איחוד קצוות, כך קראתי למסע הזה לאורך כביש 6. זה התחיל כמעט במקרה, גחמה של עורך וכתב חובבי הרפתקאות משונות. הרפתקאות רפאים שלקחו אותי מדי כמה שבועות מקצה לקצה. הדרומי שלצד עוטף עזה נסע צפונה לעוטף לבנון, כדי לראות מה דומה ומה שונה בארצות העצבים השוטים והעשבים החשופים. באמצע היו הרבה תחנות דלק, מתקפות כטב"מים, יותר מדי זלילת דרכים, היכרות אינטימית עם מיגוניות ואזעקות על רקע נוף אחר, יפה כל כך. אבל כל אלו היו רק התימורה שעליה גולת הכותרת - המפגש עם אנשי הצפון שנשארו.
בין אזעקות לשקיעות יפהפיות, פגשתי את האנשים שעמדו על משמרתם ומשמרתם לא עמדה איתם. בערים נטושות הם נשארו אחרונים, בימי קיץ בוערים הם נשארו בארץ בוערת, על אף ולמרות הכל. במקומות שבהם שומר נפשו ירחק - הם בחרו להתקרב, לפעמים להקריב, להביט מעבר לגבול ולמה שמגיע מעליו, ולהישאר נגד כל הסיכויים, ובעיקר הסיכונים. פעם אחר פעם נסעתי להקשיב לאנשים שנותרו, לאחר שהכותרות נשכחו והחדשות התיישנו. להבין את חייהם, לספר את סיפורם, לראות ולהראות את העולם דרך העיניים, החלומות ובעיקר הסיוטים שלהם.
רק בישראל אנחנו מסיימים שיחה ומאחלים זה לזה "יהיה טוב" שבוז, עגום ואנחתי. כמעט לא מאמינים למילותינו, שיש תקווה המסתתרת בעתיד כמו קשת בענן. לאחר כמעט שנה של חרבות ברזל שמתמרנות ומתנרמלות לשגרה חסרת שגרה, השבועיים האחרונים היו שונים מכל מה שהיה כאן קודם. רגע לאחר החיסול של נסראללה וצמרת חיזבאללה. תוך כדי ירי בלתי פוסק, שבתי אל כמה מהדמויות הצפוניות ששבו את ליבנו וריתקו אותנו בשנה החולפת, אל האנשים שמעבר לכותרות, לשמוע כיצד אלו שכאבו ונשאו את נטישת הצפון רואים את המצב המשתנה שם.
"החזירו את הכבוד"
"שמחים, בטח ששמחים. אתה מבין, אנחנו משנת 2000 מחכים שיעשו משהו, שיחזירו את הכבוד. עזוב, לא בגללנו - אלא בשבילכם... זה החזיר את הכבוד לכל הישראלים. אתה הולך עם ראש מורם. אפילו ערביי 48' מורתעים מזה". פאדי מקלד לא מסתיר את השמחה בקולו.
את פאדי, עאדל ואהב וחוסיין עבדאללה פגשתי בסוף מאי השנה. השלושה, עובדי חברת החשמל, חיו את המלחמה בצורה יומיומית, כשהם דופקים שעון נוכחות. העבודה היומית שלהם היתה לצאת אל השטח מדי יום, לסכן את עצמם עם אפוד זוהר וקסדה מפלסטיק, כדי שלכל בית בישראל יהיה חשמל, סם החיים המודרניים. אך לשלושה היתה גם נקודת מבט ייחודית על קו הגבול בין ישראל ללבנון: עאדל וחוסיין שירתו בצד"ל, פאדי הוא בן של קצין צד"ל, והשלושה הם חלק מפרויקט של חברת החשמל לקליטה ולהעסקה של צד"לניקים.
ביוני הם היו המתריעים בשער. "חשבתם לברוח מרצועת הביטחון, אבל רצועת הביטחון רדפה אחריכם", הם אמרו, ובצדק. כל מי ששוטטו בצפון המפונה יכלו לראות כיצד ה"כלום" הולך ומשתלט על קצה המפה.
