מה הסוד שלנו? כך ישראל כבשה את צמרת מדד האושר העולמי

אחת מנקודות המוצא הבסיסיות של שאול זינגר ודן סינור בספרם "הגניוס הישראלי" (הוצאת ידיעות ספרים), היא מקומה הגבוה של ישראל במדד האושר. בשנה שעברה ישראל היתה במקום הרביעי(!), והשנה היא ירדה מקום אחד. היא נמצאת שם, בצמרת מדד האושר, בין חבורה של בלונדיניות - מדינות הצפון הסקנדינביות. בדרך כלל הנתון הזה מדופדף בחיוך קל, ומעבירים הלאה. בראיון שנערך איתו בירושלים, זינגר אומר שגם הוא היה סקפטי לגבי הנתון הגבוה של "האושר" ומשמעותו. עד שהוא בדק את הנתונים האובייקטיביים שמרכיבים את המיקום בדירוג. אז קודם כל, הוא אומר, המונח "אושר" לא מתאים. הכוונה היא ל"שביעות רצון מהחיים".

תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם (82.6 שנים ב־2019, מקום שמיני בעולם), ורמת הילודה בישראל גבוהה בהרבה משיעור הלידות הדרוש לתחלופת האוכלוסייה. הנתון שאותו כן ניתן למדוד הוא מקרים של מה שמכונה "מיתות ייאוש" - התאבדויות, צריכת אלכוהול, מוות מסמים ועוד. ישראל נמצאת במקום הנמוך ביותר מבין מדינות ה־OECD, וארה"ב במקום הגבוה ביותר. אפילו בהשוואה למדינות הצפון הבהירות, בישראל מספר מיתות הייאוש הוא כחצי מזה שיש בפינלנד, בשבדיה, בדנמרק וכו'. מתברר שהכותרות המאולצות עד לחוצות על יוקר המחיה ועל האופציה לרכוש דירות לא מייצרות את רמת הסטרס הדרושה כדי לגרש את התקווה, ולהחדיר בנו את עומק חוסר התוחלת שגורם לכ־100 אלף מקרי מוות בשנה בארה"ב מצריכת סמים.

התזה של זינגר היא שמתחת לנתונים האלה, ומתחת לתמונת ההישגים של ישראל בתחומים הידועים, נמצאת התשתית של התרבות היהודית, כפי שהיא מוצאת את ביטויה בחברה הישראלית. כל דיון שני וכל רב־שיח ופאנל לאחרונה עוסק ב"קיר הברזל". אולי זאת הגזמה, אבל בתוך כל סעיפי האישום של ניתוחי המשבר נמצא את קיר הברזל איפשהו. מה קרה לו? מה קרה לנו?

זינגר טוען: "צריך להתחיל את הדיון מהחוזקות שלנו. קיר הברזל זה אנחנו, והחוזקות בנויות כפירמידה. שכבת היסוד זו החברה, ואם החברה מתפוררת, אין לנו את הכלכלה - ההייטק וכל השאר - ובלי החברה והכלכלה אין צבא. חברה חזקה אמורה להוציא אותנו ממעגל הקסמים של הייאוש, שנפסיק לפלג בינינו לבין עצמנו".

בעיית הדמוקרטיה והקיטוב בחברה ובפוליטיקה פוגעת ברוב החברות המערביות. "החברות האלה לא יכולות לדמיין אפילו איך יוצאים מהמצב שלהן. ובישראל - כן. כחברה שמאזנת בין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם, יש לנו הכלים הבסיסיים להגיע לצד השני, אל מעבר למשבר הנוכחי. נהיה החברה הפוסט־קיטובית הראשונה. וזה גדול יותר מהאתגר שטיפלנו בו בספר הקודם שלנו, 'סטארט־אפ ניישן'".

וכאן בחר זינגר לצטט את עידן עמדי, שהוא רואה בו את אחד מסמלי המלחמה. "בסוף דבריו כשיצא מבית החולים, הוא אמר: אנחנו הכי חזקים. כשאנחנו מאוחדים, אנחנו בלתי מנוצחים".

