הסרט שעושה צחוק מ"תעשיית הגזענות" הפרוגרסיבית ומטריף את אמריקה

בסרט הכי מצחיק שתראו השנה לא מככבים ענקי הקומדיה של הוליווד. אין לו עלילה מרתקת, וגם לא, לצורך העניין, שום בדיחות, לפחות לא במובן המילולי: הסרט הוא תיעודי. אבל הוא עושה מה שרק קומדיות בודדות ומשובחות מצליחות לעשות, ומראה את החוליים החברתיים העצובים ביותר באופן שגורם לצופים לצחוק, לכעוס, ואז לרצות לתקן את העולם.

הנה סצנה אחת ייצוגית מתוך הסרט: אדם עומד מחוץ לאנדרטת וושינגטון בבירת ארה"ב ומחתים עוברים ושבים על עצומה. מטרתה? לשנות את השם של המונומנט המפורסם מהאנדרטה על שם ג'ורג' וושינגטון, אבי האומה האמריקנית, לאנדרטה על שם ג'ורג' פלויד, גבר שחור עם עבר פלילי עשיר שהריגתו בידי שוטר לבן בשנת 2020 הובילה לימים של מהומות גזע אלימות בכל רחבי ארה"ב. ונוסף על שינוי השם, ממשיך אותו אדם, בואו נצבע את האובליסק הלבן המפורסם בשחור, ונגדיל אותו ב־30 אחוזים כי אתם יודעים, אצל שחורים הכל גדול יותר.

ההצעה כל כך מופרכת, מעליבה, גסה ומטורפת, שהאדם עצמו מתוודה כי אין שום סיכוי שמישהו בדעתו השפויה יחתום על משהו כל כך מטופש. והנה, עוברי האורח חותמים בשמחה, וחלקם מודים למחתים על כל מה שהוא עושה כדי לקדם שוויון ולהילחם בגזענות.

המחתים, לצערם ולשמחתנו, הוא מאט וולש. אפשר לתאר אותו כמגיש פודקאסטים, או כפרשן שמרני, אבל זה אותו הדבר בערך כמו לתאר את לני ברוס בתור בדרן במועדוני לילה. כי וולש, כמו ברוס, הוא הרבה יותר מסתם עוד איש מצחיק: הוא איש שאומר את האמת, גם - או בייחוד - כשהיא כואבת, מרגיזה ונוגדת את העמדות הפנים הצדקניות של האליטות המוסרניות ששולטות בכל פינה בתקשורת ובתרבות.

במקרה של הסרט הנוכחי, "האם אני גזען?", המטרה של וולש היא השיח ההזוי של התקינות הפוליטית, שרואה כל דבר תחת השמש כהוכחה לגזענות. לטובת אלו מקוראינו שאינם בקיאים בהלכות הטרלול הפרוגרסיבי, הנה מבחר דוגמאות, אמיתיות לחלוטין, מהנעשה בארה"ב בימים אלו:

אוניברסיטת סטנפורד, מהמוסדות האקדמיים הנחשבים ביותר, פרסמה לפני שנתיים רשימת מילים אסורות לשימוש, כולל ביטויים כמו "כבשה שחורה", היות שרמיזה כי דווקא השה הכהה הוא הרשע שבעדר כמוה כגזענות. גם המשטרה, לשיטתם של המטורללים, היא גזענית במהותה - אף שהסטטיסטיקה רחוקה מלהוכיח ששחורים נופלים קורבן לאלימות משטרתית באופן חריג יחסית לשאר האוכלוסייה - ולכן יש לפרק את המשטרה. הרעיון ההזוי הזה קרם, אחרי ההריגה של ג'ורג' פלויד, עור וגידים בכמה וכמה ערים מרכזיות בארה"ב. התוצאה? באותה שנה לבדה, 2020, נרשמו 4,901 מקרי רצח יותר מאשר בשנה שקדמה לה - זינוק של 30 אחוזים והעלייה החדה ביותר משנה לשנה שנרשמה מאז החל ה־FBI לאסוף את הנתונים הללו ב־1960. ובהוליווד, בינתיים, האקדמיה לקולנוע שינתה את החוקים כך שהחל מטקס האוסקר הבא סרט יוכל להיות מועמד לפרס "הסרט הטוב ביותר" רק אם לפחות שחקן אחד יהיה בן מיעוטים. מה שאומר, למשל, שאם מישהו רוצה לביים סרט על, נניח, משפחה לבנה ענייה הנאבקת על קיומה, אותו מאן דהוא צריך לוותר מראש על כל השאיפות להחזיק אי פעם את הפסלון המוזהב.

