איש תחת גפנו: בעוטף עזה חזרו לשדות ולכרמים

בערב החג, כשתשבו ליד השולחן אחרי תקופה שחורה ותנסו לאחל לכולנו שנה הרבה יותר טובה, תרימו כוסית לחיים ותאכלו תפוח בדבש - תזכרו שחלק מכל הטוב שמונח על השולחן מגיע מאדמה ספוגה בדם. זה סיפורנו מתש"ח ועד בואכם תשפ"ה.

"לא האמנתי שנחגוג כאן את ראש השנה", אומר בלחש יעקב חסן, ממושב שובה הסמוך לנתיבות. "מבחינתי, הימים הראשונים של המלחמה היו חורבן בית שלישי, לכן בכל בוקר אני מתעורר מוקדם, יושב במרפסת ורואה את האוטובוסים של המועצה, או תלמידים רצים עם תיקי גב, וזה מחייה אותי. מחייה, אבל הכאב עדיין בלתי נסבל".

שובה נמצא מרחק דקות ספורות מכביש הדמים 232, ומהקיבוצים שספגו בשמחת תורה מכה אנושה. חסן בן ה־35 מגדל שם ענבים ליין כבר כמעט 20 שנה. הוא התחיל לפני הגיוס עם 6 דונמים, והיום הוא מחזיק כבר כ־200 דונם.

"אני מגדל 15 זני ענבים", הוא מספר. "ביניהם קברנה סוביניון, סוביניון בלאן, מלבק, מרלו, שרדונה. במהלך השנים נטעתי עוד ענבים, כי היה ביקוש, והתאהבתי. אני עובד בעיקר עם יקבי בוטיק, ולא מעט עם השוק החרדי".

בשמחת תורה יש לבני המושב מנהג קבוע. יש כאלה שמגיעים לבית הכנסת המקומי כבר ב־4:00 בבוקר ומתחילים בהקפות. יש מישהי שמחלקת קפה לבאים, אחד מגיע עם בקבוק ערק, תמיד שמח, עד החג האחרון.

"האווירה היתה מדהימה", הוא מספר. "6:30 בבוקר, היינו באמצע תפילה, ולפתע היה מטח רקטות מטורף. הזריחה אמנם היתה מוקדמת, אבל השמיים היו אדומים מאש. אמנם מטח חריג, אבל אנחנו חיים במציאות הזו כבר 20 שנה, אז חשבנו שמישהו השתולל ובטח המטוסים שלנו עוד רגע יכו בו. אבל המטוסים לא הגיעו, ובאזור 6:45 החלו המקלעים. אחד החברים, קצין משטרה בכיר, יצא מהתפילה. היו דיבורים על חדירת מחבלים ועל פשיטה על משטרת שדרות. זה כמו שאני אגיד לך שקבוצת עכברים פשטה על הבית הלבן. הזוי. אבל הירי הלך והתקרב. הגעתי הביתה ואמרתי לאשתי: בתוך שתי דקות את והילדים באוטו".

הכיוון היה לבית הוריו של חסן בירושלים, שאליו הוא ביקש לנסוע דרך נתיבות. "היו גופות בכביש, ירו מכל הכיוונים", הוא מספר. "אמרתי לספיר ולילדים להוריד ראש, כי ראיתי חיילים יורים עלינו. על מה חשבתי באותה שנייה? הרי דיברו על מלחמת אזרחים, ואני הייתי בטוח שהיא התחילה. בדיעבד, ה'חיילים' היו מחבלים על מדים. שוטרים ירו על חיילים ואזרחים על שוטרים. כל אחד ירה, כי למי היה זמן לקלוט מה קורה?".

המבט בעיניים לא מרפה

חסן הגיע לבית הוריו בירושלים, השאיר את אשתו ואת שלושת ילדיו וחזר לעוטף. "למה? כי ידעתי שאין פה אף אחד. אני מוכן לעזור בכל מחיר, כולל במחיר חיי. כל מי שלחם באותם רגעים ידע שהוא יוצא ו־99.9 אחוז לא חוזר. אלה החיים שלנו, החברים שלנו. זו המדינה שלנו. שהמחבלים יעברו על גופתי המתה. לא היה לי נשק, אז לקחתי אחד מחייל שנהרג באזור צומת סעד".