דור הטיקטוק? תחשבו שוב

אחרי שניתח בפניי את השלבים להורדת הלהבות בישראל, הערתי לו שאכן יש לו חזון אסטרטגי, דבר שהוא מאוד נדיר, גם אצל אלה הנחשבים התותחים הכבדים בעיתוני הבוקר הארוכים באינצ'ים. אמרתי לו ישירות שזה מזכיר לי את הראייה האסטרטגית החודרת שהיתה לאביו המנוח, ד"ר מקס זינגר. לעיתים, התמונה שהשתקפה מניתוחיו של האב היתה קשה ומאיימת, אבל היא תואמת לחלוטין את המציאות. משפחת זינגר מושקעת במניות היסוד של החברה הישראלית. שוחחנו ביום שהוא תאריך מותו של אחיו אלכס בקרב בלבנון, בסוף שנות ה־80. בתוך העיסוק הרב שלו במשפחה הישראלית, הוא חלק ממשפחה נוספת - משפחת השכול.

הספר נכתב בשנת המאבק החוקתי שירד לרחובות. "זאת אינה מחלוקת על המשפט החוקתי בלבד, זאת התנגשות של רגשות", זינגר וסינור מצטטים בספרם את מיכה גודמן. "שבט אחד מפחד שישראל נהפכת למקום שלא ירצה לחיות בו (הפחד מעוצמת המפלגות החרדיות והימין הקיצוני) - והשבט האחר חש שב־75 השנים האחרונות ישראל לא היתה המדינה שהיינו אמורים לחיות בה, שהיה עליה להיות שונה". ההתנגשות שמתחת לפני השטח נסבה על "עבר מול עתיד, תסכול מול חרדה".

לאחרונה הופיע ספרו של תא"ל גיא חזות "צבא הייטק וצבא הפרשים", ניתוח של התהליכים השליליים בצה"ל שהובילו ל־7 באוקטובר. לצד התכונות החיוביות של הישראליות, חזות משתמש גם במושג "הצד האפל" של הישראליות.
"אנחנו לא אומרים שיש ערובות, ביטחונות, לחברה הישראלית. אבל כדי להבין מה נדרש לעשות, צריך להבין מהן החוזקות של החברה הישראלית", אומר זינגר.

כשאתה מניח את החברה הישראלית ומנתח אותה, אתה גם מרגיש שותף, או שזה מבט מבחוץ?
"אני בהחלט מרגיש שותף. אנחנו חלק ממשפחת השכול. היום זה יום ההולדת של אחי, וזה גם היום שבו הוא נהרג. צריך להבין ש־7 באוקטובר עשה לנו מין אתחול. למעשה, אנחנו בדור הרביעי של המדינה. ובכל דור אנחנו יותר רחוקים מהמייסדים, וכל דור פחות זוכר מה היה כשלא היתה לנו מדינה. אפשר להגיד שאנשים יותר ויותר לוקחים את זה כמובן מאליו. זה טבעי".

גם כשאני הייתי ילד היתה תחושה שזה מובן מאליו, החיים במדינת ישראל.
"בדור הראשון, רבים מהם שרדו את השואה או את הרדיפות בעולם הערבי. הדור השני נלחם בכל מיני מלחמות, וכך הלאה. אבל עכשיו, הדור הזה, אפילו הסבים שלהם לא היו בדור המייסדים של המדינה. כל דור יותר רחוק מהמציאות שהיתה בטרום המדינה. מה שאתה ציינת זה מה שחשבנו לפני 7 באוקטובר. שהדור הזה חלש, מפונק, פחות ציוני, פחות שייך לארץ. דור הטיקטוק. ומצאנו משהו מדהים. אף אחד לא יכול היה לנבא מה שקרה, את מה שגילינו".

הנכונות להילחם על הארץ, ההקרבה.
"כן. אנחנו לא מדינה נורמלית. בתאילנד יש רוסים ואוקראינים, הם בורחים מהמלחמה שלהם. והישראלים - הפוך. בורחים לתוך המלחמה".