זו האווירה שלתוכה נכנס מאט וולש כמו פיל בחנות חרסינה. וכדרכו, במקום להטיף הוא החליט לעשות משהו רדיקלי הרבה יותר ולהצחיק.

אבל לפני שנגיע בחזרה לסרט ולשיאו הבלתי ייאמן - סצנה שגדעה באיבה את הקריירה של אחת מהסופרות והמרצות הפרוגרסיביות הכי מבוקשות בסביבה - כדאי לערוך היכרות עם הקריירה של וולש, שמעט מאוד בה הכין אותו, או אותנו, לעלייתו המטאורית.

החלומות באוויר, הראש גם

בתור ילד בן 24 עם חלומות גדולים ומעט מאוד כסף בכיס, וולש נכנס למכונית החבוטה שלו ונסע ברחבי המדינה עד שמצא תחנת רדיו שהיתה מוכנה להעסיק אותו. העבודה הראשונה שלו היתה במדינת דלאוור, שם, תמורת משכורת מגוחכת של 16 אלף דולר לשנה, הוא עשה את כל העבודות ששום שדרן אחר לא רצה לעשות, החל ממשמרות לילה מעייפות וכלה בשידורים חיים בשיא הקור ממגרש מכוניות משומשות של אחד מהספונסרים.

כמו אגדת רדיו אחרת עם סיפור חיים דומה, הווארד סטרן, גם וולש חלם על עתיד שבו לא יצטרך לבקש מחברת החשמל לשלם חוב פעוט של 60 דולר בתשלומים, וכמו סטרן, גם הוא הבין שמעט פרובוקציה בריאה אף פעם לא הזיקה בעסקי השעשועים. וולש סיפר כמה בדיחות, חלקן פוגעניות, אבל אף אחת מהן לא חריגה מדי בנוף התוסס של הרדיו האמריקני. מדלאוור הוא עבר לתחנה מעט יותר גדולה בקנטקי, וכדי להעביר את הזמן הוא התחיל בלוג משלו. ובסוף 2013, כשלבלוג היו משהו כמו 8-7 מיליון קוראים בחודש, וולש הבין שהגיע הזמן לעזוב את הרדיו ולעמוד ברשות עצמו.

ההחלטה השתלמה, ובגדול: חמש שנים בלבד אחר כך וולש כבר דיווח שהפודקאסט שלו ביוטיוב מכניס יותר מ־100 אלף דולר בחודש מפרסומות בלבד. לא קשה להבין למה: במקום לשאוג, כמו כל כך הרבה שדרנים אחרים, על כל מה שמקומם בתקינות הפוליטית, וולש החליט להילחם את מלחמות התרבות בצחוק ולא בזעם.

ב־2022, למשל, הוא הוציא לאור ספר ילדים מאויר בשם "ג'וני הניבתן", שמספר על ילד קטן שקם בוקר אחד ומחליט שהוא החיה האהובה עליו. הוא תוחב שתי כפות בפיו במקום ניבים ומשחק בנדמה לי. אבל כשהאנשים הטובים מהאינטרנט מגלים את ג'וני, הם מתעקשים שהוא באמת ניבתן הלכוד בגוף של ילד, ואחרי לחץ בלתי מתון הם משכנעים את ג'וני לראות רופא שיכרות את ידיו ואת רגליו ויהפוך אותן לסנפירים. ג'וני, למרבה המזל, מסרב, והספר נגמר בכך שהוא, הללויה, מתפכח ממשחק הכאילו שלו ובמקום זה מעמיד פנים שהוא ציפור.