חסן מספר שמחבלים הגיעו לאזור הכרמים שלו, ומראה לנו שם קרוואן מנוקב מכדורים. בסדיר הוא לא היה ביחידה מובחרת, אבל ביום כזה כנראה רבים מצאו את הלוחם שבהם.

"הסתובבנו בשטח וירינו בכל מה שזז. אם לא הכרתי אותך והייתי נתקל בך - כנראה הייתי יורה. באחת הפעמים ירדתי לאחת החלקות שלי, והחבר'ה מאזור כפר מימון ירו לכיווני. התקשרתי וצעקתי: זה חסן, תעצרו!".

מהר מאוד הוא הבין שהוא יכול לעזור בפינוי הפצועים שהיו פזורים בשטח, אפילו בפינוי גופות. הוא הסתובב בין היישובים עם הג'יפ, ויותר מאוחר, כשהבין שצריך יותר מקום, חיבר נגרר והעמיס את מי שרק היה יכול.

"סלח לי, זו מילה נוראה", הוא אומר בעיניים דומעות. "אני נאלץ להשתמש בקללה הכי קשה שאני יכול לאחל לאויביי - לעשות סלקציה בפצועים, את מי מהם לקחת. כל מי שהיתה לי איתו חצי מילה, או שעיניו דיברו, העמסתי אותו על הרכב. מי שלא הגיעה ממנו תגובה, דילגתי עליו. היו כאלה שעוד הבטחתי להם תוך כדי: עוד שנייה אתם בבית, אנחנו מגיעים - והם לא שרדו. אני מדבר איתך על ישראל 2023, מדינה מתקדמת, ואני לקחתי אותם כמו אשפה. אני חי עם זה יום־יום. אני רואה את העיניים. קם איתן, נרדם איתן, אוכל איתן. החלפתי לא מעט פסיכולוגים במהלך התקופה הזו, ואף אחד לא יכול היה להבין מה זה ריח של מוות. כל אחד חטף במקום אחר. אחד נהרג, השני איבד גפיים, השלישי מצולק נפשית".

אבל גם הצלת חיים.
"היה לי מקרה קצת מצחיק. יום אחד חזרתי מאחת החלקות החקלאיות שלי, ועצרתי בתחנת הריענון לחיילים בכניסה ליישוב. הכנתי לעצמי קפה, הגיעה מישהי ושאלה: אתה יודע ששברת לי את הלסת? לא היה לי מושג מי היא, וראיתי אותה עם כמה חבר'ה, אחד עם מצלמה, אחד בא ומחבק אותי. מתברר שממש בתחילת הלחימה נכנסתי לקיבוץ נחל עוז, ובדרך ראיתי מישהי עם שיער פרוע, מדממת מהפנים. קלטתי שהיא משלנו, ואמרתי לה לעלות לאוטו. היא כנראה חשבה שאני ערבי, והחלה לבכות ולצעוק. אמרתי לה בעצבים לעוף לאוטו, והיא עוד יותר נלחצה. תפסתי אותה בשיער וגררתי אותה, והיא השתוללה, ולא היה לי זמן להסביר. מציאות מפחידה, נלחמים. תוך כדי שלחתי לה כמה אגרופים כדי שתירגע. נהיה שקט, זרקתי אותה לרכב ושכחתי ממנה. כשנפגשנו התנצלתי שהגעתי למצב הזה. היא אמרה שהכל בסדר".

לקדש את החיים

במהלך חודשי הלחימה הראשונים, כשהוא רץ ממקום למקום, תפס את חסן עיתונאי וראיין אותו על המצב. חסן זרק שם הבטחה שעל כל מי שנפלו או נרצחו הוא ישתול עץ בחלקה שלו. מסוג הבטחות שלכו תבדקו אם קיימו אותן. אבל מתברר שהיו מי ששמעו את הדברים: נשות עמותת "שמחה לחיים", שהוקמה על ידי עולות מצרפת ושמטרתה לשמח את האחר, רשמו זאת בפניהן.

