דף החדש: השינוי שעבר נתניהו - ואיתו המזרח התיכון

ראש השנה הוא זמן לחשבון נפש אישי ולאומי. את השנה הזו אי אפשר לסכם בלי להבין את השינוי שעבר על ראש ממשלת ישראל. עד 6 באוקטובר, בנימין נתניהו היה רשום בספרי ההיסטוריה כמנהיג שכיהן כראש ממשלת ישראל במשך התקופה הארוכה ביותר. זה שהצליח לעקוף את ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון. עבור נתניהו, אדם בעל תודעה היסטורית מפותחת ורגישה במיוחד, היתה לכך משמעות רבה.

ב־7 באוקטובר נרשם בספרי ההיסטוריה כי נתניהו הוא האיש שתחת הנהגתו התרגש על מדינת ישראל האסון הנורא בתולדותיה, מתקפת טרור מחרידה שגבתה את חייהם של 1,200 גברים, נשים, זקנים וטף, ושהובילה לחטיפתם של מאות ישראלים. עבור נתניהו, בן של היסטוריון וחובב היסטוריה פוליטית בעצמו, ומי שאחת ממטרות חייו היא המלחמה בטרור - היה זה כישלון בלתי נסבל.

מול הזוועה, השכול והביקורת הציבורית, כל מנהיג אחר היה פורש לביתו ומסתגר בו עד יומו האחרון. לא נתניהו. לא מפני שהכאב והאבל לא משפיעים עליו, אלא מפני שמה שמניע אותו זה לא משברי ההווה, אלא העבר והעתיד. כך היה כשעבר משבר אישי - מותו של אחיו יוני, שנפל במסגרת המלחמה בטרור במהלך מבצע מזהיר לשחרור החטופים באנטבה.

מה שמניע את נתניהו זה לא משברי ההווה, אלא העבר והעתיד. כך היה כשעבר משבר אישי - מותו של אחיו יוני, שנפל במסגרת המלחמה בטרור במהלך מבצע מזהיר לשחרור החטופים באנטבה

ביבי לא שקע באבל, אלא נרתם לבקשת אביו "לנצל את התהילה שמבצע החילוץ זכה לה בעולם, כדי לחולל שינוי בגישת העולם הדמוקרטי כלפי המאבק בטרור", כפי שמתאר נתניהו בספרו "ביבי" (הוצאת סלע מאיר). בהשראת אביו ובסיועו הקים נתניהו את "מכון יהונתן" לחקר הטרור. המכון ערך כנסים בינלאומיים, ואף הוציא לאור את הספר "הטרור - כיצד יוכל המערב לנצח" (מעריב 1987), בעריכת נתניהו. ב־1996 כתב נתניהו את הספר "מלחמה בטרור - כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור המקומי ואת הטרור הבינלאומי" (ידיעות אחרונות). האיש שמילותיו הראשונות בדפוס עסקו במלחמה בטרור, לא יכול היה להרשות לעצמו שהדף האחרון בספר דברי ימיו יהיה טבח שמחת תורה. הוא הבין כי עליו לשנות את פני ההיסטוריה ולכתוב בה דף חדש.
לשם כך היה עליו לחזור אל הבסיס, אל הדברים ששמע מאביו אי־אז, כשהקים את מכון יהונתן. "המחבלים רמסו את יסודות דיני המלחמה ומחקו את ההבחנה בין לוחמים לבלתי מעורבים", כתב בספרו "ביבי". "הם שיבשו את המצפן המוסרי הטבעי של בני האדם, כשהרגילו אותם לרעיון שמטרותיו הצודקות לכאורה של הטרור מצדיקות רצח המונים...

"אנשים שמפוצצים בדם קר אוטובוסים מלאים בילדים, או שמרסקים גולגולות של תינוקות, לא מתכוונים לייסד דמוקרטיות... כשטרוריסטים עולים לשלטון, הם בהכרח מקימים דיקטטורות המהלכות אימים על נתיניהן. בחירת האמצעים, אם כן, מעידה על המטרות האמיתיות. אמת יסודית זו מתגלה פעם אחר פעם - מהקמר רוז' בקמבודיה, דרך הטליבאן באפגניסטן ועד לחמאס בעזה".