זה הדור עם רוח הלחימה הכי עוצמתית שאני זוכר, וזה כולל גם את ששת הימים.
"אגב, בהקשר הזה, אני אומר שאנחנו לא מדינה נורמלית במובן הטוב. בדרך כלל אומרים להפך: למה אנחנו לא יכולים להיות מדינה נורמלית. אני אומר שזה לזכותנו. ולא רק אלה שנלחמו - זה גם מה שקרה בעורף. כולם חשבו ופעלו כאילו הם בצו 8. דיברתי עם מישהי בכירה בהייטק, והיא אמרה: אנחנו כולנו בצו 8. ראינו עם חזק ומאוחד. היה קשה לדמיין את זה בזמנים נורמליים".

בכל מלחמה גורלית אמרו שהדור הזה לא יעמוד בזה. ב־67' דיברו על "דור האספרסו". היה מושג כזה. חשבו שזה סוג של בורגנות וניוון.
"ואני הייתי מוסיף לזה משהו: אנחנו כל הזמן מתלוננים שאנחנו מאבדים את הסולידריות. 'דור האספרסו', כמו שאמרת. כל דור אומר שהסולידריות היא כבר לא כמו שהיתה פעם. ובוודאי על הדור הנוכחי. מאוד עוזר לי שיש לי זווית ראייה פנימית, וגם חיצונית. אני רואה שאנשים שבאו מחו"ל או שגרו בחו"ל מבינים את הדברים שבספר, ומסכימים לגמרי. זה הרבה יותר קשה לישראלים שלא גרו בחו"ל להבין את מה שאנחנו כותבים, כי אין להם את הפרספקטיבה.

"אחרי 7 באוקטובר ראינו שהסולידריות קיימת ועוד איך. היא היתה קצת מתחת לפני השטח, אבל אפילו העובדה שאנחנו מתלוננים על זה מראה שאנחנו מבינים מהי סולידריות. אין מקום אחר בעולם המודרני שבו מתלוננים שאין לנו את הסולידריות שהיתה בעבר. אי אפשר להתלונן על חסרונו של משהו שלא יודעים מהו, שלא חוו את זה בכלל. זה מאוד חשוב. לא רק כזיכרון, אלא זה אידיאל. בארה"ב אין להם אידיאל כזה. לא יכולה להיות לך תקווה למשהו שאתה חושב שהוא בלתי אפשרי. בארה"ב אין תקווה או אידיאל להגיע לסולידריות".

האבולוציה של השבט

אתם מציינים שהחברה שלנו פיתחה ניסויים חברתיים מתקדמים, ועוסקת בפיתוח כל נושא שמקדם את האנושות וכל דבר שהאדם נזקק לו - מים, רפואה, טכנולוגיה, יו ניים איט. לידנו יש חברה שיותר חשוב לה שהישראלים יסבלו מאשר שהפלשתינים ישגשגו. ונראה שבמערב יש דחייה של החברה הישראלית, שתורמת כל כך הרבה לאנושות, ולא רק לעצמה, לעומת החברה המתחרה, שמקדישה את עצמה להרס החברה הישראלית, ויש כלפיה יותר אהדה ותמיכה. דה־לגיטימציה טוטאלית של ישראל. איך מסבירים את זה?
"'סטארט־אפ ניישן' היה על זה. מכתיבת הספר הזה הבנתי שעם כל החשיבות של הסטארט־אפ והטכנולוגיה, זה חלק קטן ממה שאנחנו יכולים לתת לעולם. זה חשוב, אבל אפשר להגיד חלק קטן יחסית, כי ההייטק לא מטפל בבעיה הכי גדולה של העולם המודרני. הבעיה הגדולה היא היעדר המשמעות, היעדר הייעוד, ואפילו יותר קשה - הבדידות. ההרס של יסודות החברה. הם מחזיקים את החברה, הם ושביעות הרצון מהחיים. העולם כל הזמן נהיה יותר ויותר אינדיבידואליסטי. הקשרים בין אנשים מתרופפים.