ארבעה חודשים אחרי, איך אתם מרגישים?
עאדל: "וואלה, אני מרגיש כמו כולם, טוב! אמנם המצב לא כל כך טוב, אבל ירדה הסכנה ב־70 אחוז. מבחינתי הכלב נסראללה היה לפחות 60 אחוז מהבעיה. הוא המנוול הראשי, אבל יש לו - היה לו ניסיון, וכל העוזרים שלו, היועצים שלו, כולם הלכו איתו ביחד. זה טוב, הורידו את כל הראש, והיום ראיתי שראיתי שהורידו גם את נביל קאווק. זה אדם בכיר שהסתתר בדרום לבנון, וגם הוא הלך היום!".
קולו של עאדל מתמלא זיכרונות קשים, וברוך שפטרנו מעונשו של זה. עאדל הוא מהאנשים שמכירים אישית את האנשים שמאחורי השמות. אלו הם אויביו מימיו במודיעין של צד"ל. עבורו, חיסול ראשי חיבזאללה הוא סגירת חשבון רב־שנים עם אויביו המרים מדרום לבנון.
פאדי: "קודם כל אנחנו מרגישים שזו נקמה אישית, אם זה אני, אבא שלי או רוב הצד"לניקים. זה נושא השיחה אצל כולם. אני לא יודע מה קרה דווקא עכשיו. אצלנו מדברים על זה שזה היה צריך לקרות כבר מזמן, מזמן־מזמן. אבל אף פעם לא מאוחר מדי לאנשים כאלה. אז שמחים? בטח שמחים שנסראללה חוסל בידי ישראל".
גם עבור חוסיין, קצין ביטחון בצד"ל, זה היה אישי לגמרי: "אני זוכר שביום של הנסיגה, היית שומע מהרמקולים של המסגדים בכפרים - 'חייל צד"ל, תביא את הנשק שלך, תניח אותו ולא יקרה לך כלום'. אלה שלא הלכו לגבול הביאו את הנשקים שלהם ומסרו לחיזבאללה, וכשהם באו למסגדים לקחו אותם במשאיות - והם נעלמו. מי יודע מה קרה להם? אולי עכשיו גם נסראללה יודע".
ואיך מרגישים אלה שהשארתם מאחור, בדרום לבנון?
פאדי: "יש לנו קשר לא ישיר, דרך כל מיני מהעולם. זה לא קל, ואפשר להבין אותם. הם מפחדים שיחשדו בהם בשיתוף פעולה. יש מסרים קצרים שהם בסדר והם שמחים, אבל עדיין אומרים את זה בחשש".
"אצל הדרוזים זה אחרת", אומר ואהב, וקשה לא לחשוב על התגובה של אנשי מג'דל שמס, שנסראללה וחיזבאללה רצחו להם 12 נערים וילדים ששיחקו כדורגל ביולי האחרון. "תראה באזור שלנו מה הדרוזים עשו לאנשי חיזבאללה שבאו לירות טילים מהכפר שלהם - הרחיקו אותם".
"בזמנו לא אהבתי את מדיניות ההכלה והפינוי של הצפון", אמר לי חוסיין כשנפגשנו לראשונה, לפני כמה חודשים. "שהצבא ייכנס, שישחררו את הידיים של צה"ל. צריך לעשות לזה סוף, חד־פעמי. אי אפשר לחיות ככה".
"צה"ל יכול להגיע עד איראן ולפגוע שם, ואנחנו פה סופגים וסופגים ומקבלים", אמר אז פאדי. "זה לא הגיוני. צה"ל בטח יכול להגיע ללבנון ולתת מכה חדשה שתרעיד את לבנון. פעם כשהיית אומר אצלנו 'ישראל' אנשים היו משקשקים. היום איבדנו את ההרתעה. נכון, אומרים שהבעיה היא שאי אפשר למחוק את חמאס או את חיזבאללה, כי זה רעיון - אבל גם הרתעה היא רעיון".
