאיתנו, רשמו את נתוני התעודות והדרכונים שלנו. זה הזכיר הליך מסודר, שבדרך כלל מתבצע בתחנת משטרה. אחר כך החלה החקירה, שנוהלה על ידי אנשים שלא הציגו את עצמם. אולי אלה היו בלשים, ואולי קציני מודיעין. הם שאלו שאלות שונות. למשל, דרשו לדעת מה עשייתי במהלך הימים הקודמים, מה אני עושה בדרך כלל, אם ביקרתי בישראל ואילו ישראלים אני מכיר".
זה המקום לציין שאת הקשר של "בילד" למדינת היהודים אי אפשר להסתיר. קונצרן התקשורת אקסל שפרינגר, שאליו משתייכת קבוצת "בילד", חרט על דגלו תמיכה בלתי מסויגת בזכותה של ישראל להתקיים, ועשרות השנים שחלפו מאז נוסד לא הפחיתו מן התמיכה הזאת כהוא זה.
רונצהיימר עצמו נחשב לפנים של "בילד", גם בהקשר זה. מעמדו ככוכב המדיה בגרמניה הפך אותו לאחד העיתונאים המשפיעים והמוערכים בעולם. נשיאים וראשי ממשלה רואים באפשרות להתראיין אצלו ולחלוק עימו את תובנותיהם כבוד גדול. מטבע הדברים, רונצהיימר ביקר בישראל לא אחת. רק במהלך השנה האחרונה הוא ראיין פעמיים את רה"מ נתניהו, וברור שהחוקרים האלמונים בביירות היו מודעים לכך היטב.
פריצה לנייד
"החוקרים שאלו אם, נוסף על עבודתי עבור 'בילד', עליתי לשידור באמצעי תקשורת אחרים", מדגיש רונצהיימר. "סיפרתי על ההופעה בשידורי 'כאן', ותשובתם היתה שהדבר נוגד את החוק בלבנון. הסברתי שאני עיתונאי, שפעלתי כעיתונאי, שלא ידוע לי על שום חוק שהפרתי ושלא אמרתי בשידור שום דבר שנוגד את החוק. הייתי די רגוע. מה כבר יכול להיות, חשבתי לעצמי: או שיגרשו אותי עכשיו מלבנון, או שישחררו וייתנו לי ללכת".
אלא שהיתה עוד חלופה, שעליה העיתונאי הגרמני העדיף עדיין לא לחשוב. מחשבותיו התקדרו כאשר נדרש לתת לחוקרים את הסיסמה לטלפון הנייד שלו. "השבתי שזה בלתי אפשרי, משום שאני עיתונאי", אומר רונצהיימר. שוביו לא התרגשו מהניסיון התמים לעגן את העיקרון של חסיון המקורות העיתונאיים בלב מתקן חקירות לבנוני, וטענו שהם חייבים לראות מה צולם באירוע של חיזבאללה בדאחייה. "הפשרה שנמצאה היתה שאראה להם בעצמי מה צילמתי, והם ייווכחו שאלה תמונות עיתונאיות רגילות", מחייך רונצהיימר. כאשר שמע מן החוקרים לפתע שעליהם להעביר אותו לחקירה צבאית, כנראה כלל לא חייך.
"הפעם אזקו אותנו וקשרו לכולנו את העיניים", ממשיך רונצהיימר את סיפורו. "לשאלה מדוע עושים זאת, פשוט לא ענו. שוב נסענו ברכב אזרחי ליעד בלתי ידוע. לא ידעתי לאן לוקחים אותנו, וזה כבר היה באמת מטריד. התסריט שימסרו אותנו לידי פעילי חיזבאללה נראה פתאום אפשרי בהחלט. אחרי נסיעה של כחצי שעה הוציאו אותנו מן המכונית ואמרו לחכות. ההרגשה היתה כאילו אנחנו עומדים בטבע. כעבור זמן מה הגיעה מכונית אחרת. הורידו לנו את האזיקים, אך מייד שמו אזיקים אחרים. המכונית החדשה הביאה אותנו למה שנראה כבסיס צבאי. שם נדרשנו להמתין, אזוקים ומכוסי עיניים, ליד קיר. אחרי המתנה ארוכה כל ההליך החל מחדש - תיעוד, שאלות, בדיקה של הקשר לישראל. לא היכו אותנו ולא הפעילו אלימות, אבל נשארתי אזוק ומכוסה עיניים במשך שעות (הכיסוי הוסר רק בתא)".