"אתה בטח יודע שיש משהו מוזר בכך שאנחנו נמצאים ברמה מאוד גבוהה במדד האושר. 4 ו־5. השנה הם עשו את הסקר קצת אחרי 7 באוקטובר, והיתה ירידה, אבל הם עושים ממוצע של השנים האחרונות. זה מדד שביעות רצון מהחיים מ־0 עד 10. שביעות רצון היא שונה מאושר. ואנחנו יודעים שאנחנו מתלוננים הרבה, כי החיים פה לא קלים. אז יש מה להסביר פה.

"יש מחקרים רבים על האושר. בהארוורד היה מחקר של 80 שנה, שבו עקבו אחרי דורות של אנשים. בסוף מנהל המחקר אמר: גילינו את סוד האושר. וכולם קפצו: מה הסוד? והוא אמר: יחסים. זהו! אנשים יודעים שאנחנו חיות חברתיות. התפתחנו בתוך קבוצה קטנה של אנשים ושבטים, ואם אנחנו נפרדים מהשבט אנחנו בסכנת חיים. הגוף אומר לנו: אתם רעבים, לכו לאכול. אתם צמאים, שתו. אז כשאנחנו מקבלים איתות שאנחנו בדיכאון, אנחנו חייבים לחזור לאנשים. הבדידות פוגעת בבריאות כמו 15 סיגריות ביום.

"אחד מהסודות של החברה הישראלית הוא שאנחנו מאוד טובים ביצירת קשרים אנושיים. הרבה מהספר עוסק בזה. יש לנו פרק בספר על 'גיבוש' - אין מילה כזאת באנגלית".

הקיבוץ מככב בחלקים מסוימים של הספר. זה עדיין משפיע בדנ"א של החברה הישראלית?
"הקיבוץ זה חלק קטן מהחברה הישראלית. זו קהילה קרובה, והיא עדיין מאוד חזקה. הישראלים תמיד מחפשים קהילה. למה אנשים עוברים לדרום? הם מחפשים קהילה. הקיבוץ מאוד קיצוני בנושא, זו דוגמה קיצונית. אבל המושג של 'גיבוש'... אני גדלתי בארה"ב והילדות שלי גדלו בארץ. כשאנחנו מגיעים ליום הורים בבית הספר, אנחנו רואים שההורים והמורה והתלמידים מתלוננים שהכיתה לא מגובשת. ואנחנו שואלים את עצמנו - מה זה? בארה"ב לא היתה כיתה לגבש, ופה הכיתה המגובשת יותר חשובה ממה שלומדים. לא אכפת להם מה לומדים, אבל אם הכיתה לא מגובשת - זה משבר. התרבות שלנו כל הזמן אומרת לנו שאנחנו לא רק אינדיבידואלים, אלא אנחנו חלק ממשהו יותר גדול מאיתנו. זה קורה בבתי הספר - ואפילו יותר בתנועות הנוער, יסוד מאוד חשוב בארץ. המכינה והצבא, מה זו משימה ומה זה אומר להיות חלק מהיחידה. בגלל זה העונש הקולקטיבי. למה תמיד מדברים על האלונקה? כי צריך ארבעה אנשים כדי להחזיק אלונקה. זה סמל".

הקבוצה גם מדירה אנשים ודוחפת אותם החוצה. אולי המנגנונים האלה היו טובים בחברה של 3 מיליון איש. היום, בחברה של 10 מיליון, המציאות יותר מורכבת. אולי הגענו לשלב שבו המנגנונים של הקבוצה מיצו את עצמם?
"הם יותר חשובים מאי־פעם. החברה הישראלית הולכת נגד כוח המשיכה. החברה המודרנית תמיד מושכת ליותר אינדיבידואליזם. זה כוח אדיר. במשך 75 שנים, כשהעולם נעשה יותר אינדיבידואליסטי, אולי איבדנו קצת סולידריות - אבל העובדה שעדיין יש לנו כל כך הרבה ממנה, יותר מכולם, היא הישג אדיר. מצאנו הרבה ראיות ועובדות מוצקות לכך שהחברה הישראלית היא חזקה יותר ובריאה יותר. למשל, מדד הייאוש בעולם. אצלנו יש רבע ממיתות הייאוש שיש בארה"ב. חצי ממדינות סקנדינביה. אנשים שיש להם יחסים טובים יותר חיים יותר, והחיים בריאים יותר.

