תופעה מעניינת שבוודאי איש לא העריך בעבר שהיא אפשרית. ישראל ערב תקיפה באיראן, אבל כהקדמה לכך חיזבאללה מניף דגל לבן לחצי התורן. זה הפירוש של נאום נעים קאסם, שהוא סגן מנהיג חיזבאללה. חיזבאללה מאמצים את המסורת שהיתה קיימת בעבר בישראל, כשמשרדי ממשלה שהופקדו בידי החרדים זכו רק לסגן שר. עד שכמובן בג"ץ החליט להתערב. בלבנון התערבות מסוג זה לא קיימת, אבל זה לא אומר שנעים קאסם הוא לא הראש והוא לפחות אחראי. הוא מסמיך את המנהיג השיעי נביה ברי להגיע להפסקת אש. הם מחפשים הפסקת אש.
לחיזבאללה ולאיראן אין עסק עם "שחרור פלשתין". כלומר, הם מוכנים להתנתק מהמחויבות לעזה.
בפועל צה"ל החל לפעול בגיזרה המערבית של גבול לבנון, ככל הנראה משם מתבצע ירי הרקטות לגליל המערבי, לחיפה ולקריותיה. צה"ל הודיע שנטרל מאגרים משמעותיים של הטילים לטווח בינוני.
הציפייה היא שבתוך לא הרבה זמן נראה ירידה משמעותית בירי הרקטות. ההצעה של חיזבאללה מכניסה לכאורה את ישראל לדילמה. הפסקת אש ויישום 1701 בנפרד מהלחימה בעזה הם דבר שהיינו לוקחים לפני חודשיים. כרגע דעת הקהל דורשת נטרול מוחשי של איום חיזבאללה. האופציה הצבאית היא להשתלט על מרחב של 15-5 קילומטרים, שישמש אזור חיץ צבאי בין לבנון לבין יישובים בגבול הצפון. הפעם, להבדיל מרצועת הביטחון שממנה נסוג צה"ל ב־2000, מרחב ההפרדה יהיה מפונה מתושבים לבנונים כשחלקים גדולים ממנו הרוסים. הצטרפתם לעזה, אתם מתחילים להיראות כמו עזה. זה המסר לאזרחי לבנון.
יש לקחים סותרים מהניסיון הישראלי. הלקח הניצי אומר שאין לסמוך על שום הסדר דיפלומטי שמגובה בצבא לבנון היורד דרומה או בכוחות בינלאומיים. כוח יוניפי"ל בזירה המערבית, ואולי בעוד גזרות, מתייצב בהתרסה כדי להפריע לצה"ל במלאכת השמדת חיזבאללה ותשתיותיו, ומוכיח את הניסיון השלילי. לעומת זה, יש יתרון בולט בקבלת הסדר עם ממד מדיני, משהו בנוסח החלטה 1701, אבל מבלי להיכנס למשא ומתן שדחף עמוס הוכשטיין על תוואי הגבול. זאת המצאה של חיזבאללה שנועדה בעבר לתת לגיטימציה למאבק מזוין נגד ישראל. ישראל יכולה להתקרב לחיסול חיזבאללה, אבל השאלה היא אם זה לא גשר אחד רחוק מדי. גם במצב הנוכחי, כשחיזבאללה ירד כמה ליגות והוא מאבד את כוח האיום הפנימי שלו בלבנון, הוא עדיין משמר טילים ארוכי טווח, שאותם ישגר רק לפי הוראה מאיראן.
התקיפה הבלתי נמנעת באיראן תדחה את סיום המלחמה. נראה שבישראל יש שתי השקפות לגבי התקיפה: האחת, התמקדות בחיסול לפחות חלק מפרויקט הגרעין. השנייה, ניסיון לפגוע ביעדים שיביאו למיטוט המשטר. התגובה צריכה להכאיב לאיראנים מאוד, אבל ספק אם יש יעדים שיפילו את המשטר. לא רק החיפזון, גם היומרנות מהשטן.
תמונת ראי
לפי מחקר חדש, חמאס זיהו לא רק שסע פנימי וצבאי בישראל, אלא משבר ביחסים עם ארה"ב ואת ההשפעה האסטרטגית של המלחמה באוקראינה על האזור
המחקר הטוב ביותר עד עכשיו, ככל הידוע, על הדרך של חמאס למתקפת 7 באוקטובר הוא עבודה שעשה סא"ל (מיל') יונתן דחוח הלוי במסגרת המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (לשעבר ה־JCPA). הכותרת: "מנקודת המבט של חמאס: כך הבשילה מתקפת 7 באוקטובר".
