במסיבה בהארלם גילה טוביה טננבום את הסוד האפל של חלוצי הציונות

שמש הקיץ קופחת לה מעל ראשי תושבי ניו יורק, המהלכים להם כחום היום ברחובות עיר, ואני, עבדכם הקטן, מוצא מסתור מהחום בחדרי הממוזג, משתתף לי בשיחת זום עם חברי עמותת "קוד־פינק", בני אדם פרוגרסיביים שוחרי שלום, אהבה ואחווה, כשלפתע אחת המשתתפות פותחת את פיה באמרי צוף: "אני מתנגדת", אומרת היא, "לשימוש באלימות נגד ישראלים". דבריה אלה, אם כי קצרים במילים, מעוררים מייד חמה שפוכה מהנשים שוחרות השלום הקודפינקיות, וללא התראה כלשהי הן מסלקות אותה מהמפגש הזומי. חצופה זו, אומרות הן, אין מקומה בין רודפי שלום, אחווה ואהבה.

ומשכך פני הדברים, ולפני שגם אני אסולק בבושת פנים, אני בורח מהקודפינקיות לחפש אהבה ואחווה בשבילי רחובות ניו יורק הלוהטים, מקום שבו אין ולו נפש חיה אחת המתענגת לה תחת שמיכת הזומים.

וכשאני מגיע לרחוב 86 מזרח פינת שדרות לקסינגטון, במנהטן, פוגשות עיניי בזוג חמד, שניהם בשנות ה־20 לחייהם, השואפים לשתף את עולמנו בטוב ובחסד עד בלי די. הם לבושים במדיה הצהובים של עמותת אמנסטי אינטרנשיונל הידועה, ומחלקים עלונים לעוברים והשבים.
"התוכל להקדיש לי רגע קט?" שואל אותי טוב הלב הצעיר.

בשבילך? תמיד, אני עונה לו, כדרך אנשי ניו יורק הידועים באהבתם לזולת.

"הייתי רוצה לדבר איתך על אלימות נשק", אומר הוא.

מה שהוא באמת רוצה, אם יורד אני לסוף דעתו, דבר פעוט הוא: העברת כמה דולרים מכובדים מחשבון הבנק שלי לחשבון הבנק של אמנסטי.

רעיון ממש מעולה, אני אומר לו, אבל אני אישית מתעניין בפלשתין, ולא באלימות נשק באמריקה.

"הו, פלשתין", אומר הוא. בזה הוא מבין היטב, למען האמת אפילו יותר מאלימות נשק. "אני פלשתיני", הוא מסלסל לי בקול רם, צהלה וגאווה.

מאיזו עיר בפלשתין? אני שואל אותו בערבית פלשתינית צחה.

הוא בוהה בי כאילו דיברתי אוקראינית ספרותית מימי הביניים. "אתה יכול לחזור על מה שאמרת?"

הוא שואל.

לא הבנת את מה שאמרתי?

"לא".

שאלתי אותך בערבית מדוברת מאיזו עיר בפלשתין אתה.

טוב הלב ממשיך לבהות בי, והפעם ביתר שאת.

אתה לא מבין ערבית? אני שואל את החמוד שלפניי.

"לא".

איך זה שפלשתיני כמוך לא מבין ערבית?

הוא מסתכל על חברתו שוחרת הטוב והאהבה בדיוק כמוהו, וזו מחזירה לו מבט ללא מילים. הוא מביט בה, בוהה בי, ולבסוף אומר: "אני לא באמת פלשתיני, אני תומך בפלשתינים".

למה ומדוע?

"פלשתין היא תרבות עתיקה, הקיימת כבר מאות בשנים!"

כמה?

"שנים רבות! ואז פתאום משהו קרה!"

מה?

"היהודים באו וגנבו את האדמה!"

מאיפה באו היהודים?

"מכל מקום! ואז הם גירשו את הפלשתינים".

איך הם גירשו אותם, עם טרקטורים?

"יותר גרוע! הם דיכאו את הפלשתינים, וגירשו אותם".

מתי זה היה?

"לפני כמה שנים".

איך אתה יודע את כל זה?