"העובדה שיש לנו תוחלת חיים גבוהה יותר מאשר רוב ארצות אירופה, והרבה יותר מארה"ב, גם מצביעה על משהו יסודי בחברה הישראלית. גם כל נושא הילודה. המספר הממוצע של ילדים במשפחה זה שלושה. רואים את זה ברחובות. בעולם ההייטק, אם יש לך ארבעה ילדים - זה כמו אקזיט. זה סמל סטטוס, זה מראה שיש לך הרגשה מסוימת לגבי העתיד. אין הימור יותר גדול על העתיד מאשר להביא ילדים.

"ארץ עם שיעור פריון של מתחת לשני ילדים מזדקנת במהירות. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנהייתה עשירה ולא ירדה מתחת לקו התחלופה של שני ילדים. עכשיו גם מדינות עניות יורדות מתחת לקו - הודו, סין. פירוש הדבר הוא שישראל צעירה וצומחת, וכל הארצות האחרות מזדקנות. מה זה עושה לאנרגיה של החברה? יש אופטימיות. אדם צעיר בחברה צעירה, יכולת ההמצאה והיצירתיות שלו גדלה. ההבדל העיקרי הוא באווירה של הארץ: בכל פעם שאני מגיע לארץ כמו וייטנאם או קניה, אני מרגיש את האנרגיה. אלה ארצות שעתידן לפניהן, הן צעירות. מרגישים את זה מייד".

מיהו האויב האמיתי?

אולי האושר הוא תולדה של הדחקה? אתה רואה את זה בעיוורון של 7 באוקטובר. היחס שלנו היה שאין שם אויב, או שזה אויב רק מבחינה טכנית. מתעלמים מזה שמעבר לקיר ישן לו רוצח סדרתי.
"לא דמיינו בחלומות הבלהות הקשים ביותר שלנו שדבר כזה יקרה. ועם זאת, אנחנו חיים עם רמה גבוהה כרונית של איום. אני זוכר כשנולדו הבנות שלנו כאן, המחשבה שלי - כמו של כל הורה - היתה שכשהן יגדלו אולי הן כבר לא יצטרכו להתגייס לצבא. וזה לא קרה. אז אנחנו חיים עם זה. איום כרוני הוא חלק מהסולידריות שלנו. בסופו של דבר אנחנו מרגישים שכולנו באותה הסירה. אנחנו מפולגים, אבל לעומק אנחנו יודעים שהאויבים נמצאים שם, ושלא מעניין אותם מה כל אחד חושב - הם יהרגו את כולנו אם יוכלו. אבל תחשוב על מאות אלפי המילואימניקים שרצו והתגייסו. הם הרגישו מה זה להיות ביחד, זו הרגשה מאוד עוצמתית. כל מי שחזר ממילואים אמר: זה בכלל לא הזיז לי שהבחור הזה הוא מתנחל או משהו אחר - אני אמות בשבילו".

היתה הרגשה שהחזית גורמת לך להרגיש יותר טוב מאשר להישאר בעורף עם כל הוויכוחים.
"עצם העובדה שהם חוו את הסולידריות הזאת יוצרת נקודת ייחוס ומראה שזה אפשרי. הרי הרגשת את זה - האידיאל התחדש. יש לנו דור שרוצה את זה. במבוא לספר ציטטנו משהו שנפתלי בנט אמר: 'עכשיו יש לנו את הדור הגדול'. הוא משווה את הדור הזה לדור הגדול ביותר של ארה"ב, הדור שחזר ממלחמת העולם השנייה. יש להם את האנרגיה הזו: אנחנו יכולים לעשות הכל, בואו נבנה מחדש את המולדת. יש לנו דור שיש לו מודעות של להיות הדור הראשון, ולא הרביעי. דור מייסדים. כי הם מבינים כמה רקובה נהייתה המדינה. יש הרבה ריקבון. חשבנו: זאת הפוליטיקה, אנחנו יכולים להמשיך בחיים כרגיל. היתה הכחשה שאפשר לחיות עם זה. אבל אנחנו יכולים לתקן את זה. רואים את זה בשני ארגונים - 'תיקון 2024' ו'הרבעון הרביעי'. לפתור את חילוקי הדעות זה חשוב יותר מהרצון שלי להשיג את מה שאני שואף אליו".