"ערב אחד התקשרה מישהי עם מבטא צרפתי: שמענו את הראיון, רוצות לעזור", חסן מספר. "הייתי באמצע מלחמה, אפילו לא הקשבתי לה. אבל היא היתה נודניקית. היא התקשרה שוב ואמרה שהיא רוצה להיפגש. אמרתי לה שאני הולך לראות את אשתי ואת הילדים שפונו למלון בהרצליה, ושתגיע. שכחתי ממנה. הגיעה קבוצה של שש נשים שרק ביקשו לעזור. אמרתי להן שייתנו לי להתאפס על עצמי ואני אכנס לזה. אמרו לי: אנחנו איתך. הורידו לי אבן מהלב".

חסן מצא חלקה באחד הכרמים שלו שלא נוצלה עד סופה. הוא האריך את השורות בה כדי שתוכל להכיל עצים חדשים, ובל"ג בעומר האחרון הוחלט על נטיעת 1,600 עצים חדשים. "לפי המסורת היהודית, בל"ג בעומר נגמרה המגפה ותלמידיו של רבי עקיבא הפסיקו למות, וגם לי היתה משאלת לב כזו", הוא אומר. "תבין, היו פה חודשים שאשתי והילדים לא היו בבית, ורוב הזמן הוא היה עמוס במילואימניקים. אוכלים, שותים, מקשקשים. למחרת כמה מהם לא היו חוזרים. הבחירה בגפן היא לא מקרית. הגפן בהגדרתה היא עץ. נסה לגדל אותה בלי תמיכה, בלי אדמה, בלי כבלים - והיא תיפול. זה העם שלנו, תשים יהודי לבד - הוא ייפול. ומהגפן הזו אנחנו מייצרים יין שמחר נקדש איתו בשבת, בחג, בחתונה".

לא היה פרסום גדול לגבי יום הנטיעות בכרם של חסן. זו יותר היתה שמועה שעברה מפה לאוזן ובפרסומי מועצה אזורית שדות נגב. "ביום האירוע התקשרה אלי קצינה מאוגדת עזה ושאלה כמה חבר'ה עומדים להגיע", הוא מחייך. "אמרתי שמדובר באירוע משפחתי, קטן, 20-30 איש. היא אמרה שהיא יודעת שהולכים להגיע הרבה יותר. אמרתי לה: כמה שיותר יבואו - זה רק יכבד וירומם את המעמד. אני לא מתכוון לבטל. הגיעו יותר מ־2,000 איש. ילדים בני שנתיים ואימהות שכולות שתלו עצים. היתה אחת שאמרה שלפני ארבעה ימים היא קברה את בנה, וכעת היא נוטעת גפן שישתו ממנה לחיים".

חסן לוקח אותנו לסיור ב"כרם לחיים", כך הוא נקרא. בתוך כשנתיים הוא כבר אמור לתת ענבים ליין. באחת השורות היה עץ לזכרו של ג'ייק מרלו, שעבד כמאבטח בנובה ונרצח ב־7 באוקטובר. ליד העץ היתה הודעה שג'ייק שלח בווטסאפ: "חיים הם כדי לכייף, להיות שמח ובריא וליהנות". חסן אומר: "זה מקום שמצד אחד מנציח ומהצד השני בועט קדימה. נכנסים עם כאב, אבל יוצאים עם תקווה. זו המטרה. אנחנו ממשיכים בחיים, על כל המשתמע מכך".

מתחת לשלט "כרם לחיים" יש תלולית קטנה. בסיום אותו יום נטיעות, חסן קבר שם את הנגרר של הג'יפ ששימש לפינוי פצועים וגופות, שהיה ספוג בדם הקורבנות ומלא בגדים קרועים שהיו ברכב.