החוקרים החדשים חזרו על מה שאמרו קודמיהם: המעשה של עלייה לשידור בתחנה ישראלית נוגד את החוק הלבנוני, ולכן הם חייבים להשאיר את העיתונאי במעצר ללילה, עד להגעת התובע. כאן המזל חייך לרונצהיימר בפעם השנייה. ההודעה הזריזה של הצלם שלו עשתה את שלה, אם כי באיחור מה. הידיעה על מעצר העיתונאי הבכיר בלבנון, קרוב כל כך לחיזבאללה, אמנם לא התפרסמה ברבים, אבל הניעה את מושכי החוטים בברלין לפעולה. בעלי השררה נחרדו, אנשי השגרירות הגרמנית בביירות נכנסו לתמונה, לחצו על מי שצריך, ושוביו של רונצהיימר קיבלו פקודה בהולה לשחרר אותו.
הדאחייה מחוץ לתחום
בניגוד לאינסטינקט של כל אדם שאינו עיתונאי, רונצהיימר לא שם את פעמיו לשדה התעופה כדי לתפוס את המטוס הראשון החוצה, אל העולם שבו אין חיזבאללה, פיצוצים וחמושים על אזרחי שעוצרים אותך בלי להזדהות. במקום זאת, הוא נשאר בביירות עוד שבוע, הסתובב ברחובות, הציץ למקומות שהותקפו, דיבר עם אנשים וראיין פוליטיקאים מקומיים. למזלו, לא ארבו לו סכנות נוספות, ולא שהן חסרות בלבנון של הימים האלה. צוות תקשורת בלגי, לדוגמה, הוכה בידי המון זועם משום שנחשד בריגול, רק כי ביקר במקום נפילת אחת הפצצות, ואחד מאנשיו נורה ברגלו.
מדוע לא ברחת מביירות מייד עם השחרור?
"לא רציתי לברוח, כי לא רציתי שזה ייראה כאילו אני מפחד או נבהל. לספק דיווח עיתונאי זה העיסוק שלי, ולא משנה לי בשביל איזו רשת אני מעביר את הדיווח - רשת ישראלית, אמריקנית או אחרת. כאשר אני מדווח, אני אובייקטיבי. אני מספר את מה שאני רואה. מה גם שנעצרתי על ידי אנשי גוף ממשלתי, שלבסוף נתנו לי ללכת כי לא עשיתי שום דבר בלתי חוקי.
"הבעיה היא, כפי שהתברר לי אחר כך, ששליחי הממשלה הלבנונית פעלו נגדי בהזמנה של אנשי חיזבאללה. כשהבנתי זאת, ידעתי שאנחנו לא יכולים עוד להגיע לדאחייה, אחרת ניפול לידי חיזבאללה כי יזהו אותנו. הם בטח לא שמחו ששוחררנו בלחץ השגרירות הגרמנית. מנהל המלון, שבו התאכסנתי, כן נבהל כשבאו אליו אנשי כוחות הביטחון ודרשו להגיע לחדר שלי. על כן היינו חייבים להתנהל בזהירות מרבית, ולהגביל את הדיווחים שלי למרכז ביירות או לאילו מאתרי חיזבאללה שלא נמצאו בדאחייה, אך הותקפו בכל זאת".