"הכל נמצא בגוגל ובמדיות החברתיות. מה, אתה לא ראית את זה?"

אמור לי איפה אתה גולש

אני לא בעניין של מדיות חברתיות, אם כי האמת היא שיש לי חבר שהוא בעצם מאוד בעניין. הוא גר בטקסס, והוא אמר לי פעם כשדיברנו, ככה בינינו, שהנושא שאתה מעוניין בו - אלימות נשק בארה"ב - לא קשור לחוקי נשק מקילים, כפי שאתם באמנסטי בטח חושבים. אלימות נשק באמריקה, הוא הסביר לי, היא בגלל יצורים לא לבנים, דהיינו שחורים והיספנים, שהם אלימים. אין "אלימות נשק", הוא אומר, אלא רק אנשים אלימים. אלה שאינם לבנים. אתה לא לבן, נכון?

"מה אתה חושב, אתה חושב שהוא צודק?"

אני לא, אבל הוא בטוח שכן. שאלתי אותו איך זה שהוא אומר דברים כאלה, כי הרי זו גזענות, והוא ענה, "אתה יכול לבדוק את העובדות האלה בעצמך, הכל נמצא בגוגל ובמדיה החברתית, כולם יודעים את זה!". אני לא ראיתי את זה!

מה אני יודע? אולי הוא מעביר את זמנו במדיות חברתיות שונות משלך. אתה לומד על העולם בסוג אחד של מדיה חברתית, והטקסני לומד על העולם במדיה חברתית אחרת. מה אני אגיד לך? אולי בעצם שניכם צודקים: היהודים מדכאים פלשתינים, והשחורים וההיספנים רוצחים לבנים.

הוא מסתכל על הנערה שאיתו, הבוהה בו, ושותק כמו דג של שבת במים רותחים. ואז, אחרי רגע של דממה, הוא מביט בי ואומר: "אני מבין מה שאתה אומר. אם מה שאני אומר זה נכון, אז גם מה שהחבר שלך מטקסס אומר זה נכון. זה מה שאתה מנסה להגיד לי?"

אולי. מה אני יודע?

"אני חייב לבדוק את הנושא יותר לעומק".

תגיד לי, מאיפה אתה?

"אני? אקוודור".

יאללה, למטבח של עזה!

אני נפרד בברכה מהפלשתיני שלי, שהוא בעצם אקוודורי, וזז לי לכיוון הארלם. למה הארלם? למה לא - יותר טוב מזום עם הקודפינקיות.

מה יש בהארלם? אם אתם באמת מעוניינים לדעת, אומר לכם: בהארלם יש פארק, ולפארק קוראים מרקוס גארווי פארק. לא שמעתם עליו?

האמת היא שעד היום, גם אני לא. מעולם, מילה שלי, עבדכם הנאמן והלבן לא ידע בכלל־בכלל על קיומו של פארק כזה. אבל היום, כך שמע עבדכם באיזה זום כזה או אחר, יהיה בפארק ההוא משהו שנקרא "מטבח עזה", ואם הבנתי נכון, יהיה שם אוכל עזתי אסלי חינם אין כסף. ומי אני, שנולדתי יהודי, שאגיד "לא" לאוכל עזתי אסלי חינמי? לא אני!

אני, החבר של הטקסני הידוע, גר בניו יורק רוב חיי הצעירים, ובמשך השנים התמזל מזלי להכיר את
הניו־יורקים מקרוב. הם אנשים, איך לומר בעדינות, ממש נוירוטיים. רק שבימים אלה ממש, פלא שבפלאים, רבים מהם נרגעו קצת, ונראה לי שזה כתוצאה מכך שלאחרונה הם מצאו מטרה חדשה בחייהם מלבד להיות קפיטליסטים. מה הם מצאו? פלשתין. והפלשתין הזו, תאמינו או לא, מציפה אותם באושר שמימי כזה. ממש מעניין. תופעת טבע מדהימה ביופייה. כמובן, אני משער לעצמי שלא תאשימו אותי, גם אני רוצה להיות מאושר. אז יאללה - למטבח של עזה!

אני נכנס לרכב, וחיש־חש טס לי לעזה.

אני מגיע לפארק, ובהתרגשות ובחדווה על־אנושית צועד בשביליו, תוך שאני נותן מבטי ערגה רוחניים ביצורי האדם שמסביבי. הנה גברת לבנה, או אולי גבר, שיש לה או לו סוג של פנים נשיות, אבל זקן קטן וקטנטן צומח לה/לו מהסנטר לכיוון צפון.

לידה/לידו יצור נוסף: אישה לבנה עם דגל פלשתין אדום וירוק תקוע בשערות ראשה, ומסכה שחורה מכסה את פיה ואת אפה.

וואו, הנה עוד אחת מעניינת: כבדת־משקל מדאורייתא לובשת חולצת טריקו ענקית, המתאימה את מידותיה התנ"כיות לכיתוב "שמנות למען פלשתין משוחררת". אם אני מבין נכון, מצוות עשה היא לנשים לאכול הרבה, מעל ומעבר למשוער, למען שחרור פלשתין.

האנשים כאן, בעיקר מהזן הצעיר, הם שחורים, היספנים, לבנים ואסיאתים. במילים אחרות - כולם. רבים ורבות מהם, כדרך המחמירים שבפרוגרסיביים, עוטים לראשם את הכאפייה. הם חושבים וחושבות, כך נראה לי, שהכאפייה היא צעיף פלשתיני עוד מששת ימי הבריאה - מה שלא באמת נכון. אבל הם נהנים ונהנות ללבוש אותו, אפילו ביום החם הזה, יותר מ־30 מעלות. ומי אני שאתנגד? העיקר שהם לא יהיו לי נוירוטיים.

השאלה המתבקשת, כמובן: איפה והיכן נמצא האוכל החינמי? אה, כן - הנה הוא, 15 פסיעות קדימה!

במהירות הבזק רץ עבדכם לשולחן האוכל, אך לצערי האוכל המוגש פה הוא מהסוג שלא מוכן ולא מבושל. הנה קופסה של אבקה לכדורי מצה כשרה למהדרין, ולידה קופסאות שימורים המכילות עגבניות מרוסקות ואפונה מתוקה, וגם פחית אחת ויחידה של עגבניות חתוכות לקוביות.
זה האוכל העזתי האסלי? ממתי נהפכו כדורי מצה כשרים לפסח לאוכל עזתי אסלי?

אני פונה לגברת, שראשה מגונדר בכל מיני מתכות על פניה ומעוטר בכאפייה אדומה, ושואל את הוד הדרה אם זה כל האוכל החינמי המוצע פה.

"יש לנו המבורגרים צמחוניים וכמה נקניקיות, והם יהיו מוכנים בקרוב", עונה היא, תוך כדי שהיא מלטפת באהבה מינית אקסטטית את כאפייתה האדומה מדם.

ההמבורגר הצמחוני, אם לא ידעתם, הומצא על ידי העזתים לפני אלף שנים, פחות או יותר.

בלפור, מכיר?

בחור שעומד לידי ובידו דגל פלשתין מתחיל לשיר "Free Palestine", ומקהלת אוהבי פלשתין עם כאפיות אסליות מסג׳עייה ללא חשש שעטנז ושביעית שרים בתגובה "!Free Palestine".

איזה יופי! איזה צדיקים!

מסביבי שולחנות מספר, ועליהם, חינם לכל דורש, ספרות פלשתינית כשרה למהדרין וכרזות רבות. אמריקה, אני קורא באחד הספרים המדעיים פה, העניקה לישראל עד כה 300 מיליארד דולר. בלי עין הרע. בחוברת חינמית מעוטרת למשעי, מחבר הספר המלומד דורש ותובע שישראל תחדל להתקיים "בכל אמצעי הכרחי". מה זה אומר? אללה יודע.

בשולחן מימיני אני פוגש בחורצ׳יק שקורא לעצמו "E", והוא כל כולו בעד פלשתין.

מה הסיפור של הפלשתין הזו? אני שואל אותו.

"אתה מכיר את הצהרת בלפור?" הוא שואל אותי.

מה זה?

"לפני שנים רבות, אדם בשם בלפור נתן את פלשתין ליהודים".

איך הוא יכול היה לעשות את זה? האם הוא היה הבעלים של הקרקע?

"לא! הוא היה איש צבא, לוחם".

איפה?"בבריטניה".

איך הוא הצליח לתת להם את פלשתין בזמן שהוא בעצמו היה בבריטניה?

"הוא היה אדם חזק!"

האם באמת היתה באותה תקופה מדינה בשם פלשתין?

"בזה אני לא בטוח, אבל היו אז פלשתינים. מוסלמים, יהודים ונוצרים. הם חיו ביחד, אבל בריטניה שלטה בארץ ונתנה אותה לציונים".

מי היו הציונים?

"אתה מכיר את הרצל?"

מי הוא היה?

"הרצל היה סופר ציוני וחייל. הוא התחיל את כל הסיפור".

מאיפה הגיעו הציונים למדינת פלשתין?

"מאירופה".

למה הם עזבו את אירופה?

"זה אתה צריך לשאול אותם".

חכה שנייה: איך הבריטים הגיעו לשם מלכתחילה?

את הפרט הזה, למרבה הצער, הוא לא יודע.

מי היו שם לפני הבריטים?

גם את זה E לא יודע. מה שהוא כן יודע זה שישראל מבצעת רצח עם, והוא מוכן להקדיש את זמנו ואת משאביו כדי להילחם בה.

אמור לי: האם ברישיון הנהיגה שלך באמת כתוב שהשם שלך הוא E?

"לא, שם יש שם אחר".

איזה שם?

"שם שהונפק על ידי המדינה".

מה השם?

אישה צעירה היושבת לידו, לבנה כשלג איסלנדי, מייד מתערבת: "הוא לא חייב לענות על זה!"

בכל אמצעי הכרחי!

בשולחן משמאלי, ללא טיפת שלג מעליו, אני פוגש בחור שאומר שקוראים לו ברנדי. הוא בן 22, הוא אומר לי, ובשנה שעברה סיים את לימודיו האוניברסיטאיים בתואר במדעי המדינה.

"מאז שאני בן 11", הוא משתף אותי, "אני תומך בפלשתין".

שולחנו מכוסה במפה ירוקה, ועליה כיתוב בערבית מסולסלת.

מה זה? אני שואל אותו.

"זהו הדגל של גדודי חתם בפלשתין", הוא עונה לי.

חתם? מה זה חתם? מי הם?

"חתם!" הוא עונה, תוך שהוא מרים את קולו כאילו הייתי אידיוט שבאידיוטים, שרק היום נחת על פני כדור הארץ.האם אתה מתכוון במקרה לגדודי אל־קסאם של חמאס?

"כן, בדיוק! הם!"

מה כתוב על הדגל?

"בכל אמצעי הכרחי!"

האמת היא שהמשפט הזה, תהיה משמעותו אשר תהיה, לא כתוב פה. מה שכן כתוב הוא משפט הרבה יותר פשוט: "אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו של אללה". אבל אני, כלל בידי - לא מתווכח עם אנשי חתם. תחת זאת, אני שואל את כבודו: האם אתה תומך בחמאס?

"בהחלט!"

שמעתי, תגיד לי אם אני טועה, שב־7 באוקטובר הידוע אנשי חמאס הסתננו לישראל, רצחו אזרחים, אנסו נשים יהודיות ושרפו ילדים יהודים קטנים. האם אתה תומך בזה?

"בכל אמצעי הכרחי!"

האם זהו ביאור המשפט "בכל אמצעי הכרחי?". כדי לדעת אם אני אכן מבין נכון, אני שואל את ברנדי: דהיינו, אתה תומך בזה?

"כן. מה שמך"?

וויסקי.

ערימה של הם.ן על הדשא

יהיה שמי אשר יהיה, אני פה לא רוכש ידע רב מעבר להבנת משפט זה או אחר.

מה יהיה?

ניסי ניסים - רק שנייה אחת לאחר שמחשבה עגומה זו צצה בראשי הקודח, אני מגלה בחסדי שמיים שבמטבח זה של עזה אני יכול לרכוש השכלה, חינם אין כסף. כן!