"עד 7 באוקטובר הגדרתי את עצמי ימני, אבל אז התברר שחלק מחבריי הטובים הם מהשמאל. נלחמתי לצידם, את חלקם חילצתי. כיום כל הזמן מגיעות קבוצות לכרם. לפני שבוע היתה פה ישיבה ממערב השומרון - דתיים, ימנים, מתנחלים - והגיע גם בית ספר תיכון מתל אביב. אמרו לי המורים שאולי כדאי להפריד, שלא תהיה אינטראקציה בין התלמידים. אמרתי: אם זה הכיוון - תחזרו הביתה. השנאה והפילוג לא יהיו כאן. אם לא נתחיל להקשיב ולדבר זה עם זה - אלה שנרצחו הלכו לחינם".

משפחת חסן במלואה חזרה לביתה במושב שובה לפני כמה חודשים. ליעקב ולספיר נולד לפני כחצי שנה בן רביעי, שגם הוא היה בסכנת חיים, אבל סוף טוב הכל טוב. היום הוא בריא ומחייך. גם הכורם משתדל לשמוח בחלקו, אבל מודה שטרם חזר לעצמו.

"יש לא מעט תמונות ניצחון", אומר חסן. "רק עכשיו חיסלנו את ראש הנחש, יצור שכל כך הרבה משפחות סבלו ממנו, אז הרמנו לחיים. אבל הכאב נשאר. לי קשה לצאת מכאן. אני הולך לסופר, ואם שני אנשים לידי מדברים, אפילו לא צועקים - אני שומע צרחות. משאיר הכל והולך".

ועדיין חזרת לגדל ענבים ולא עזבת.
"כשהייתי מסיע גופות למחנה שורה, כעסתי. ראיתי במרכז אנשים בבתי קפה, ופה יש מלחמת הישרדות. רציתי לצעוק עליהם שיעופו הביתה, אבל אנשים רוצים לחיות וליהנות. בדיעבד, טוב שאלה שישבו בקפה המשיכו לשבת, וטוב שהמנופים באופק ימשיכו לבנות בתים בנתיבות, וטוב לי שהטרקטור עובד בשדה וזורע. טוב לראות שיש כאן חיים. עם כל הכאב, אנחנו לא מפסיקים".

"חיכינו למחבלים בעמדות"

אנחנו עוזבים את חסן ונוסעים מערבה למכוורת בקיבוץ ארז, שם המנהל אורי שטרסברג מזהיר שלא תהיה לו דקה פנויה בשבילנו, מאחר שאלה הימים האחרונים לפני החג, ואת צנצנות הדבש צריכים לשנע לכל חלקי הארץ. "יש מלא עבודה", הוא מתנצל. "היתה דרישה לדבש מעוטף עזה לפני ראש השנה, בעיקר למארזי החג. אפילו המארזים של מטה החטופים מכילים את הדבש שלנו".
שטרסברג עדיין לא עובד באופן מלא. הוא יותר מתנדב כעת, בגלל העומס הכבד במכוורת, מחכה לוועדות הרפואיות ולרופא התעסוקתי, שאמורים לקבוע החודש אם יוכל לחזור לעבודה ובאיזה היקף משרה. בכל זאת, רק לפני שנה הוא נפצע מכדור בראשו.

"לקחנו כעת שנת חופש מארז, ואנחנו מתגוררים בקיבוץ נצר סרני, שם אשתי גדלה. זו שנת חופש. אפשר לגור מחוץ לקיבוץ ועדיין לשמור על חברות. בתקופה הזו נראה מה קורה בעוטף. הרי יש לי משפחה, זו לא רק ההחלטה שלי. מאוד הייתי רוצה לחזור לעבוד בקיבוץ, לא משנה אם אתגורר בו. אני לא יודע אם אוכל, אבל מאוד הייתי רוצה".

אורי (50) נולד בארז, ושם התחתן עם דנה וגידל את ארבעת ילדיהם. בהתחלה הוא היה איש גידולי שדה, אבל כשמנהל המכוורת ביקש לפני 25 שנה שיעבור לדבש - הוא התגייס. מאז הוא בתחום, מכיר שם כל ענף, כולל טיפול בדבורים.

מכוורת ארז, שהוקמה בתחילת שנות ה־50, לא נחשבת גדולה, בטח לא כמו השכנה ביד מרדכי. היא מכוורת בינונית, עד 1,000 כוורות, אבל הדבורים שלה רועות בעיקר בשטחי העוטף. אור הנר, ברור חיל, ניר עם, גבים, מפלסים, כפר מימון וניר יצחק.