איך אתם רואים את מה שקרה בשבועיים האחרונים? המצב השתנה?
ואהב: "בטח. שינוי גדול. אסור לעשות הפסקת אש עד שיגמרו את כל הלכלוך בדרום לבנון. חייבים להיכנס לפחות 10-15 ק"מ פנימה, להרחיק אותם מהגבול. אני חושב שגם תהיה התקוממות של האנשים בדרום שהם לא חיזבאללה".
פאדי: "יש גם הרבה שיעים שלא רצו את נסראללה וחשבו שהוא שליח של איראן, ולא לטובת לבנון. אז כן, אולי יש סיכוי שדרום לבנון ישתנה. הנוצרים צריכים להתעורר. כרגע הם עוד לא התעוררו, אני לא יודע אם מפחד. גם ממשלת לבנון לא עושה שום מהלך נגד חיזבאללה, אבל זו בעיה שלה. המצב ישתנה בצפון אם צה"ל ייכנס קרקעית ויכבוש את כל דרום לבנון, עד הליטני. אחר כך שימסרו את זה לאו"ם, לצבא לבנון, לבן גביר - לא יודע. רק שלא יישאר ככה, ארץ בלי בעל בית".
ואיך העבודה בשבועיים האחרונים?
פאדי: "העצימות גדלה. בפעם הקודמת דיברנו על לטפל בחשמל לאורך הקו, ועכשיו כל מקום בצפון נהיה מפחיד. הלכנו לתקן את השנאי בצומת גולני, והרגשתי לא פחות חשוף מהגבול. הכל מפחיד ואין מחסה, ואתה עומד באמצע הצומת. סיטואציה לא נעימה. ומצד שני, אנחנו עושים את זה כי אנחנו מרגישים מחויבות, ואי אפשר לברוח מזה. זה כמו שירות מילואים, זה לדאוג שלאנשים יהיה חשמל. אין לזה מחיר".
בזמנו שמעתי את ואהב מדבר בנוסטלגיה על הבית שלו לצד הנחל, בצד השני של הגבול. אתם מצליחים לדמיין מצב שאתם חוזרים לשם?
פאדי "גם אם יהיה שלום אני לא עושה גיחות ללבנון. המקום שלי הוא כאן. לילדים שלנו אין שום סימפתיה ללבנון, לא יודעים ולא מכירים בכלל. הם ישראלים, זה מה שהם מכירים".
עאדל: "בטח שאני חולם על הבית שלי. אני מקווה בקרוב לבקר את הבית שלי, וכבר עכשיו אני מזמין אותך לבוא אלי לשחוט כבשים - ברבים, לא אחד! בבית שלי על נחל החצבני".
חיכינו ליום הזה
בחודש יוני הגעתי למתחם הצימרים של חן ורועי דדון ושלמה לוי, מהמושב ספסופה. מה שהיה אמור להיות שיא עונת התיירות והצימרים הרגיש כהתגשמות הייאוש וחוסר התקווה. "ברוכים הבאים לחצר האחורית של המלחמה", קראנו לכתבה הזו. מושב נשכח, על גבול הפינוי, חסר הכנסות, מרובה מתקפות, שהוועד שלו שובר את הראש מאיפה להשיג עוד 400 מטר כדי להיכנס למתווה הפינוי הממשלתי. יומיים ביליתי איתם במושב ובסביבותיו, עם הכבוד המפוקפק לחוות מתקפת כטב"מים מעל ראשי. יצאתי עם התחושה שספסופה, כמו יישובים רבים בארץ הצפון, נקלע אל כף הקלע של הישראליות: לא יוצאים - לא נכנסים. לא רק שהם נפלו בין הכיסאות, אלא שאיש לא אמר להם מה קורה בשולחן שעליו נקבע גורלם.