הנמשל לא יכול היה להיות ברור יותר: אף שמחקרים הוכיחו שוב ושוב בבהירות כי יותר מ־80 אחוזים מכל הקטינים שחווים דיספוריה מגדרית (מצב שבו הם מזדהים עם המין ההפוך ממינם הביולוגי) חוזרים לבסוף למינם הביולוגי - שיעור ניכר מהאגודות הרפואיות הרשמיות בארה"ב, בהשפעת תורמים אידיאולוגיים עמוקי כיסים וכלי תקשורת שמעודדים את ההליכים הללו מרחוק, תומך במה שנקרא בלשון סגי נהור Gender-affirming care, או הליכי התאמה מגדרית, גם לילדים ולבני נוער. בעוד בבריטניה, למשל, רופאים מכירים בנזק הבלתי הפיך הכרוך בלתת הורמונים לקטינים, או, חמור מכך, לבצע ניתוחים לשינוי מין בקטינים - בארה"ב המגמה הפוכה: בין 2017 ל־2021, למשל, מספר הקטינים שקיבלו טיפולים הורמונליים לשינוי מין יותר מהוכפל, וממשל ביידן פעל נמרצות להוריד את הגיל הדרוש לניתוחים ל־15, מהלך שנוי במחלוקת שהובל על ידי רייצ'ל לווין, סגנית שרת הבריאות האמריקנית ובעצמה אישה טרנסית.

במקום לערום עובדות ומספרים כמו כל עמיתיו השמרנים, וולש החליט להראות באמצעות הומור בריא כמה מגוחכת הטענה שילדים שחווים שלבי התפתחות נורמליים לחלוטין, כמו לשאול את עצמם מדוע, נניח, הם נולדו כגברים ולא כנשים, צריכים למהר לחדר הניתוחים כדי לעבור הליכים רפואיים בלתי הפיכים שיכולים אחר כך להרוס את חייהם.

הספר השיג את מטרתו, ובגדול. בימים הראשונים לאחר פרסומו הוא כבש את פסגת המכירות בקטגוריית הלהט"ב של אמזון. כשהחברה הבינה שהספר של וולש לא בדיוק תואם את ההתגייסות של האליטות התרבותיות לאידיאולוגיה הטרנסית, היא עשתה מאמצים ניכרים לסווג אותו באופנים אחרים שיגבילו את מכירתו. "זו התקפה חסרת מצפון על זכויות להט"ב", וולש אמר בתגובה, "ודוגמה מזעזעת של הומופוביה ומחיקת זהויות של גייז". הוא התלוצץ, כמובן, אבל ברצינות: גם קוראים שלא ממש התעניינו בנושא נמשכו כעת, בעקבות הסערה התקשורתית שוולש חולל, לדיון התרבותי סביב תופעת הטרנס, ונדרשו לשאול את עצמם למה בעוד כל תא ותא בגוף האדם מקודד כזכר או כנקבה, קברניטי התרבות מתעקשים שיש דבר כזה "מגדר", ושהוא נזיל באופן שמאפשר למי שרוצה להתמרד נגד המין המולד ולהצטרף באין מפריע למין השני, או למספר הולך וגדל של קטגוריות מגדריות מופרכות שכל קשר בינן לבין המציאות הביולוגית של הקיום האנושי מקרי בהחלט.

תשובות מסובכות

אבל וולש רק התחיל: אחרי שסיפר מגוון בדיחות כאובות על אחד/אחת דילן מולבני, שחקן כושל שהחליט לתעד את הפיכתו לאישה בטיקטוק והפך לאושיית רשת, יוטיוב הענישו את וולש וסגרו לו את האפשרות ליהנות מרווחי הפרסום של התוכן שלו - הוכחה מטלטלת נוספת לכוח הבלתי מבוקר של פלטפורמות דיגיטליות חזקות וליכולתן להשפיע על התכנים שאנחנו צורכים. אבל אף שהצעד עלה לו ביותר ממיליון דולר לשנה, וולש לא נשבר. הוא חבר ל־Daily Wire, חברת התוכן השמרנית בהנהגתו של בן שפירו, והחליט להמשיך את המאבק ובגדול. בעוד מולבני היה/היתה אחראי/ת לאחד מהאסונות השיווקיים הקטסטרופליים ביותר בעידן המודרני - פרסומאים אקטיביסטים שכרו את שירותיו/ה כדי לקדם את הבירה הפופולרית באד לייט, מה שהוביל למרד צרכנים שחתך כמעט עשרה אחוזים מהמכירות של הבירה בארה"ב - וולש החליט להרחיב את היריעה ולעשות סרט.