7 באוקטובר תפס את המכוורת בשלב קריטי של העונה. "לא קרה כלום לכוורות במהלך המלחמה, אבל העובדה שלא יכולנו להגיע אליהן היוותה בעיה מרכזית, כי לא יכולנו לטפל בהן", הוא מספר. "למשל, הוצאת הנחילים היתה צריכה להתבצע בדיוק שבוע אחרי 7 באוקטובר. מדובר בשלב קריטי, שבו מגדילים את המכוורת למקסימום. יש גם את רדיית הדבש. אם סוגרים את השטחים בזמן שצריך לרדות את הדבש - הכוורות אוכלות אותו ומאבדים תוצרת".

אבל כמו שאומרים - העיקר הבריאות. העובדה ששטרסברג יכול לספר על מה שאירע לו היא לא פחות מנס רפואי. "תלוי את מי אתה שואל", הוא צוחק. "כשהתלוננתי קצת למנתחת על כל מיני דברים, היא אמרה: מה אתה מתלונן? אנשים עם פציעות כמו שלך בכלל לא מדברים. או בהתחלה, כשפינו אותי אחרי הפציעה, הגענו לביה"ח אסותא באשדוד, ומשם העבירו אותי לתל השומר. יש לי חבר שמכיר את הרופא שקיבל אותי באשדוד, והוא סיפר לרופא שהוא שוחח איתי. הרופא התפלא: איך דיברתם? הוא הרי לא יכול לדבר. אז החבר הסביר שאני מדבר חופשי. הרופא לא האמין שאני מדבר והולך".

קיבוץ ארז נמצא בין נתיב העשרה לשדרות. ב־7 באוקטובר, מייד אחרי המטחים הראשונים, שמונה מחברי כיתת הכוננות התייצבו בעמדות. אורי: "זה אולי היה הדבר הכי משמעותי. המחבלים לא הפתיעו אותנו, אנחנו חיכינו להם. יש עמדות מסביב לקיבוץ, ובמקרה של הקפצה - כל זוג קופץ לעמדה שלו. העמדה שלי היתה השער האחורי, שאליו הגיעו 20-30 מחבלים בשני טנדרים עמוסים ובאופנועים".

שטרסברג נפצע כבר בשעה וחצי הראשונות של הקרב. הוא לא יודע בדיוק מתי, כי עם כדור בראשו ועם רסיס של רימון ברגלו הוא המשיך להילחם לצד חבריו ועוד חברי קיבוץ נוספים, שאף שלא היו בכיתת הכוננות - לקחו נשקים ונלחמו. אליהם הצטרפו גם חברים מכיתת הכוננות של קיבוץ אור הנר הסמוך, שהגיעו כדי לסייע.

"בהתחלה הייתי משוכנע שזה רסיס בראש. גם לא הרגשתי את הפציעה עצמה, סביר להניח שבגלל האדרנלין", הוא מסביר. "מעבר לזה שהתחיל לזרום דם לתוך העין, שהפריע במהלך הלחימה וכל הזמן הייתי צריך לנגב אותו, הייתי יותר מוטרד מהרסיס ברגל, כי אותו ראיתי. רסיס של רימון. היינו צריכים לנהל את הלחימה תוך כדי התחמקות מרימונים שנזרקו לעברנו. בכל פעם שמישהו זיהה הוא צעק: רימון! ומשך את השני לתוך העמדה". רק בחמ"ל, אחרי שסייע בחילוץ משפחה וניצל מפגיעת אר.פי.ג'י, הורידו את הקסדה מראשו של אורי והבינו את חומרת הפציעה, והוא פונה לבית חולים.

בזכות הקולגיאליות

קיבוץ ארז ניצל בזכות לחימה הרואית של כיתת הכוננות, שאיבדה במהלך הקרב את רס"ן (מיל') אמיר נעים ז"ל. "קשה להגיד שבאופן יחסי היה לנו מזל, כי נהרג מישהו מאיתנו", שטרסברג אומר, "אבל כשרואים מה קרה במקומות אחרים, שבהם כיתת הכוננות לא הצליחה לעצור את המחבלים, מבינים שזה היה יכול להסתיים לגמרי אחרת. נתיב העשרה נמצא במרחק של קילומטר מאיתנו, וגם אלינו היו יכולים להגיע 300 מחבלים".