"שלומנו הרבה יותר טוב", אומרת לי השבוע חן דדון, רגע אחרי "עוד אזעקה". הילד הקטן תובע תשומת לב בזרועותיה, אבל ניכר שזו כבר שגרת חירום. "מאז מתקפת הביפרים הילדים כל היום בבית, מסגרות החינוך באונליין, ואנחנו בכוננות ספיגה 24/7. אי אפשר לצאת מהבית. תמיד כשדובר צה"ל מודיע שצריך להיות ליד מרחב מוגן - יש מתקפה. יש הרבה אזעקות ביום, בכל יום, ויש נפילות בכל הסביבה. יש בומים כל היום וכל הלילה, אבל ההבדל הוא שעכשיו יש תחושה שזה לפחות שווה את זה! אנחנו מוכנים לספוג ולסבול את ימי הקרב האלו, כי עכשיו יש משמעות לסבל הזה, וגם רואים את התוצאות הטובות. זה לא כמו קודם, שבאת וזה היה משחק פינג פונג אינסופי ולשווא, בלי מטרה ובלי תכלית".
בזמנו, למרות הייאוש, לא חשבתם להתפנות. מה את חושבת על זה שאתם נשארים גם עכשיו בתוך אזור מלחמה?
חן מהרהרת באפשרות לרגע. "אני עדיין לא חושבת שצריך לפנות אותנו, אבל כל יום זה עולם אחר, כל יום זה משהו אחר. אנחנו אפילו לא יודעים לאן ניסע בחג. זה מצב של לחיות את הרגע, דקה־דקה, שעה־שעה, יום־יום. אולי כדאי שיפנו אנשים מבוגרים שאין להם ממ"ד, ושלא יכולים לרוץ למיגוניות או למקלט".
מה הילדים עושים כל היום?
חן צוחקת: "יש איזה משחק חדש שהם משחקים בטלפון. אתה צריך לתפוס את נסראללה, ואז אתה מרביץ לו עם כל מיני חפצים. הם מתים על זה".
הם היו מודעים לעניין החיסול?
"בוודאי, ביום שהיתה התקיפה הם כל הזמן הסתכלו בחדשות וחיכו בקוצר רוח שתהיה הודעה רשמית, ואז שלחו את זה לכל החברים שלהם. זה האיש שכל החיים שלהם יורה עליהם טילים וממרר את חייהם, ברור שהם שמחו".
ואת כבר רואה את היום שאחרי?
"את הסוף אנחנו עדיין לא רואים. אני חושבת שהמצב יחמיר. כי מי יודע מה הם יעשו עם כל החיסולים של הבכירים בחיזבאללה, ובוא נראה אם איראן מתערבת או לא. ואם צה"ל ייכנס לדרום לבנון, התחושה שלי היא שזה קצת יחמיר לפני שיהיה טוב יותר".
אז עוד לא התחלתם לארגן את הצימרים לחזרה של אורחים?
"הלוואי, ממש לא. מבחינת התיירות, המצב החמיר. היום גם באזור חיפה והכנרת יש ביטולים. אבל בסדר, הכל לטובה. אני ממש גאה בצבא שלנו על מה שהם עושים עכשיו, ואין יותר מאושרת ממני. שיילחמו בהם, שייכנסו בהם. אנחנו מתמודדים עם המצב הזה כבר שנה, אז לפחות שההתמודדות הזאת לא תהיה לשווא. כל השנה האחרונה ממש חיכינו לרגעים האלה".
תיקון של כל המערכות
"אני מחייך כל הזמן. ככה אנחנו, האנשים העגולים, תמיד אופטימיים", צוחק פרוספר אזרן. את ראש העיר המיתולוגי של קריית שמונה - "השריף", כמו שקראו לו - ביקרתי בביתו באוגוסט האחרון. ווייז אפילו לא עשה סימנים של מאמץ, העיר היתה סגורה וריקה. עצים השתלטו על רחבות בתי הספר והגנים, הרחוב של פרוספר היה נטוש לכל אורכו, כל הבתים מחוררים ברמה כזו או אחרת. ובתוך כל זה ישב פרוספר והתראיין לכל העולם ומצלמתו, האיש האחרון בקריה.