התוצאה היא "מה היא אישה?", יצירת המופת מ־2022. במקום להתחפש לדמויות מגוחכות, כמו סשה ברון כהן, או לכתוב עלילות מפותלות, וולש נקט גישה הכי ישירה שאפשר: בראיון אחר ראיון עם פרופסורים למגדר, רופאים לרפואה מגדרית ועוד כאלה שמאמינים בכנות באידיאולוגיה הטרנסית ומתכחשים לגוף ההוכחות ההולך וגובר שמטיל בספק את הנחות היסוד הבסיסיות ביותר שלה - וולש שאל שאלה אחת פשוטה: תגידו לי בבקשה מה היא אישה.

את התשובות צריך לראות כדי להאמין. בזה אחר זה, האנשים המשכילים והמשפיעים שוולש ראיין נאבקו בשאלה שכל ילדה בת 6 יכולה היתה לענות עליה. כי כשאסור להגיד שמין זה עניין של ביולוגיה ושיש בדיוק שני "מגדרים" - זכר ונקבה - התוצאה היא מערבולת של איגיון שהולכת ומתפתלת בתוך עצמה עד לכיליון. וכשמרואייניו הסתבכו בלשונם עד בלי די, וולש ישב בשקט מופתי ונהנה מכוח העל שלו: יכולת כמעט בלתי אנושית לשבת בפנים חתומות לגמרי, בלי שבר של חיוך או שמץ של רגש, ולהמשיך לשאול, בשקט ובשלווה, את השאלות הכי פשוטות והכי מטרידות שיש. זה עובד, ובגדול, ובעיקר משום שוולש מספק, מעבר לצחוק הפרוע שמתלווה לחוויית הצפייה, תענוג הרבה יותר בסיסי: את הסיפוק שבלראות אדם הגון ורציני שואל שאלות כנות ודורש תשובות בהתאם. כל מי שצופה בימים אלו, למשל, בעיתונות האמריקנית "מראיינת" את קמלה האריס יודע עד כמה נדיר זן כזה של עיתונאות בסיסית ובלתי מגויסת במחוזותינו.

המבקרים, כצפוי, קטלו את הסרט והאשימו את וולש בטרנספוביה, במיזוגיניה, בפשיזם ובכל סוג אחר של רעה חולה תחת השמש. הקהל הגיב אחרת לגמרי, צפה בסרט בהמוניו והפך את וולש למה שהוא לא חלם להיות אף פעם: גיבור תרבות.

ביום חם במיוחד באחת מהמדינות המערביות בארה"ב, כשהטמפרטורה בחוץ 43 מעלות אף שכבר כמעט אוקטובר, אני שואל את וולש למה הוא חושב שהסרטים שלו מצליחים כל כך. הוא מגיב לשמש בדיוק כמו לעוד מרואיין לא מאופס, בשלווה סטואית, ועונה באריכות. הסרטים שהוא עושה, הוא מסביר לי, "בוחנים נושאים חברתיים, אבל באופן קומי. הסיבה שרצינו לעשות קומדיות היא בגלל שאם אתה בוחר לעשות סרט על נושא וכל מה שמעניין אותך זה להעביר איזשהו מסר, רק האנשים שכבר מסכימים איתך מלכתחילה יבואו לראות אותו. מה שאנחנו רוצים זה לשבור את הדפוס הזה, להביא אנשים לקולנוע שחושבים אחרת לגמרי מאיתנו, והדרך היחידה שאנשים כאלו יבואו היא אם הסרט יהיה באמת ובתמים מבדר.