מה הכי קשה מבחינתך כתושב האזור?
"צריך שני דברים מרכזיים כדי שאנשים יחזרו להתגורר כאן. הראשון - שתהיה תחושת ביטחון, והשני, היותר מסובך - החזרת האמון בצבא. ב־7 באוקטובר האמון נשבר. אני בכיתת כוננות כבר לפחות 20 שנה, והיו לנו לא מעט הקפצות. בכל פעם, דקות ספורות אחרי, הקיבוץ היה מלא בחיילים. באותו היום ניהלנו את הלחימה הכי מסובכת שיכולה להיות, ולארז לא הגיע סיוע. הכוח הצבאי הראשון, שישה חיילי צנחנים שהגיעו מהבית ללא ציוד, הופיע ב־12:00 בצהריים".

שטרסברג היה מאושפז במשך שלושה חודשים. השיקום שלו כלל חודשים ארוכים בתא לחץ, מאחר שהפציעה בראש דורשת החלמה ארוכה, וגם כעת הוא עדיין לא בכשירות מלאה.

"יש דברים שכנראה לא יחזרו להיות אותו הדבר, ויש דברים שעם הזמן המוח אולי יפצה קצת", הוא מספר. "הבעיות הן בעיקר קוגניטיביות, כמו התפקוד ביד שמאל. עד גיל 45 הייתי ספורטאי תחרותי, אבל לא נראה לי שאוכל לשחק כדורסל עם הבעיה ביד. חלק מהשיקום היה הידרותרפיה, אז נכנסתי לקטע של שחייה".

מה עם עבודה במכוורת?
"יש עבודות שבטח לא אוכל לעשות. הרי את הדבורים מעבירים ממקום למקום בחושך, בזמן שהן בכוורת, כי במשך היום הן עפות בשדה. מעבירים אותן עם מנוף, ועם יד שמאל כרגע לא אוכל להפעיל מנוף. צריך להתחיל לאט־לאט".

ארז חזרה לתפקוד כמעט מלא. היתה תקופה שבה חלק מהעובדים היו מפונים לכל קצות הארץ, ורק אחרי חודשים חזרו למקום שהעלה אבק. בעזרת סיוע ממכוורות אחרות, ולא מעט מתנדבים, הם חזרו לייצר ולשווק את הדבש האיכותי.

אורי: "יש המון קולגיאליות בתחום. יש תמיכה, ואפילו כשלא היינו צריכים כל הזמן פנו אלינו, ואמרו: רק תבקשו ונגיע. העובדה שהצלחנו לעבור את השנה כמכוורת מתפקדת ושרדנו היא לא מובנת מאליה".

כששטרסברג חזר לאיתנו, דבר ראשון הוא בירר אם חבריו בריאים ושלמים, אחרי זה ייעץ טלפונית, וכשהשתחרר מהאשפוז החל לבקר בקיבוץ ובמכוורת, שאליהם מאוד התגעגע. "אני בן קיבוץ ארז, זה הבית שלי מאז נולדתי. קשה לי לראות את עצמי לא גר כאן עם החברים והקהילה. הייתי שמח אם הייתי יכול לחזור לתפקד כמו קודם ולחזור לחיי הקודמים, אבל כעת זה לא ריאלי".

לא התרגלת למגורים בנצר סרני, לחיים הנוחים בעוטף נס ציונה?
"היום היתה כאן אזעקה, ומכיוון שאין ממ"ד בבית היינו צריכים לרוץ למקלט שבקיבוץ. אפילו למי שרגילים לשגרת צבע אדום זה משהו חריג. רק שבארז היו לנו חמש שניות התרעה, ופה דקה וחצי. בדקה וחצי אני מסיים לעשות כביסה ולשטוף כלים, ואז נכנס למקלט. בדברים האלה, לצערנו, אנחנו מורגלים".