המחקר מפרט, באמצעות חומרים שנראים בעיקר כמקורות גלויים, את ההערכות של הנהגת חמאס בכל המישורים מאז 2021. אלו מאמרים וניתוחים של ביטאוני חמאס ומכוני המחקר שלו ותיעוד של התרחשויות גלויות, כולל אימונים, תרגילים ותקיפות על הגדר. אפשר להתחיל מכך שבעוד בישראל גופי המודיעין, המפקדים הבכירים והממשלה היו שבויים במנטרה הידועה "חמאס מורתע", בחמאס היתה תמונת ראי - ישראל מורתעת. אך יותר מזה - להערכתם של מומחי חמאס, ההרתעה של ישראל כלפי אויביה התפוגגה בשנים האחרונות. בצה"ל התבשמו מההצלחות כביכול של מבצע שומר החומות, והראיה המוכרת לכך היא הרצאת פרידה של רא"ל אביב כוכבי מהרמטכ"לות בדצמבר 2022 במכון INSS. לשיטת חמאס, היו לארגון הצלחות גדולות בהנחת התשתית לאחדות הזירות, ובייחוד השתתפותם האינטנסיבית של ערביי ישראל במהומות שפרצו במקביל אך בעיקר בסיום המבצע.
פרק גדול במחקר מוקדש לשאלה כיצד ראה חמאס את עלייתה של ממשלת נתניהו החדשה בראשית 2023, ובהמשך את הפילוגים ואת חוסר היציבות שנוצרו בעקבות הניסיון להעביר את הרפורמה המשפטית. הם ראו את ישראל כהולכת לקראת מלחמת אזרחים. את המצב עם עליית הממשלה החדשה בהשתתפות בן גביר הם ראו כהיחלשות המדינה. לראייתם, התחוללה בשלב מסוים הפיכה צבאית מסוג חדש בישראל. חיילי מילואים, טייסים ואנשי מודיעין מחכים למוצא פיה של קבוצת בכירי ביטחון בדימוס כדי לפעול בהתאם. הסרבנות נתפסה בחמאס כגורם מחליש. הם ראו את חיילי צה"ל כנתונים בדמורליזציה, במורל נמוך.
בד בבד, מומחי חמאס זיהו משבר חמור בין ישראל לבין ארה"ב. זה התבטא באי־הזמנת ראש הממשלה לבית הלבן. הרקע: "המהפכה המשפטית", תפיסה שונה לגבי מלחמת אוקראינה ועוד. הם זיהו משהו שנעלם מהפרשנים בתקשורת בישראל, אבל כנראה גם מעיניהם של מעריכי המודיעין, שפרוץ מלחמת אוקראינה הוא בבחינת גורם כבד משקל בהרעת מצבה האסטרטגי של ישראל. אם בעבר ישראל נהנתה מפריחה ביחסי החוץ ובמדיניות הביטחון שלה באמצעות קשרים טובים ומועילים עם רוסיה וגם עם סין, היערכות הכוחות החדשה שללה מישראל את היתרונות של הקשרים האלה.
המנתחים האסטרטגיים של חמאס, וכך גם מנהיגים פוליטיים ואידיאולוגיים, דיברו וכתבו בגלוי על תוכניות התקפה וכיבוש מרחיקות לכת. כך עשה העיתונאי המקורב לסינוואר, אבו שמאלה. הם דיברו על כיבוש יישובים, על השתלטות על שטחים ועל הובלת מתקפה כללית על ישראל, בהשתתפות החזיתות הנוספות של ציר הפרוקסיז האיראני. בדצמבר 2022 הכריז יחיא סינוואר על התוכנית הצבאית "מבול רועש", וכעבור ארבעה חודשים סינוואר אמר בקולו שמערכת "אחרית הימים" קרובה לצאת אל הפועל, כותב דחוח הלוי. מנגד, ימים אחדים לפני 7 באוקטובר "המסר של שב"כ ושל צה"ל לדרג המדיני: כדי לשמר את השקט ברצועה, צריך להמשיך בפעולות כלכליות עבור עזה", דיווחה גילי כהן בכאן 11. מצרים, קטאר והאו"ם לחצו.