"מבחינה היסטורית, זו אמנות שהשמאל תמיד היה טוב מאוד בה: במשך עשורים הם הצליחו להעביר את המסרים שלהם באופן כמעט מוסווה, היות שהסרטים שהם עשו היו כל כך מבדרים שאף אחד לא הרגיש בתכנים שהם מעבירים מתחת לפני השטח. אבל בשנים האחרונות השמאל הפך הרבה יותר דוגמטי והרבה־הרבה פחות מבדר, וזו הזמנות טובה בשביל שמרנים להרים את הכפפה ולעשות אותו הדבר בדיוק".

להוציא ארנקים

אותו הדבר בדיוק וולש עושה במידה מסחררת של הצלחה בסרט החדש. אחרי שהוא נרשם לקורס מקוון ומקבל תעודה שמסמיכה אותו כיועץ מורשה ל"גיוון, שוויון והכלה" - התעשייה האימתנית שמכפיפה כמעט כל עובד אמריקני לשעות של לימודי חובה בנושא מלחמה בגזענות - וולש עושה את מה שהוא עושה הכי טוב ומראה את התעשייה הזו במערומיה. הנה, למשל, הגברות הנכבדות של Race to Dinner - מיזם שבו שתי נשים שחורות גובות מאות דולרים מנשים לבנות שמרגישות אשמה גזעית, ובתמורה משפילות אותן במהלך ארוחת ערב אחת בהאשמות של גזענות ובקריאות לווידויים שלא היו מביישות את טובי התועמלנים הסובייטים. וולש צופה בעוד אישה לבנה אחת מתייפחת ומתוודה שהיא באמת גזענית איומה. למה? היות שלעיתים, היא אומרת, כשבעלה השחור מדבר בקול רם מדי, היא מבקשת ממנו להיות קצת יותר בשקט. במקום להגיד לאישה את האמת הברורה עד כדי גיחוך - שמישהי שהתחתנה וחולקת את חייה עם גבר שחור כנראה לא סובלת במיוחד מגזענות כנה נגד שחורים - המנחות רודות באישה האומללה ומרתיעות אותה שלא תעז עוד להשתיק את קולו היפה של בעלה השחור והמדוכא.

וולש מספק רגעים כאלו למכביר. למשל, ראיון עם דוקטורנטית ללימודי גזע, שבקושי יכולה להוציא שני משפטים נהירים מהפה, אשר קנתה את עולמה בכך שדרשה כי עמית לבן לספסל הלימודים יסולק מבית הספר משום שעל המחשב הנייד שלו היתה מדבקה שתמכה במשטרה המקומית - אקט פוגעני ממדרגה ראשונה בסולם הערכים המעוות של הגזענים הפרוגרסיביים החדשים. אבל אף אחד מהם לא משתווה לקרשנדו הלא ייאמן של הסרט, שבו וולש פוגש באחת, רובין דיאנג'לו.

המחברת של רב־המכר ההיסטרי "שבריריות לבנה" - ספר שמאשים את כל האנשים הלבנים כמותה בחוסר יכולת להודות בגזענות המובנית שלהם נגד שחורים - היא הידוענית הכי משפיעה בשיח הגזעי הפרוגרסיבי. הספר שלה שהה 155 שבועות ברציפות ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", תורגם ל־11 שפות וזיכה את המחברת שלו בשורה ארוכה מאוד של הרצאות מתגמלות ביותר - עשרות אלפי דולרים להופעה אחת - בפני כמעט כל חברה גדולה או מוסד אקדמי תחת השמש. כה רבה היתה השפעתה, שב־2017 מילון אוקספורד לאנגלית בחר בביטוי "שבריריות לבנה" כאחת ממילות השנה שלו, וה"ניו יורקר", המגזין הנחשב ורב ההשפעה, שיבח אותה כלוחמת אמיצה בגזענות.

לוולש היו רעיונות אחרים. אחרי שהקשיב בסבלנות לדיאנג'לו שוטחת את משנתה המטורללת, הוא שאל אותה שאלה פשוטה: האם את בעד שילומים לשחורים כפיצוי על העבדות? דיאנג'לו, כמובן, השיבה בחיוב: רעיון השילומים - על אף כל הקשיים הלוגיסטיים (איך בדיוק לאתר במדינה עם כל כך הרבה מהגרים וכל כך הרבה נישואי תערובת בין־גזעיים לאילו משפחות מגיע פיצוי כי אבות אבותיהם היו עבדים) והמוסריים (האם לדור החמישי או השביעי, למשל, מגיע פיצוי? האם פיצוי הוא רעיון הולם גם במקרה, נגיד, של אנשי עסקים שחורים שהצליחו והתעשרו בכוחות עצמם?) - ממשיך להיות אחת מאבני היסוד של שרלטני הגזע הפרוגרסיביים.

"יפה", וולש משיב, "בואי נוציא כסף מהארנקים שלנו וניתן אותו לבן, המפיק השחור של הסרט".
דיאנג'לו קופאת במקומה. "לא", היא משיבה, "הרעיון הוא לא שכל אדם לבן צריך לתת את כל הכסף הפרטי שלו לכל אדם שחור, אלא שהממשלה צריכה להעניק שילומים באופן סדיר".

"רובין", וולש אומר מבלי להניע שריר בפניו, "קראתי את הספר שלך והתרשמתי מאוד מאיך שאמרת שצריך להילחם בגזענות באופן אישי ורדיקלי, ושזו החובה המוסרית של כל אדם לבן לעשות כל מה שביכולתו להילחם בשבריריות הלבנה ובגזענות המולדת שלו. אני לא רוצה לחכות. אני רוצה להעניק לחבר השחור שלי שילומים, ועכשיו. האם תצטרפי אלי?"

דיאנג'לו, על פניה ארשת של פחד ותדהמה, רצה לארנק שלה, מוציאה את כל המזומן שיש לה בו ונותנת אותו למפיק החביב בתוספת התנצלות מגומגמת, אחד הרגעים המצחיקים והמאירים ביותר בקולנוע האמריקני העכשווי. ההצלחה של הסרט - עם הכנסות של יותר מ־12 מיליון דולר, הסרט התיעודי הפופולרי ביותר של השנה, בפער ניכר - גרמה לדיאנג'לו נזק רב והציגה אותה בתור מה שהיא באמת: שרלטנית בלי משנה סדורה במיוחד שמתמחה בלהפוך את האשמה הלבנה להרבה דולרים ירוקים.

צחוק בצד

"זה מדהים שאפילו הצלחנו להיות איתה באותו החדר", וולש מתוודה. "הסיבה שדיאנג'לו הסכימה לראיון איתנו זה משום שהיא חיה בכזו בועה, שאין לה שום מושג מה קורה מחוץ לעולם של השמאל הקיצוני".

וזו, וולש ממשיך, בדיוק הסיבה שסרטים כמו שלו מצליחים כל כך לא רק בלבדר או לדבר לקהלים שכבר משוכנעים, אלא באמת לעורר דיון נוקב בשאלות גדולות, במיוחד כאלו שהוגדרו כאסורות על ידי הקומיסרים הפרוגרסיביים של התרבות האמריקנית.

"כשדונלד טראמפ עלה לשלטון", וולש מסביר, "השמאל נתקף בכל כך הרבה זעם, שהוא איבד את היכולת להצחיק. כעס בלתי נשלט הוא נקודת מוצא גרועה ביותר לקומדיה. אם אתה רוצה לבקר את הצד השני באופן סאטירי ואפקטיבי, אתה צריך קודם כל להבין את הצד השני, לדעת איך ומה הם חושבים. השמאל איבד את היכולת הזו לפני עשור בערך. הם כולם בבועה שלהם".

בסרט אחרי סרט, פודקאסט אחרי פודקאסט, מאט וולש מנפץ את הבועה הזו ונותן לאמריקנים את שני הדברים שהם הכי צריכים בימים אלו, שני דברים שאיש בהוליווד או באקדמיה או בכל פינה אחרת של התרבות האמריקנית הלפותה באחיזת החנק הפרוגרסיבית כבר לא מספק מזמן - צחוק בריא ודיון כן בשאלות הרות גורל.