פרוספר, חייכן שופע בדיחות, הצליח להמתיק את המפגש בקסמו האישי, אבל מהשיחה איתו יצאתי קצת מבוהל. "יש למישהו בצבא תפיסת עולם שלא מגרים את הדוב. מסתכלים על חיזבאללה כעל דוב שלא נושפים לו באף. אני לא אוהב לדבר בהכללות, אבל כל החיילים, עד רמת
המח"טים־מג"דים, הם אריות. חבר'ה ברמה של סוסים דוהרים. אבל אלו שמעליהם? זו רמת ריקבון ובינוניות שהוכיחה את עצמה עד הסוף ב־7 באוקטובר. יש משהו רקוב בצמרת הצבא, שב"כ, המל"ל, המוסד, הפרקליטות", הוא אמר אז, והזהיר שאם זה לא ישתנה - נלך מדחי אל דחי.
יש שינוי?
"בוודאי", פרוספר צוהל. "להדביר טרור זה רק בטרור, ואני בעד לעשות להם טרור כמו שעשינו בשבועיים האחרונים. אין ספק שבשבועיים האלה אני אוהב מאוד את העבודה של צה"ל, ואסור שהמומנטום הזה ייעצר. המומנטום הזה נועד כדי לנקות את דרום לבנון מהרדואנים. מי אלה הרדואנים האלו? אלה ילדים שההורים שלהם הם החיזבאללונים שירו עלינו. הבתים שלהם שם הם בסיסים לכל דבר, ובכל בית יש כן שיגור שמכוון לישראל. זה כבר לא סוד. הם ארגון טרור שהוא צבא לכל דבר ועניין. אם הם היו תוקפים אותנו ב־7 באוקטובר, היינו מרגישים את נחת זרועם היטב־היטב. הם היו כובשים את כל הגליל, לא היה יישוב שהם לא היו כובשים. זלזלנו בהם, אבל הם היו הנשק הסודי של איראן, ולמרות שהורדנו להם את הראש - הרדואנים עדיין כאן".
אז מה צריך לעשות עכשיו, להבנתך?
"בלי כניסה רגלית, לא עשינו כלום. הפעם לא נחזיר אדמה בשום אופן. אדמה שרוויה בדם חללינו - אסור לתת אותה לאף אחד לעולם. ואני לא מתלהם סתם. אנשים צריכים להבין שכדי להחזיר את התושבים צפונה, חייבים רצועת ביטחון עד הליטני, ויש מקומות שבהם אפילו זה לא מספיק. ולמה אני אומר את זה? כי הנ"ט זה הדבר הכי רצחני שיש לאויבים שלנו. זה פגז שנועד להחריב טנק, ואם יורים אותו בירי שטוח־מסלול היישר לבתי היישובים בישראל - לא אמרת 'ג'ק רובינזון' והבית קורס. לכן צריך רצועת ביטחון של לפחות 15 ק"מ. בלי זה, כל מה שעשו זה כלאם פאדי. אם נכבוש את דרום לבנון, אני מאמין שחלק גדול מאנשי צד"ל לשעבר ירצו לחזור לכפרים שלהם, והם יכולים להיות שדרה של אנשים שמחזיקים את דרום לבנון. מגיע להם. ברחנו משם, בגדנו בהם והשארנו שם את קרוביהם לאנחות. נכון לעכשיו, כל מי שמסתובבים בדרום לבנון הם בני־מוות. האוכלוסייה הלא מעורבת הסתלקה מזמן, וכל מי שנשארים שם מעורבים וחצי".