מה היתה האווירה ששררה בביירות אחרי חיסול נסראללה?
"הפתיע אותי השילוב, שמוכר גם לכם בישראל, של מלחמה לצד החיים הנורמליים. מצד אחד, חברת התעופה הלבנונית ממשיכה לטוס. מצד שני, רואים מן המטוס פטריות עשן שמיתמרות אחרי התקיפות של חיל האוויר הישראלי בעיר. כאשר רק הגעתי לביירות, התחושה במרכז העיר היתה שכמעט לא רואים מלחמה. ככל שחלפו הימים, כך האווירה השתנתה. יכולתי לראות יותר ויותר פליטים ברחובות, שהגיעו מדרום לבנון. אפשר היה לשמוע פיצוצים, אבל עדיין נשארו אזורים שבהם הכל עבד כשורה - אפילו המסעדות נשארו פתוחות כרגיל".
המראות בדאחייה, מן הסתם, היו אחרים.
"בדאחייה התחושה שונה לגמרי. להיות בדאחייה הזכיר לי את קאבול, שבה ביקרתי פעמים רבות, גם אחרי שהטליבאן עלו לשלטון. נכון שבניגוד לקאבול לא כולם נושאים נשק, אבל לא חסרים חמושים. אתה רואה את הנשים שם, אתה רואה את האופן שבו אנשים מתנהגים... הוזהרנו שלא להוציא טלפונים כי כולם מסביב חושדים. לא יכולנו להתחיל לצלם את מסע ההלוויה של אנשי חיזבאללה, עד שלא ניתן לנו אישור.
"אחרי המבצעים שהשביתו כל כך הרבה מן המפקדים של הארגון, ואחרי שהוכח כמה עמוקה החדירה המודיעינית הישראלית, כולם שם בטוחים שכל אחד יכול להיות מרגל. חוץ מזה, יש רעש קבוע של כטב"מים מעליך. אם אתה הולך ברחוב, התחושה היא שבישראל רואים אותך. אפילו שאלנו אם זה בטוח להתקרב למסע ההלוויה של אנשי חיזבאללה, אבל הרגיעו אותנו שהישראלים לא יתקפו את מסע ההלוויה. כך או כך, אתה מרגיש שצופים בך כל הזמן, וגם האיום שנוכח כל הזמן מורגש".
תפקוד חלקי
אילו קולות נשמעו כאשר התברר סופית שנסראללה לא שרד את התקיפה הישראלית?
"פגשתי אנשים שברחו מהאזור השיעי בדרום לבנון אחרי החיסול של נסראללה, והם היו מלאי שנאה כלפי ישראל ודיברו על רצונם בנקמה על חיסולו. אחדים מהם אמרו שהם לא יכולים להאמין שנסראללה, גיבורם, מת. בעיניהם, הוא היה מושיע שדאג להם וטיפל בהם, ולא מחבל. אחרים - תושבי ביירות, למשל, גם הנוצרים וגם המוסלמים - התבטאו באופן שונה. הם אמנם לא יגידו זאת בקול רם, אולם הם מקווים שהסילוק של נסראללה יכול להוביל למשהו חיובי, לעתיד טוב.
"פוליטיקאי לבנוני אחד העריך באוזניי שהחלוקה היא 50-50. פוליטיקאי אחר האשים בשיחה עימי את חיזבאללה בכל מה שמתרחש ובכל הנזק שנגרם ללבנון. 'הם התחילו את המלחמה כאשר בחרו לתקוף את ישראל ב־8 באוקטובר, וזאת היתה טעות מרה', אמר. את חיזבאללה מאשימים גם בהכנסה ללבנון של נשק בלתי חוקי ובלתי נשלט. אבל את האנשים המתנגדים לחיזבאללה לא תזהו ברחוב, כי הם מפחדים. הם אומרים את אשר על ליבם בלחש במסעדות. הפחד עדיין שולט בהם, ואני לא צופה איזו התקוממות נגד חיזבאללה או יציאה לרחובות, על אף כל התסכול. במרכז ביירות נפוצה התופעה של אנשי חיזבאללה שתופסים בניינים, ואחר כך הבניינים האלה מותקפים מן האוויר על ידי ישראל. כתוצאה מכך הכעס על ישראל עולה, גם בקרב אלה שהתנגדו לנסראללה, משום שהם רואים מאות אלפי פליטים וסבורים שההפצצות הישראליות מוגזמות".