במקום להוביל הפך למובל

אבל את האמת היסודית הזו, שלמד מן האב, שכח נתניהו הבן. במשך שנים תחת שלטונו רופד חמאס במזוודות כסף שנשלחו לעזה היישר מקטאר, מדינה תומכת טרור. במשמרת שלו הלכה וגדלה מפלצת חמאס, תוך שהיא רודה בתושבי עזה והופכת למעצמת טרור. איך קרה הדבר?

אין בי שום רצון להגן על נתניהו. לא מחסידיו אנוכי, אף שהשנה האחרונה שינתה לטובה את הערכתי אליו. אחרי הכל, הוא הראש והוא אשם. ובכל זאת - מי השפיע עליו? מה גרם לו לזנוח את מה שאביו לימדו? יש שיטענו שהיה זה הלחץ הבינלאומי. אני לא קונה את זה. נתניהו הוא אלוף העולם בהתמודדות עם לחצים מבפנים ומבחוץ. מול מי מגלה נתניהו חולשה? מול גנרלים. שוב ושוב הוא נכנע להפחדות הגנרלים ומקבל את רעיונותיהם, שכוללים מושגים אמורפיים כמו "הכלה" ו"איפוק זה כוח", ואת המלצותיהם המעשיות - לרפד בכסף במקום להכניע, או לתמרן במקום לכבוש.

במהלך השנה האחרונה עבר נתניהו תהליך התפכחות. הוא החל להפנים כי תפקידם של גנרלים הוא להילחם ולקבל פקודות, ואחריותם של מנהיגים היא להוביל ולעצב את המציאות בהתאם למדיניותם

המחאות הציבוריות שלובשות ופושטות צורה, אף שתוכנן נותר כפי שהיה, חשפו מי הם אותם גנרלים: דן חלוץ, רמטכ"ל לשעבר, שהתנגד לכניסה קרקעית בעזה ותמך בעסקה לשחרור חטופים בכל מחיר; תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, שמתנגד למלחמת חרבות ברזל וטוען שצריך היה לשחרר את כל מחבלי חמאס תמורת כל החטופים, כלומר להיכנע לטרור; נדב ארגמן, ראש שב"כ לשעבר, שתומך גם הוא בכניעה לטרור ובשחרור מחבלים, ושעוד מלפני 7 באוקטובר רואה בממשלת ביבי ממשלת אסון. וזה רק על קצה המזלג. אפשר להוסיף לרשימה את דני יתום, בוגי יעלון, יאיר גולן ועוד.

השאלה כיצד נוצרה בישראל שדרת פיקוד ביטחונית כה רופסת היא שאלה למאמר אחר. אבל מי שנכנע לאותה אווירה, ובמקום להוביל הפך למובל, הוא בנימין נתניהו. במהלך השנה האחרונה עבר נתניהו תהליך של התפכחות. הוא החל להפנים כי תפקידם של גנרלים הוא להילחם ולקבל פקודות, ואחריותם של מנהיגים היא להוביל ולעצב את המציאות בהתאם למדיניותם. הוא שוב חזר לתפיסת היסוד, לחיבור למורשת אביו ואחיו ולמורשת ישראל.

נאומו של נתניהו באו"ם, שבו פרס את משנתו לגבי המלחמה בטרור, עשה שימוש במושגים של "ברכה" ו"קללה", וכלל ציטוטים תנ"כיים: "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א, טו, כט), ו"חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלוהיך הוא ההולך עימך, לא ירפך ולא יעזבך" (דברים לא, ו). במקום לפחד מגנרלים, נתניהו הצליח להחדיר בהם רוח קרב ולהביא את מערכות הביטחון להישגים מופלאים.

בשבועיים האחרונים נכתב דף חדש בהיסטוריה. לא רק בספר דברי ימי ביבי, אלא בדברי ימי ישראל והעולם. נתניהו הצליח לעצב מחדש את המזרח התיכון, להבטיח את ביטחון מדינת ישראל דורות קדימה, ולהוות דגם למערב כיצד ניתן, בתחכום ובנחישות, למגר את הטרור.