יום לפני הטבח נעשתה פעולת הונאה ליד הגדר. צה"ל נערך להדוף התפרעויות על הגדר, ומנהיגי ההתפרעויות נסוגו עוד לפני שהן החלו, ואף הודיעו על כך. באותו יום, 6 באוקטובר, התקיים מצעד צבאי בעזה. לפי ההערכה, בדיעבד, התנהגותם של מתפרעי חמאס שביטלו את ההתפרעויות יצרה תחושת רגיעה בשטח, ה"הרתעה" עובדת. ואילו המצעד, שהיה גם הוא סוג של הונאה, שימש ככל הנראה להתארגנות הכוחות לפני ההתקפה שיצאה כעבור 12 שעות.
זיכרון במלכודת
הדרך הבטוחה להשכיח את זכר קורבנות הטבח של 7 באוקטובר היא לשעתק את המודל שהתקבע בעצרת לזכר רבין עם "טקס אלטרנטיבי"
טקס הזיכרון "האלטרנטיבי" בפארק הירקון נועד לצורכי דה־לגיטימציה של הממשלה ושל המדינה, לפחות על ידי חלק מהגופים שהיו שותפים ליוזמה. מעין המשך לטקס הניהיליסטי של כיבוי המשואות בערב יום העצמאות, אבל בליווי מוזיקה ישראלית ערבה. ברובד העמוק, האליטה האחוס"לית שוללת את הכבוד, את הגבורה ואת הקורבן של ישראל השנייה. זו היתה מיוצגת בטקס הממלכתי. מלחמת חרבות ברזל היא מלחמת ישראל השנייה. ישראל הראשונה מנכסת לעצמה את הקורבנות; הכוונה לקורבנות הטבח ולחטופים. לא נעים לכתוב את זה.
לטובת שיקול הדעת של השמאל, כדאי שיביטו על מה שקרה ליום הזיכרון ולעצרות הפוליטיות לזכר יצחק רבין. פחות מ־30 שנה, ויום הזיכרון של רבין מת. הדרך הבטוחה להשכיח את זכר קורבנות הטבח של 7 באוקטובר היא להכניס את "הטקס האלטרנטיבי" לנעליו המיותמות של רצח רבין.
אבל נראה שפלגנות וקיצורי דרך נמצאים בדנ"א של השמאל, עם כל ההערכה ליכולת ההפקתית ולגיוס זמרי הדור הישן. גם מי שמכיר היטב את תולדות השמאל הסטליניסטי (ששיניו החדות והמסוכנות מבצבצות מאחורי מתק שפתיים ליברלי), יופתע לדעת כמה עובדות מימי בראשית; מתברר שבבחירות הראשונות, ב־1949, השמאל הסטליניסטי (מפ"ם) פיתח ציפיות לניצחון ולעלייה לשלטון. ההישג האדיר של 19 מנדטים נתפס ככישלון צורב והכניס את השמאל הסטליניסטי למשבר של פטליזם ודיכאון, שחיזק את הנטייה המהפכנית שלו. אני לוקח את זה מעבודת הדוקטור של פרופ' אלי צור מזיקים. חלק ממנהיגי מפ"ם התייחסו לבחירות כאל הגרלת לוטו, המעיטו בחשיבותן. ואז חדרה עמוק הנטייה לקיצורי דרך לשלטון, כולל באמצעות פעולה צבאית. צור מציין את ההבדל בין מפא"י למפ"ם (השמאל), בכך שמנהיגי מפא"י דרשו מאנשי הארגון ומפעיליו הישגים ותוצאות, ולפי זה נמדדו; מפ"ם דרשה מהפעילים קודם כל נאמנות. התוצאות נחשפו בבחירות. זה ההבדל בין פתיחות ופלורליזם לבין סגירות ושנאת זרים שמאפיינות חלקים בשמאל.