מתנגדי חיזבאללה אינם שמחים כאשר הם שומעים פיצוץ בדאחייה, שהוריד עוד כמה מאלה שדיכאו אותם?
"הם אינם שמחים. להבנתי, הם קודם כל מפחדים. בקרבת מקום לאתרי חיזבאללה, בדאחייה ומחוץ לה, מתגוררים אנשים מן השורה. אחד המכרים שלי, שממש לא נמנה עם אוהדי חיזבאללה, הופתע לגלות שביתו הפרטי נמצא בסמוך מאוד למתקן או לדירה שבהם משתמש חיזבאללה. הזהירו אותו מפני הקרבה המסוכנת רק כמה ימים לפני שישראל תקפה את האזור. לאנשים לא היה ממש ברור היכן ממוקמים מתקנים של חיזבאללה, למעט אלה בדאחייה שנודעו ברבים".
העובדה שישראל תוקפת באופן נקודתי אינה ידועה ללבנונים?
"זה לא נמצא בשיח בין הלבנונים. הם מדברים על הפצצות כבדות ונוקבים במספרים, שאף אחד אינו יודע אם הם נכונים. עם זאת, אין בריחה המונית מביירות. אמנם כל המקומות בטיסות היוצאות מביירות תפוסים, אולם ברחובות העיר יש הרבה אנשים. העשירים מנסים לצאת דרך הים. הם עולים על יאכטות או על סירות, שיוצאות לקפריסין. המחיר עומד כעת על 2,000 יורו לאדם".
האם המדינה הלבנונית עדיין מתפקדת?
"קשה להעריך את מידת התפקוד שלה. חלקים ממנה עובדים. אבל האם המדינה חזקה מספיק כדי לקחת את השליטה על הנעשה בתחומי לבנון לידיה? אינני יודע. חלקים מהמדינה ומהחברה הלבנונית בבירור מתנגדים לחיזבאללה, אבל אני לא משוכנע שיש להם מספיק כוח ובסיס תמיכה כדי לבנות לבנון חדשה ואחרת, כפי שישראל היתה רוצה".
מהעיר שכונתה "פריז של המזרח התיכון" לא נשאר הרבה...
"הניחוח הבינלאומי עדיין נשאר בביירות. לא רואים בה עכשיו יותר מדי זרים, אבל אם הולכים לשכונות הנוצריות או למרכז העיר, רואים הרבה חנויות של רשתות בינלאומיות מובילות. רבות מהן כמובן סגורות עכשיו, ולידן רואים הרבה הומלסים. ובכל זאת, נשארה התחושה של הווייב הבינלאומי".
אפשר להשוות את עבודתך כעיתונאי בביירות למה שחווית באזורי מלחמה אחרים (עיראק, סוריה, לוב) ולאחרונה באוקראינה?
"זה לא בר השוואה, כי העבודה בלבנון מתאפיינת בקושי ייחודי. כדי לסקר את המלחמה צריך ללכת לדרום לבנון, אבל זה בלתי אפשרי ללא האישור של חיזבאללה, וכדי לקבל את האישור צריך לשתף פעולה עם חיזבאללה. בהיעדר האישור, נשאר רק לדווח ממקומות שלכאורה מצויים בשליטת הממשלה הלבנונית, אך למעשה גם בהם חיזבאללה כרסם בריבונות הממשלה"