ומה עם הדברים של מיכה גודמן על רגשות השבטים, תסכול מול חרדה?
"אני לגמרי מסכים עם מיכה. זה היה הנושא שהוביל לכל מה שהתרחש - התסכול. למה הימין היה כל כך נחוש ללכת על זה (על הרפורמה המשפטית)? כי הם הרגישו שהם לא מיוצגים. הנקודה היא מה שיש מתחת לכל זה. בימין מרגישים כאילו יש מקום רק לאידיאולוגיה אחת, מרגישים מקופחים, אף שהימין בשלטון כבר הרבה שנים. אנחנו לא ממש בשלטון, כי המדיה ובית המשפט למעשה מרחיקים אותנו ממנו. ובשמאל מאמינים שהמדינה נלקחת מאיתנו, כי כשאנחנו מסתכלים לעתיד החרדים והימין רק נהיים חזקים יותר ויותר".

חלק מהחילונים מזדהים עם הדתיים הלאומיים ועם החרדים.
"הדתיים הלאומיים תמיד היו השכפ"ץ של החרדים. זה לא קיים יותר, בגלל המלחמה. יש שם כעס עצום, והברית הזאת נשברה. הפילוגים בתוכנו הם האיום הקיומי עלינו. הארץ הזו נבנתה על תקווה. אנחנו יודעים איך להילחם, אנחנו יכולים, אבל מה שמשפיע על התקווה הוא תחושת הייאוש שיש עכשיו. זה לא בא מהמלחמה - זה בא מהפילוג. כשאנחנו מפולגים ומחולקים, אנחנו מתחילים להרגיש ייאוש. האויבים שלנו יודעים את זה, זאת תיאוריית הניצחון שלהם. הם יודעים שהם לא יכריעו אותנו צבאית. השעון בטהרן אומר שלא נחזיק מעמד. מה המודל שלהם? לדמם את כוח הרצון שלנו, לייאש אותנו. בני הערובה יפלגו אותנו, וכשהיהודים מפולגים - הם עוזבים את הארץ ומפסיקים להילחם. זו תוכנית המלחמה שלהם. אבל גם בלי 7 באוקטובר, אם ניכנס לייאוש לגבי העתיד שלנו - זה לא יהיה מקום כל כך נהדר לחיות בו. מה שעושה את הארץ הזו גדולה הוא התקווה. הבסיס לכל התרבות שלנו הוא התקווה והסולידריות".

זינגר שייך לאלה שמאמינים שלהילחם אנחנו יודעים, אבל הבעיה האסטרטגית שלנו, שהיא גם אסטרטגיית המלחמה של איראן וגרורותיה, היא האחדות והסולידריות בתוכנו. השמאל מנהל את הקמפיין האידיאלי מבחינת רה"מ נתניהו, וזינגר מצטט את ארי שביט, שמגנה את הפוליטיקה של "רק לא ביבי". בכך השמאל דוחק גם את אנשי הימין המתון, שמתנגדים לממשלת ה"ימין על־מלא", לתמיכה בממשלת נתניהו ובנתניהו עצמו. לדעתו, ממשלת ה"ימין על־מלא" היא בלתי אפשרית, והצעד הראשון להנמכת הלהבות הוא החלפת הממשלה, קרי - הקדמת הבחירות.

צעד נוסף הוא כינון ממשלה שתהיה יותר ממורכזת, וסעיף מכריע בהידוק השכבה שנושאת את הכל הוא לפתור את בעיית גיוס החרדים. אפשר לעשות זאת באמצעות יצירת תחומי צבא שרוב המתגייסים ילכו אליהם, למשל פיקוד העורף. "לממשלה יש אחריות", אומר זינגר, ומתכוון להקדמת הבחירות, "אבל גם לאופוזיציה יש אחריות. זו צריכה להיות אופוזיציה דמוקרטית, ולא אופוזיציה מפלגת".