היום החשיבה המקובעת בשמאל היא שגורל המדינה והמערכת הפוליטית מוכרע בחדרי הלידה. אני לא מכיר מדינה שדטרמיניזם כזה מקובל על "המומחים". אבל זה סוג של צידוק לקיצורי הדרך שאותם מחפש השמאל: למה לנצח בבחירות ולפעול לפי הדמוקרטיה בפרלמנט, אם יש לנו את בג"ץ. לשם זורמים כל הנחלים האידיאולוגיים, בין שאנטי־ציוניים ובין שכאמצעי להפלת הממשלה או ראש הממשלה. כנ"ל לגבי שיטת הגיוס של 3 אחוזים מאוכלוסיית המדינה לרחובות, לכבישים ולמצור על הכנסת. חבל שגם אירועים מקודשים, כמו טקסי יום הזיכרון בבתי הקברות, הפכו לנשק פוליטי. לעומתם, צריך לציין את הימין שמצטיין באורך רוח, בסובלנות ובאמונה בדרך ארוכה.
הוליווד וירושלים
מבן־גוריון ועד גולדה, דוד שליט חושף את העניין ואת המעורבות העמוקה של הפוליטיקה המקומית בהפקות קולנוע אמריקניות שקשורות בישראל
הספר המעניין ביותר שיצא לאחרונה על יחסי ישראל־ארה"ב הוא דווקא ספר על קשרי הקולנוע בין הוליווד לישראל. הוא נקרא "Two Shot - קשר הקולנוע האמריקאי־ישראלי 1948-1978". חיבר: דוד שליט. שליט עסק הרבה בתרבות הסובבת את הקולנוע בישראל, אולי גם האנתרופולוגיה של הצפייה בסרטים מאז הימים ההם. בספר הנוכחי, בהוצאת רסלינג, הוא עוסק הרבה בפוליטיקה של מנגנוני ההפקה עד ההגעה לצילומים ולהפצה, וזה במקרה שבאמת מגיעים לשם; אבל לא פחות מכך הוא חושף תככים פוליטיים מקומיים ובינלאומיים סביב הפקות קולנוע שקשורות בישראל. למשל, הפקת הענק של "קליאופטרה" בכיכובה של אליזבת טיילור, שאהבה מאוד את ישראל, גררה חרם על הסרט במצרים, שבה הוא צולם.
תפסתי לפני כמה שנים את דוד שליט על חם בבית אריאלה מגשש אחרי גזרי עיתונים שבהם אפשר, למשל, למצוא דיווחים אילו שיטות נקטו מפיקים הוליוודיים כדי לצוד סטטיסטים בישראל לסצנות המונים ב"בן חור" או ב"אקסודוס". אבל שליט סיפר על משהו מדהים. ממשלת ישראל ליוותה את כל הפקת חטיפתו של אייכמן והעמדתו לדין בגישושים דיפלומטיים בהוליווד על הפקת סרט על המצוד אחר הצורר. "תוך ימים מההודעה בכנסת על תפיסת אייכמן ב־23 במאי 1960, הגיעו עשרות בקשות מהעולם ליצור סרט על הפרשה", כותב שליט. "במשרד ראש הממשלה הוחלט שלא להיענות בינתיים לאף הצעה. בן־גוריון אישר סיוע ממשלתי לשני כותבים: משה פרלמן יכתוב ספר תיעודי, וליאון יוריס יכתוב ספר עלילתי. במשרד ראש הממשלה היו משוכנעים שכמו 'אקסודוס', גם ספרו של יוריס על אייכמן יוליד סרט בינלאומי".
שרת החוץ גולדה מאיר וראש המוסד איסר הראל היו מעורבים בניסיונות לטרפד הפקה הוליוודית על פי כתבי טוביה פרידמן. שליט כותב שהיה רגע היסטורי אחד - ו"רגע" אכן מגדיר את משך הזמן די במדויק - שבו הבמאי הענק ג'ון פורד גילה עניין בנושא "וייתכן שנוכל לגמור איתו משהו", דווח בצינורות ה(לא) מקובלים. ולמרות הכל, הפרט הקטן הזה מעניין מאוד משום שהוא מחזק את התיאוריה שג'ון פורד המערבוני, שראה מקרוב את מלחמת העולם השנייה, עסק בשנים הפוסט־מלחמתיות במוטיבים של רצח־עם. שליט כותב על קולנוע ועל הסובב אותו בצורה מושכת, שמאירה גם את הצד הפוליטי שלו וגם את הצד הביורוקרטי הישראלי המעיק עד היום על כל יצירת אמנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו