אין ביקום כולו דבר יותר עצוב מסוף הקיץ. הרבה שירים נכתבו על בוא הסתיו, אבל אצלי בראש הדימוי תמיד היה חוף ים, אולי בריכה. השמיים ברקע כבר אפרפרים, עצי דקל מתנודדים ברוח סגרירית, והשמשיות מקופלות וקשורות כי הן יודעות שאף אחד כבר לא ייכנס למים בקרוב, או יבוא לדבר עם השמש על מהות הקיום והיקום.
בניר עוז, סוף ספטמבר מסמל גם את תחילתה של עונת תפוחי האדמה הארוכה. אין תאריך מדויק לזריעה. בשעות הבוקר כבר מריחים את האוויר הסתווי באף ליד הקפה, הלילות כבר לא מיוזעים והימים כבר לא בוערים - אז יודעים שאפשר להתחיל. איכשהו זה תמיד יוצא על יום ההולדת שלי, ולפעמים גם על החגים.
הכל פתאום קורה אחרי חודשי העצלות של הקיץ. בן 41, כבר לא מספר מיוחד או עגול, סתם עוד שנה בעשור החמישי. הגב כבר כואב כל הזמן, העיניים עייפות כל היום אם הולכים לישון מאוחר, וכבר אין לי כוח להתלהב מכלום. יש עבודה, יש משפחה, יצר היצירה כבר כבוי. גם לא באמת צילמתי כמו שצריך בזמן האחרון, אחרי עשרות שנים שבהן תמיד הייתי צמוד למצלמה. למי יש כוח לסחוב את הציוד ולעצור את העולם לפריים בכל פעם שאיזה שביב אור מגיח ומקפיץ לי את העין? אז המצלמה בארון, בטח כבר עם קורוזיה בסוללה. ממילא הילד כבר בורח ממני, נמאס לו שאני עם העדשה בתוך הפרצוף שלו מגיל אפס. ואת השדות שאני מסתובב בהם כל היום כבר צילמתי מיליון פעם, בכל עונה אפשרית.
ואז דני מתקשר מברלין. הוא מגיע לארץ עם חברה טובה. שואל אם יש איזו ספה להיזרק עליה ליום-יומיים?. זו לא באמת שאלה. דני הוא ניר־עוזניק. הוא יודע שהדלת תמיד פתוחה ושתמיד יהיה מקום להיזרק. מי הגברת? אני שואל. "אנחנו לא זוג", הוא ישר מבהיר בעברית עם מבטא בריטי מתובל בגסות ישראלית. "אתה כבר תראה, היא משהו לא רגיל מיוחד במיוחד". את הביטויים בעברית הוא עוד לא שייף לגמרי.
"בסדר, בסדר, דני בוי, אתה לא מאיים על קיבוצניקים עם בלונדינית מאירופה", אני מתחיל איתו את הדיבור הנגוע, כאילו אנחנו יושבים ליד טרקטור מקולקל בשדה ומנצלים את דקות המנוחה עד שאצילי יביא לנו בורג 8 על 100 מהמוסך כדי לדבר על החיים ועל המתנדבות שהגיעו בשבוע שעבר. "באמת אתה תראה", הוא צוחק עלי, "היא עולם ומלואו הבחורה הזאת".
בקיצור - תבואו, יש מלא מקום. אשתי והילד אצל ההורים שלה בפריז לחופשת סוכות, ואני לבד בבית. יש עבודה, מתחילים לזרוע, אני אהיה קצת עסוק אבל תרגישו בבית. ובוא, תן איזה שעה-שעתיים על מזרעה, יא מנוול. עשר שנים מאז שנגעת בדרייב שאפט פעם אחרונה. נהיית חנון. "יותר מעשר שנים", הוא עונה לי, "יאללה, תפסיק לססטר ותאסוף אותנו מהרכבת בשדרות ביום רביעי".
***
אני עוצר לקנות סטייקים כדי להניע מנגל בערב, וחונה מול תחנת הרכבת. מרחוק אני רואה את שניהם באים, ובתוך שנייה וחצי אני מבין על מה דני דיבר. קרולין. ממרחק של מאה מטרים החיוך שלה יכול להאיר את הדרך ללב של כל אחד.
דניאל דרלינגטון היה בן 34. הוא לא נולד בקיבוץ, הוא ממנצ'סטר. בנישואיה השניים אמא שלו התחתנה עם מתנדב בריטי שהפך לחבר קיבוץ, ואחרי 12 שנה ובת שנולדה בקיבוץ הם עזבו. אותו ואת אחותו היינו פוגשים בחופשות הקיץ לאורך השנים, כשהם היו באים לבקר את האחים הגדולים מנישואיה הראשונים של אמם לחיים פרי. תמיד היה להם סטייל מתוקתק של אירופאים, בזמן שאנחנו היינו מסתובבים בקיבוץ בחולצות גזורות ושיער פרוע.
אבל את הקיבוץ אי אפשר להוציא מהילד, וב־2011 דני ביקש לבוא להתנדב. אני הייתי אז אחראי המתנדבים, וארגנתי לו ויזה ועבודה בגד"ש. באותו הזמן הרגשתי שנגמר לו הסוס באירופה. האוויר הפתוח והחיים עם החברים והקהילה בניר עוז עשו לו טוב. מפה לשם, הוא נשאר לעבוד איתנו בשדה כמעט חמש שנים. בניר עוז הוא פגש מתנדבת גרמנייה, ועבר איתה למקום בגרמניה שאת שמו אני לא אצליח לבטא בחיים. אחרי כמה שנים דרכיהם נפרדו, והוא התמקם בברלין.
***
אפילו השמש בשדרות מסתנוורת מהבלונד ומהחיוך של קרולין, ואנחנו נוסעים לקיבוץ. ישר לסיבוב בשדה, שדני לא ישכח מאיפה הוא בא ומי לימד אותו לעשות רוורס עם קומביין, וגם לעשות על הגברת את הדאווין של הגד"שניקים. עוברים בחלקה 11 לבדוק השקיה, סיבוב לרימונים - הם כמעט בשלים אבל עדיין טיפה חמוצים - ומקנחים במבט על דיש בוטנים. שלושתנו מסתובבים יחפים בשדות, ורצועת עזה באופק מערב מתחילה לזהור בכתום של שקיעה. כמו כל זר שמגיע לקיבוץ, קרולין מקבלת תדרוך צבע אדום זריז.
"אין מה לדאוג, סוגרים את דלת הממ"ד ומחכים כמה דקות, זה עובר צ'יק־צ'ק והצבא כבר יטפל בהם. אני לא יודע מה רואים בחדשות שם בגרמניה, אבל זה 99 אחוז גן עדן פה, ובאחוז הבודד נכנסים רגע לממ"ד".
קרולין בוהל היתה בת 22. היא ודני התיידדו באיזשהו טיול צלמים בברלין. הוא היה צלם והיא דגמנה לו ולאחרים מדי פעם, והתכוננה לקראת לימודי אופנה וקיימות בברלין. היא הסתפרה בדיוק לפני שבאו לישראל, אז אני הכרתי אותה עם שיער קצר, אבל סיפרו לי שהפרסונה שלה תמיד היתה שיער ארוך־ארוך וגולש. קצת מוזר לי לכתוב עליה עכשיו, הרי הכרנו בקושי שבועיים. עד 6 באוקטובר בערב, כשנפרדנו לשלום לפני שהיו אמורים לנסוע לשדה התעופה למחרת, בכלל לא ידעתי את שם המשפחה שלה. קראנו לה "קרו", בקיצור.
אבל היתה לה היכולת לגרום לאנשים להרגיש שהם החברים הכי טובים שלה, כאילו הכירו אותה מאז ומתמיד. עם אנרגיה עוצמתית שמשכה אנשים, כמו שמש שאוספת פלנטות למסלול סביבה. גם דני סיפר שהוא התבלבל בהתחלה כשהם נפגשו, אבל מהר מאוד הבין והם נשארו חברים טובים.
***
אני יוצא לעבודה בבוקר, והם מתעוררים מאוחר אצלי בבית. הם ביקשו לישון בממ"ד, משנה זהירות. זה החדר של הילד, אז הכל מלא צעצועים, אבל יש מקום לשני מזרנים. תמיד יש לנו בממ"ד מזרנים ספייר, למקרה שיש טילים בלילה ורוצים להמשיך לישון בשקט. יש לנו גם מנעול בריח פנימי על הדלת, כי אשתי התעקשה להתקין.
ואז נכנסים לסוג של שגרת קיבוץ. הם שואלים את האופניים שלנו ומטיילים בשדות. אוכלים צהריים בחדר האוכל עם כולם. אחרי זה בבריכה עד שהחום נרגע, אני מפסיד לדני בשש בש וקרו לומדת כמה קללות חדשות בעברית לפני שקופצים להצטנן במים. ואז מטיילים שוב לקראת השקיעה - הרי זו השעה עם האור הטוב ביותר לצילומים. בערב יושבים עם החבר'ה אצלי במרפסת, מדליקים מנגל, שותים איזו כוסית ומדברים על החיים ועל שטויות.
דני הוא בחור חריף. אפשר להיכנס איתו לסשנים ארוכים על כל נושא. אני מת על איך שהוא מדבר אנגלית רהוטה במבטא בריטי. קרו שקטה יחסית, אבל כשהיא מדברת זה עולם ומלואו. היא פתוחה וכנה, חכמה וצחקנית. אני ודני צוחקים הרבה, בציניות שאופיינית לישראלים, גם איתה ועל התמימות הילדותית שלה. לפעמים גם מגזימים. ראינו את זה הרבה עם מתנדבים מגרמניה, הם לא תופסים בהתחלה את עומק הציניות והדיבור החופשי שלנו. אחרי רגע היא מבינה, ונקרעת מצחוק שמדביק את כולנו לדקות ארוכות של חוסר נשימה. לפעמים הולכים לשתות גולדסטאר ולשחק סנוקר בפאב של הקיבוץ, וכולם שואלים מי זאת החברה היפה של דניאל. אנחנו לא זוג, הוא מתעקש לתקן, רק חברים טובים.
חג סוכות, וסתיו יפה במדבר, אז אני נוסע איתם לטייל מתי שרק אפשר. דני כבר מכיר, אבל קרו מתהפנטת מהשקט המדברי. אנחנו נוסעים באוטו שלי לכיוון שבטה, החלונות פתוחים, האוויר נעים, מוזיקה בפול ווליום. היא משתגעת על מוזיקה ישראלית, ואחרי "הכבש השישה עשר" היא מבקשת שאני אשמיע את טונה. שוב ושוב. "אני אוהבת איך שהוא אומר לי 'היי'", היא מסבירה. "אני לא מבינה את המילים, אבל מהרגע שהוא אומר 'היי' זה מרגיש אישי, ישר ללב שלי".
הם כל הזמן מצלמים ומצטלמים, ואנחנו מחפשים לוקיישנים בדיונות ובוואדיות. היא מחליפה דמות כמו זיקית מול המצלמה, ודני מעמיד ומביים אותה במקצוענות שאני מקנא בה. יש לו עין מטריפה, לדני, והוא מפרגן לה קליקים במצלמה הדיגיטלית ובמצלמת פילם בפורמט בינוני. אני מסתובב סביבם בחולות, דואג שישתו ומסריט עם הסמארטפון "מאחורי הקלעים" לאינסטושים שלהם.
כולי קנאה בדני. הוא צלם מקצועי בברלין, עובד גם במעבדת צילום ידועה וחי את כל האקשן הזה, עם מלא אנשים צעירים מסביבו. "אתה חי את החלום שלי", אני אומר לו. "דביל", הוא עונה לי, "אתה זה שחי את החלום שלי, עובד בשדות עם משפחה בקיבוץ". מי שמגיע לניר עוז לא באמת עוזב אף פעם. דני ואני מסכמים בשבילה את ההרגשה בשבוע האחרון. אין אחד שלא מתאהב במקום.
***
סוכות. מזג האוויר מושלם ואנחנו מבקרים שכנים בקיבוץ. כולם מזמינים את דניאל, כולם התגעגעו אליו. כל השבוע קרו מסתובבת עם חיוך ענקי. טוב לה בקיבוץ והאווירה ממכרת. הם מצטלמים גם בשדות ובפינות בקיבוץ, כולל סשן אחד ארוך בגן הקקטוסים הנהדר של משפחת ליפשיץ. אני שם לב שמול המצלמה היא אף פעם לא מחייכת, שמה על עצמה את הפילטר של הרצינות, ומבט חודר שעוד רגע סודק את העדשה. אני שואל אותה למה, כי באמת יש לה חיוך של שמש אינסופית. "לא יודעת, ככה התרגלתי", היא עונה, "אולי זו האני האחרת שצריכה לצאת ולהתאוורר מדי פעם".
הם ממשיכים להסתובב ולצלם בקיבוץ, ואני מתחיל להתבשל עם עצמי. דני עם כל הציוד המרשים שלו, וקרולין עם המוזה שהיא. אני מתעורר ומתחיל להוציא את כל ציוד הצילום שלי מהמחסן. צברתי לא מעט במהלך השנים, וגם אצל אבא שלי יש הרבה. את הכל אני פורס על השולחן בבית, מנקה ומתחיל להטעין את הסוללות, גם את אלו של המצלמות וגם את אלו שלי.
גופי מצלמות, עדשות, פלאשים, חצובות ועוד כל מיני גאדג'טים שמסביב - הכל מסודר עכשיו בשני תיקי צילום ומוכן להשראה. אני חייב לחזור לעניינים. אני לא אהיה איש זקן עם יצר כבוי שפותח אלבומים מאובקים ומדבר על הנוסטלגיה של פעם.
דני וקרו נוסעים לטייל מדי פעם. הם מחפשים איזה לוקיישן לצלם בים המלח, ואז נוסעים לאחים שלו בתל אביב. הם אמורים להישאר במרכז עד שבת, 7 באוקטובר, יום הטיסה בחזרה לברלין. אבל הם דוחים ודוחים. טוב להם מדי בקיבוץ.
אשתי והילד חוזרים מפריז ביום שלישי, אז אני מציע לדני ולקרו לעבור לישון בבית של אחי, עומר. ממילא הוא מתכנן להיות במרכז כמה ימים. ביום חמישי הם כבר אורזים את התיקים כדי לנסוע לתל אביב, ומתחרטים ברגע האחרון. יאללה, עוד ערב בפאב בניר עוז. בשישי אני לא עובד, ניסע לשתות משהו על החוף בתל אביב ואני אקח אתכם לשדה התעופה. אין בעיה.
***
גם שישי בבוקר חולף, והם נשארים. היום האחרון של הבריכה לעונה, סוף הקיץ, ערב שמחת תורה. הם מתארגנים על טרמפ בשבת לשדה התעופה עם קרן מונדר, שבאה לבקר את ההורים בקיבוץ. יציאה ב־09:00.
קצת לפני זה, ביום חמישי, הם עוברים אצל שחר בטלר בקיבוץ כדי לעשות קעקועים. הוא בדיוק פתח את הסטודיו שלו בבית ילדים ישן, ולהם יש רעיונות. אני לוקח את דניאל לארכיון הקיבוץ, כדי לחפש משהו בכתב היד של אמא שלו. קעקוע על פרק היד עם השם שלה בכתב ידה, בתיה. זה מה שהוא רוצה, וגם עושה. אמא שלו נפטרה לפני עשרים שנה ונקברה בניר עוז, עוד לפני שנהיה שם צפוף בחלקה הקטנה. במהלך השנים, מדי פעם הוא היה מבקש ממני לעבור בקבר כדי לראות שהכל תקין ונקי.
קרולין מבקשת גם היא מילה בעברית, ומתלבטת כל השבוע מה לקעקע. בסוף היא מחליטה על "גופי", כלומר הגוף שלי. מובן שאנחנו צוחקים, כי זו מילה שמתגלגלת קצת מוזר, אבל היא מתעקשת. אני בטוח שיש סיפור מאחורי ההחלטה הזאת, אבל היא לא הספיקה לספר לי אותו.
שישי אחר הצהריים, משחקים כדורגל עם הבן שלי במגרש. בדרך כלל הוא לא זוכר אנשים שראה בפעם האחרונה לפני שנתיים, אבל דני לימד אותו איך להפעיל את המצלמה הישנה בפעם הקודמת שהוא בא לקיבוץ, וגם יש לו מלא קעקועים ועברית מצחיקה במבטא בריטי, אז קל לזכור. אני גרוע, אז הילד מפרפר אותי, אבל לדני יש מובז, והוא אוהד סיטי, ולא יונייטד, אז יש להם על מה לדבר. קרולין משתתפת בהשתוללות, וכולם רודפים אחרי כולם, ולפעמים גם אחרי הכדור.
קצת לפני ארוחת שישי אצל ההורים שלי, אנחנו קופצים לסשן צילומים אחרון בשדה. יום שישי בין ערביים, הכל שקט מסביב, ואנחנו עומדים על הכביש המרכזי בשדות עם הפנים מערבה, לעבר השקיעה ולעבר הרצועה. מחר בבוקר הכביש הצר והמשובש הזה יהפוך לאוטוסטרדה של סחר במוות. "תגיד, זה לא מסוכן פה, כל כך קרוב לעזה?", היא שואלת. בחורה צעירה ותמימה, אבל נראה שהיא חוששת קצת. ואני, כמו הניר־עוזניק השאנן שאני, עונה לה שמה פתאום, אנחנו 500 מטר מגדר הגבול, אני מבלה את רוב היום שלי על הדרך הזאת.
עם יד בטוחה על הכתף אני מרגיע אותה: תסתכלי מולך, יש לנו את גדר הגבול הטובה והמתוחכמת בעולם, מעל ומתחת לאדמה, אני ממחזר בביטחון את דברי הסומא של צבא הגנה לישראל. מכל קצווי תבל באים לפה לראות איך בונים גבול שאי אפשר לחצות בשום צורה. יש פה גדרות וסוללות, מקלעים בשלט רחוק, חיישנים ומכשולים, מצלמות, לוויינים ואפילו רובוטים אוטונומיים, שלא לדבר על המל"טים ועל בלוני התצפית. כל זה, לצד בסיסים מלאים בחיילים חתיכים שאוכלים טחינה כל היום, טנקים מתקדמים טכנולוגית ומטוסים חמקניים בשמיים. אפילו ארנב לא יכול לחצות פה בלי שייפלו עליו מכל הכיוונים! וחוץ מזה - אני שומר הלילה, אז בכלל אין לך מה לדאוג.
***
06:33.
אזעקות, כולם בממ"דים בינתיים, ואני מתכתב עם דני, מתחיל את השיחה ב"פאק".
"אכן פאק", הוא עונה לי. הוא מכיר את החרא הזה.
אני עומד לבד במיגונית בלי דלת, ליד המוסך. בתוך דקות הבלגן מתחיל להתחמם, ואני מבין שזה לא "קצת טילים" כמו בדרך כלל.
משהו גדול מתרחש בכל האזור, תישארו בממ"ד, אני כותב לו, תוך כדי שאני מוודא עם אשתי שהכל בסדר. בינתיים הכל עוד בסדר. "מה קורה פה? יש המון פיצוצים ורעשים, זה אנחנו או הם?" הוא תוהה. אני מניח שרוב הרעש שאתם שומעים זו כיפת ברזל עושה את שלה, אל תצאו מהחדר.
06:55.
"נראה שאנחנו תקועים פה, בטח לא נספיק לצאת בזמן, חחחח". הוא מתכוון לטיסה שלהם, ואני מקבל את הרושם שזה לא יהיה כל כך נורא מבחינתו לבלות עוד כמה ימים בקיבוץ. אני מתחיל לקבל את ההודעות בקבוצה של הקיבוץ, וסרטונים של מחבלים בשדרות עולים לפייסבוק. תנעל את כל הדלתות והחלונות ותישארו בפנים! אני לא צוחק, משהו קורה. יש מחבלים שמנסים להיכנס איפשהו, אבל עוד אין מידע. תישארו נעולים בפנים, כוחות צבא גדולים בטח יגיעו בעוד רגע.
אני עוד בכלל מדמיין שהבלגן האמיתי יתחיל בהמשך, כשצה"ל יתחיל להגיב על ההשתטות הזאת שהעזתים פרגנו לעצמם, ואנחנו נתחפף משם כמה שיותר מהר, כמו בכל מבצע. אני אומר להם לארוז תיקים, כי בטח עוד מעט יירגע ואנחנו ניסע לאנשהו, או שייסעו עם קרן מונדר כמו שתכננו.
08:20.
"יריות בתוך הקיבוץ?" הוא שואל. נראה לי שכן, תישארו בממ"ד, אל תפתחו לאף אחד. יש דיבור על מחבלים שמתחזים לחיילים. "יש איך לנעול פה את הדלת?" לא, אני עונה לו, ומקלל לעצמי. בבית של עומר אין בריח על הדלת בצד הפנימי. סובב את הידית עד הסוף למעלה. זה לא נעול, אבל זה יותר טוב מכלום. אני לא צוחק, דני, אל תענה ואל תפתח לאף אחד, יש בלגן רציני. שמור את המידע הזה לעצמך בינתיים. אל תספר לה, שלא תפחד, אבל יש מחבלים בתוך הקיבוץ. הצבא פה, אבל יהיה עוד קצת בלגן. אל תפתחו לאף אחד. אל תדאגו, עוד מעט אנחנו נצא מפה.
"יופי", הוא עונה, "כי אני מת להשתין".
בשלב הזה עוד הייתי בטוח שכבר יש צבא בקיבוץ, לפחות לפי רעש הירי הבלתי פוסק והפיצוצים החזקים. לא תיארתי לעצמי שאני שומע את צבא חמאס טובח בקיבוץ, כשכיתת כוננות קטנה של החבר'ה, בתחתונים ועם כמה כדורים אחרונים במחסנית, עושה מאמצים אבודים להדוף אותם. לא עבר לי בראש בכלל, גם כשמחבלים חדרו לקיבוץ, שתהיה להם עוצמת אש כזאת.
09:00.
אני מזפזפ כמו משוגע בין ערוצי החדשות בטלפון ומתכתב עם כל מי שאני יכול, תוך כדי שאני כבר שומע מחבלים מסתובבים סביבי. אשתי כותבת שיש מחבלים בתוך הבית ושהם מנסים להיכנס. אני מייד אומר לדני, והוא משיב שיש מחבלים סביבם, ושגם אצלם מישהו מנסה להיכנס לבית. תוך כדי כך אני כותב לאלעד קציר ולארבל יהוד, שגרים בצמוד לבית של אחי. תנסו לראות מה קורה עם דני וקרו.
09:06.
אלעד עוד מנסה להתקשר לדני, והוא כותב לי שהוא לא רוצה לענות כדי שלא ישמעו אותם. ארבל לא עונה להודעה. אני רואה בחדשות סרטון של ה"עיתונאי" העזתי, וישר שולח לדני צילום מסך. הוא מאחורי הבית של משפחת ביבס, וזה הרגע שבו אני מחבר את כל הנקודות ומבין שקיבוץ ניר עוז נפל ונכבש, ושהמצב קשה עד מחורבן לחלוטין. גם אלעד כבר לא עונה לטלפון, וזה אף פעם לא קורה במצבי חירום.
עומדים מחוץ לבית! אני כותב לו ביחד עם צילום המסך. אתם בסדר? דני, אתם בסדר?!
***
מאוד מרשימה יש בוורדן (Verden), במיוחד יחסית לגודלה של העיירה השקטה בצפון גרמניה. אני יושב על אחד מספסלי העץ ומעליי קשתות אבן עצומות, שתוחמות חלונות ענק שעשויים מאלפי ריבועי זכוכית בצבעים שונים. אני גר בפריז מאז אוקטובר, ואתמול הגעתי בטיסה זריזה להנובר ומשם לאוטרסן, כפר קטן ליד ורדן. אני לא מכיר אף אחד, אבל כולם מקבלים אותי כאילו הייתי בן בית.
זו המשפחה של קרולין, ואני מתחיל לקבל תמונה שלמה יותר של הבחורה הצעירה שהכרתי למשך פחות משבועיים. אמא שלה ושתי האחיות כל כך דומות לה, ואני מתבלבל לרגע, ומתנהג איתן כאילו אני ודני עוד צוחקים עם קרו בבריכה של הקיבוץ. ואז הן בוכות, ואני חוזר למציאות. תחילת נובמבר, הכפר הציורי צבוע בכתומים משגעים של סתיו. מסביב נחלים קטנים ופרות באחו של עטיפת שוקולד, ואפילו טרקטור קטן וישן. קצת מרגש, לא ראיתי טרקטור כבר חודש.
יום אפרפר וקר, חשוך בכנסייה. הכומר מסיים לדבר, ואני מבין רק מילה אחת. קרולין. השמש יוצאת מאחורי העננים, וכמו בתסריט כתוב היטב - בדיוק ברגע הנכון חלונות הענק מציפים את הכנסייה באור מאיכות שלא ראיתי מימיי, כזה שרק אלפי ריבועי זכוכית בצבעים עדינים יכולים לשלב דרכם. האור פותח לכולם את הלב. התמונה של קרולין על הכן שבמרכז האולם מוארת פתאום, והחיוך שלה מקבל את הבמה הראויה.
באותו הזמן, בישראל, מתקיימת ההלוויה של אבא שלי. גם הוא נרצח לפני חודש בניר עוז, ואני לא אגיע כי אני פה, בסתיו הגרמני. לא היה לי קל לצאת למסע הזה. השארתי את אשתי והילד בבית, והסמליות של זה לא נעלמה מהעין של מי שבילה את 7 באוקטובר במיגונית בקצה המוסך, בזמן שמחבלים בבית שלנו מנסים לפתוח את דלת הממ"ד שהם מתחבאים מאחוריה.
הרמתי טלפון לאמא ושאלתי אם זה בסדר שאני לא אגיע להלוויה של אבא, אני חייב את זה למשפחה של קרולין. "ברור", היא אומרת, "אתה היית הקשר היחיד שלהם לקיבוץ ולמה שקרה".
***
בחזרה לשבת ההיא, 23:00 בלילה.
אני מגיע לגן הממוגן שבו היו כולם. אני האחרון שחולץ, כולם כבר שם עוד מאז אחרי הצהריים. חיילים וכמה מחברי כיתת הכוננות שנשארו בחיים מובילים אותי מהמוסך דרך כל הקיבוץ המעלה עשן עד לחמ"ל, ומשם לגן. אני כבר יודע הרבה ממה שקרה במהלך היום, אף על פי שלא ראיתי כלום חוץ מטרקטור שרוף בדרך. אני יודע שאשתי והילד בסדר ומחכים לי בגן, אז אין מה לדאוג בנושא הזה.
הדבר הראשון שאני שואל את אחד החבר'ה מהכוננות זה אם הוא יודע איפה דניאל וקרולין, כי איבדתי קשר איתם ב־09:06 בבוקר. אני לא מקבל תשובה, רק מבט עייף וניד ראש קטן שאומר הכל.
בגן כולם צפופים ומפויחים, ודווקא הילדים מתרוצצים ומשחקים. אלו ששרדו. אחרי 12 שעות גיהינום בממ"ד, הם צריכים לפרוק קצת.
הראש שלי בכלל לא שם. לדניאל יש פה משפחה, והם כבר ידאגו לכל ההודעות והפרטים. אבל קרולין לא קשורה לכלום. היא ידידה של דניאל מברלין שבאה איתו לחופשה חצי־מתוכננת בישראל. הם שינו את התוכניות ברגע האחרון בכל יום בשבוע האחרון, ואני היחיד שיודע איפה הם היו ומה קרה לה. ומי זאת בכלל.
התנהלנו כמו החברים הכי טובים, אבל בעצם אין לי מושג מי היא. היא הציגה את עצמה בתור "קרו", וככה קראתי לה כל התקופה. אתמול בערב החלפנו מספרי טלפון כדי שנוכל לשלוח תמונות. תרשמי את השם המלא שלך בטלפון, ביקשתי, אחרת לא אזכור.
לה קרולין בוהל, היא גרה עכשיו בברלין אבל המשפחה מגיעה מכפר קטן ליד ברמן בצפון גרמניה. זה כל מה שאני יודע, בבקשה תעזרו לי לאתר את המשפחה. אני מתחיל לשלוח הודעות לחברים בגרמניה ולקולגות. יש לנו עסקי תפוחי אדמה שם באזור.
למחרת בבוקר - הודעה. "הגענו לשכנים של אמא שלה, מסרנו את מספר הטלפון שלך". בוקר יום ראשון, אנחנו עוד בקיבוץ אחרי שישנו כולנו על מזרנים על הרצפה בגן. עשן סמיך עוד מיתמר מכל כיוון, הקיבוץ עוד בוער. בעוד רגע ייקחו אותנו לבתים לאסוף כמה חפצים. תהלוכת הבושה, אני חושב לעצמי. אנחנו מסתובבים כמו פליטים בשבילי הקיבוץ על מיטלטלינו, תחת הפגזות. אפילו מערכת הצבע האדום כבר לא עובדת, בפעם הראשונה זה שנים, ואין לדעת מה ייפול לנו על הראש.
אני עומד מול הגן הכחול שכתובות בערבית רוססו על קירותיו, במרחק שביל וחצי מולי הבית שבו הם היו, ופתאום אני מקבל טלפון ממספר גרמני. סוניה, אמא של קרולין. הדיבור יבש ותמציתי, שנינו עוד בהלם מסוג כלשהו. הם היו בקיבוץ, בבית של אחי. דיברתי איתם כל הבוקר. אני יודע שהם היו סגורים בממ"ד. 09:06 היתה התקשורת האחרונה שלי איתם, ומאז לא ראיתי אותם, אני אומר לה.
אני כן יודע מה איתם, או לפחות אני חושב שאני יודע. בשעות האחרונות, הרבה מאוד פרטים על הרבה אנשים התגלגלו בין הסיפורים של כולם בדשא של גן המשחקים, שמחוץ לגן. עוצמת הטרור ביום ההוא היתה כל כך גדולה, שהרבה מזה התגלה כלא נכון או לא מדויק. אנשים ששמענו שנחטפו פתאום יצאו מהשירותים לידנו, ואנשים שחשבנו שמתו התבררו כחטופים. לקח עוד כמה ימים עד שכל הפאזל הזה התחבר. לא יכולתי להגיד משהו בלי שיש אישור וזיהוי רשמי.
***
מהטקס בכנסייה ממשיכים לפאב קטן בעיירה. יש מרק טעים וכריכים, והרבה חברים. כולם עוד קצת מבולבלים. צריך לשמוח או לבכות? "היא היתה רוצה שנשמח", הרבה מהם אומרים לי. מצד שני, איך אפשר לשמוח כשכיבו את השמש? בערב בכפר מתאספים חברי הילדות הקרובים, שותים יין חם ראשון של תחילת החורף, שרים שירים ומגנים בגיטרה. חלק מספרים סיפורים על קרו, ואני מתחיל להבין את מה שהרגשתי עוד מהרגע הראשון, כשראיתי אותה בשדרות. היה משהו מיוחד בילדונת הזאת. היה לה כישרון להפיץ אור וחמימות לכל עבר, וזה משך את כולם לעברה.
כולם שם צעירים ממני ב־20 שנה, ואני מקנא בתמימות שלהם, וגם מתעצבן כי לא מגיע להם לאבד חברה בגיל כזה בנסיבות כאלה. הרי הם מגרמניה, כולם באמצע הלימודים ובתחילת החיים, ואין להם דרגות על המדים ומלחמות להתמודד איתן.
יום ראשון, כולנו עולים על האוטובוסים בשדרה הראשית של ניר עוז בדרך לאילת, הבית החדש שלנו לחודשים הקרובים. כשאנחנו מגיעים למלון סוניה שוב מתקשרת, ואומרת שהם קיבלו את הבשורה המרה מהשגרירות. היא לא מתייפחת או בוכה, נשמעת כמו אישה מאוד חזקה מעבר לקו. אני כל כך מצטער, אני אומר. אין לי יותר מדי מה להגיד. כולנו איבדנו כל כך הרבה היום.
מייד לאחר מכן מפתיע אותי טלפון מגברת נחמדה שעובדת בעיריית חולון. היא מתנצלת בפניי ושואלת אותי לגבי קרולין. "פנו אלינו מהעירייה של ורדן בגרמניה, זו העיר התאומה של חולון", היא מסבירה, "כדי שנעזור עם הסידורים". בפעם הראשונה מאז יום שישי בלילה אני צוחק. גדלתי בחולון, וכל הילדות הסתכלתי מהחלון האחורי של הסובארו ותהיתי מה אלה השלטים בכיכר קוגל עם הסמלים והשמות המצחיקים. "אלה הערים התאומות של חולון ממדינות אחרות", אבא היה מסביר, ועד אותו יום לא באמת הבנתי מה בעצם עושות ערים תאומות. כנראה כשממש צריך אותן - הן שם בשבילך.
***
כמה ימים לאחר מכן אני כבר נוחת במנצ'סטר, ופוגש את המשפחה של דניאל. הכתומים והצהובים של הסתיו כבר נשרו, העצים ברובם ערומים, וקר. אוף, כמה שקר. לפני חודש עוד הזעתי והתייבשתי במיגונית בקיבוץ, ועכשיו אני רועד בבית קברות יפה בסטוקפורט. אנחנו הולכים בין מצבות אבן מכוסות טחב, ששורשי העצים דחפו מלמטה ולצדדים כאילו רוטנים על כל הקבורה הזאת ומתנערים. בטקס של קרולין התבקשנו ללבוש משהו צבעוני, אבל פה התהלוכה השחורה מתקדמת לעבר רחבת הטקסים, ויש כמה פרצופים מוכרים.
אחיו הגדולים של דני הגיעו מישראל, ואחותו מאוסטרליה. הם מהקיבוץ, אני מכיר אותם. למרות פערי הדורות והכתובת הנוכחית של כל אחד, כולנו מניר עוז. בישיבה של אחרי כולם מתערבבים. אני פוגש חברי ילדות מקומיים של דני, חברים מברלין, משפחה וכמה מתנדבים לשעבר מהקיבוץ. נחמד לראות את כולם, רק חבל שבנסיבות כאלו.
אחרי שהאירוע מסתיים ורוב האנשים כבר עזבו, אני מצליח לשבת קצת עם דייב, אבא של דניאל. הוא בריטי מנומס ושקט, ואני מתהפך מכמה שדניאל היה דומה לו. הוא גם נשמע בדיוק כמוהו. הוא גר בקיבוץ כמה שנים והיה חבר של כולם. הוא מתחיל לשאול אותי מה קרה עם האנשים בקיבוץ, ואנחנו עוברים אחד אחד. יש הרבה סיפורים. את חלקם אני אפילו לא יודע עדיין. עבר רק חודש, והרבה מהם עוד איפשהו בעזה וגורלם לא ידוע. גם יש כל כך הרבה שקשה לזכור. הוא חטוף? היא נהרגה? הכל קצת מעורפל אצלי בראש, ורק בשבוע הבא אחזור לישראל בפעם הראשונה כדי להשלים פערים.
הוא שומר על קרירות מפתיעה ביחס למצב, עד שאנחנו מגיעים לסעיד ועדינה. הם היו כמו משפחה בשבילו בקיבוץ. סעיד נרצח, ועדינה עדיין במנהרות בשלב הזה. גם בשבילי הם היו כמו משפחה, אז הקרירות נסדקת ושנינו בוכים, אולי בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר. אני רק יכול לדמיין איך זה לאבד בן. ביום שבת אחד בניר עוז הרולטה הסתובבה, אדום או שחור. היה לי מזל וזכיתי, והבן שלי חי ובריא. "כאילו תלשו לך את הגפיים", אמא של קרולין מתארת את ההרגשה. "אפשר ללמוד לחיות עם זה ואפשר להתאים תותבים, אבל אי אפשר להחזיר".
***
שבוע לאחר מכן אני מסתובב בשבילים, והקיבוץ הוא עיר רפאים. לא נשאר אפילו זוג אופניים אחד, בקיבוץ שבו כולם התניידו על שני גלגלים. דניאל שאל את האופניים שלי, כדי לקפוץ לצלם במטע הרימונים מול גדר הגבול, אף על פי שהזהרתי אותו. הרי כולם יודעים שזה מתכון בטוח לפנצ'ר. האופניים, כמובן, חזרו מפונצ'רים, ואני מוצא נחמה מוזרה בעובדה שמי שגנב אותם היה צריך לסחוב אותם על הגב במקום לרכוב.
אני נכנס לבית שבו הם היו כדי לאסוף את חפציהם האישיים ולהעביר למשפחה. התיקים שלהם חצי ארוזים על הרצפה, בין רהיטים הפוכים. על המדף בכניסה יש יומן אישי באנגלית, תליון, אוזניות וכמה דפי ציור זרוקים. בממ"ד מתגלה סצנה שכבר נהייתה מוכרת בניר עוז: חורי קליעים בדלת, שפגעו בידיים שהחזיקו את הידית הזו, שלא ננעלת. על הקיר ממול, בתוך הממ"ד, יצירה אימפרסיוניסטית מעוותת - "עופרת 7.72 על בטון מזוין" - וקליע אחד בזווית ישרה לתוך הרצפה, שלא מותיר מקום לספק לגבי הכוונות של מאות המבקרים בניר עוז בשבת בבוקר.
כמו אצלי בבית, גם פה המחשבים ותיקי הצילום עם כל הציוד נבזזו, ואיתם גם סרטי הצילום שצולמו בשבועיים האחרונים. לצערנו מעבדות הפיתוח בעזה כבר לא פעילות, אז נראה שאת התמונות האלו לא נראה אף פעם.
על המדף בצד אני מבחין בגליל פילם אחד בודד, פורמט בינוני מגולגל, אחרי צילום ולפני פיתוח. הפריימים האחרונים שדני צילם ושרדו. מעניין מה יש בפנים.
אני יושב וכותב את כל זה, וכדי להיזכר אני מדפדף בגלריית התמונות בטלפון. הצילומים עוברים מספטמבר לאוקטובר לנובמבר, וזה בעצם מתמצת את הכל: טיולים, בריכה, מדבר, דשא בקיבוץ, חברים בפאב, ילדים משחקים, עצי רימון באדום, חיוכים, שקיעה אחת כתומה ויפה של ערב שבת, מיגונית, עשן, טרקטור שרוף, פרצופים עצובים, אנשים מתאבלים, הלוויה בכנסייה ומצבות מכוסות טחב.
אנחנו עוד יכולים לתרץ איכשהו את מה שקרה לנו. התיישבנו על הגבולות, היינו שאננים והתעלמנו מהבעיה העזתית מאחורי הגדר תחת השקיעה היפה במשך יותר מדי שנים. אבל דניאל וקרולין - למה למען השמש זה הגיע להם? הם בכלל מאירופה.
עברה שנה, הקיץ חלף וריח הסתיו שוב באוויר. עכשיו אני יכול רק להתנצל בפניהם בשם כולנו. בדיעבד, כל זה היה צפוי מראש, וחיים פרי תמיד צדק. כל חטאם היה האהבה. הם אהבו את החיים, הם אהבו אנשים, הם אהבו את אור השמש, הם אהבו את היצירה, הם אהבו אמנות, והם התאהבו בקיבוץ ניר עוז. כל כך אהבו - עד שלא יכלו לעזוב עד הרגע האחרון.
אין ביקום כולו דבר יותר עצוב מסוף הקיץ.
ב-10 באוקטובר תיפתח תערוכה לזכרו של דני דרלינגטון בגלריית "מקום לאמנות בקריית המלאכה" בתל אביב. בתערוכה, שאצרה הצלמת שרון דרעי (אשתו של ליאור פרי, אחיו למחצה של דני), יוצגו צילומי המסע של דרלינגטון וקרולין בוהל בישראל והתיעוד של שחר והב, ולצידם- התמונות מסרט הצילום שלא פותח.