בזמנו אמרת "קודם כל צריך להרוג את נסראללה, כי הוא ארכי־פרופסור למדינת ישראל. אם אנחנו הורגים את נסראללה - אנחנו הורגים להם את האנציקלופדיה המהלכת הזאת", וטענת שמי שיחליף אותו כבר לא יהיה אותו הדבר. זה היה נראה לי מופרך שזה יקרה, אחרי כל כך הרבה שנים. אבל חלפו יומיים מאז מותו. אתה כבר מתגעגע לשטן הקטן והמוכר?
פרוספר מתפקע מצחוק. "זה נכון, אני מכיר אותו מצעירותו, אבל עד כמה שאני רגיל אליו - הוא לא יחסר לי לרגע אחד. ובכלל, אני רוצה לומר משהו בזכותו: איזה כיף זה כשאלה שמטיפים ל'שאהידים' הופכים ל'שאהידים' בעצמם, נכון?"
אתה חושב שחיסול נסראללה זה חיסול חיזבאללה? זה ישנה את המצב?
"חיזבאללה נפגע קשות, אבל רק בצמרת. ותודה לאל - גם חלק גדול מאוחזי הביפרים והקשר, שהם השדרה המרכזית, לא מתפקדים. אבל לרגע אחד אסור לנו לשכוח שהמסה הקריטית של הלוחמים עדיין קיימת בשטח. את הראש אפשר להחליף. תביא להם ממלאי מקום מאיראן או מהחות'ים או מכל מקום אחר, ושוב יש לך צבא מסודר ומוכן למלחמה, וזה צבא מיומן. זה צבא שנלחם בסוריה, שם הם טבחו, אנסו, בזזו וצברו נסיון מעשי. אגב, תראה איך בסוריה הבינו. הם חילקו שם דברי מתיקה. מנוולים, לא יכלו להביא קצת גם לקריית שמונה?"
יצאת נגד הרפיון של צה"ל. עכשיו, כשהצבא תוקף ללא הפסקה, חזרה לך האמונה בצה"ל?
"מה שנעשה עכשיו זה תיקון של כל המערכות בצבא, והן הבינו שהקיום והמהות שלהן זה להילחם. שאנחנו לא מוציאים 100 מיליארד שקלים בשנה כדי שהם ידונו בקרבות. הם צריכים להילחם יום־יום. בשבועיים האחרונים הצבא מתקן את מעשיו בצפון, ועושה את זה בצורה נפלאה. זה קצת ממרק את העוונות של כל השנים שבהן הוא לא התייחס למפלצת שצמחה בעזה ובצפון. אבל מה עם יהודה ושומרון? מה שהיה פעם חמאס וחיזבאללה - זה בדיוק מה שקורה שם עכשיו, בטולכרם ובג'נין. הם מתעצמים, יוצאים נגדנו בגלוי, לא פוחדים מישראל, ולא ירחק היום שבו נדבר על כיבוש כפר סבא".
פרוספר, גם עכשיו אתה רואה שחורות? "חשומה" לעדה...
"אני מקווה שלכולם ייפול האסימון עם הדיסקט ומה שזה לא יהיה", הוא צוחק, "העיקר שיבינו שצריכים לשמור על המדינה שלנו מכל משמר ובכל מחיר. כי עם כל הבעיות שלה - אין לנו ארץ אחרת. ואם מדברים על זה, אתה יודע מה מעצבן אותי ממש? נכון, הדלק עלה, וכל דבר התייקר כאן 'כי הדלק עלה'. אז למה עכשיו, כשמחיר הדלק ירד שלוש פעמים, שום דבר לא הוזל? אפילו לא הפלאפל!"
טוב, פרוספר, אם חזרנו להתעצבן על מחירי הפלאפל, אנחנו בהחלט בדרך הנכונה לחזור לעצמנו.
"אנחנו בתקופה טובה, דווידו. מחזירים לעם ישראל את הגאווה ואת זקיפות הקומה. אנחנו ניכנס לדרום לבנון ואני אקח אותך לראות את הליטני. ועד אז, נאחל לכל עם ישראל שיחזרו החטופים ושנת ניצחונות טובה ומבורכת".