זוג צעיר, אוליביה וערן, עומדים להעביר שיעור עיון בהלכות פלשתין לכל דכפין. אוליביה, "כמו עץ זית", כפי שהיא מסבירה לי את שמה, וערן, ש"במקור שמי הוא אהרון", כפי שהוא מבהיר לי. ערן הוא יהודי אנטי־ציוני, הוא מיידע אותי בגאווה אדירה, וחיוך ענק נסוך על פניו מכוסות הכאפייה. אני שמח להכיר את הצמד־חמד.

אט־אט מורים ותלמידים מתכנסים, עשרה במספר, באחת מפינות הפארק, ומתיישבים על הדשא. זוג המרצים מבקשים מאיתנו להציג את עצמנו וליידע אותם לגבי כינויי הגוף המועדפים עלינו. אם אנחנו "הוא", "היא", "הם" או "הן". כשמגיע תורי, אני מסביר להם שאני לא זכר ולא נקבה, לא יחיד ולא רבים. מה אני? אשמח אם הם יתייחסו אלי כאל חתול.

חתול פלשתיני, כמובן.

ערן ואוליביה הם פעילי אקלים, כך הם מציגים את עצמם, מהסיבה הפשוטה ש"שינויי אקלים מובילים, בין השאר, לפשיזם". המטרה שלהם, הם אומרים, היא פעילות חברתית "נגד וול־סטריט ונגד קרנות להשקעות פרטיות". כעיקרון, הם חולקים איתנו, "וול־סטריט אחראית לרצח עם, לקולוניאליזם ולמימון פרויקטים שגורמים לסרטן". לא פחות. אין להתפלא, הם מלמדים אותנו, למה ומדוע "סיטיבנק הוא המוסד הפיננסי הזר הגדול ביותר בישראל".

ככה.

וכאות משמיים, ברגע זה ממש חולפים על פנינו כמה צדיקים השרים להם בשמחה ובקול: "צדק לנכים וסולידריות עם פלשתינים". מבחינה לירית זו לא היצירה הכי גאונית ששמעתי בימי חיי, אבל אם זה משמח אותם - מי אני שאתנגד?

בתום השירה המענגת הזו, אוליביה אומרת לנו ש"הכיבוש הישראלי מזיק לאקלים". כן. אבל איך בדיוק? ובכן, כדי להעמיד דברים על דיוקם, ערן מלמד אותנו ש"לישראל יש כרטיס אשראי של טריליון דולר", שאותו העניק לה סיטיבנק. מה אומר ומה אדבר? הלוואי עלי.

מה הקשר, דרך אגב, בין אקלים, ישראל, הסביבה ופלשתין? אני שואל את רבותיי ומלמדיי. הרבה יותר משחשבתם.

"בשנות ה־30, סליחה, בשנות ה־40", אומר ערן, "כמה קבוצות ציוניות, בשיתוף פעולה עם מהנדסים אוסטרלים, לקחו להם כמשימה לייבש את הביצות שעל אדמות פלשתין.

"ביצות הן מערכות אקולוגיות חשובות מאוד, מכיוון שבמהותן הן מלכודות לפחמן מת. ומאחר שכך, הן חשובות מאוד לנורמליזציה של המערכת האקולוגית, והן גם חשובות לספיגת גשם כבד, מכיוון שלביצות יש יכולת, בגלל האדמה הדלה, למשוך לתוכן מים.עם הקמת ישראל, חברות אוסטרליות הגיעו לאזור כדי לייבש את הביצות בדרום פלשתין".

בהיותי ילד, אני זוכר, סיפרו לי שפעם ישראל היתה מלאה ביצות, ומיליוני יתושים התעופפו להם מכל עבר. אני, כמובן, הייתי כולי שמחה ואושר שהביצות הללו נעלמו להן שנים רבות לפני שאני הקטן הגעתי לאוויר העולם. רק היום אני יודע איזה ילד טיפש הייתי. אידיוט שבאידיוטים.

הביצות, כפי שאני לומד עכשיו, היו מכרות זהב סביבתיים שנשמרו באהבה על ידי פלשתינים אוהבי טבע והסביבה. עד שהיהודים הארורים, ציונים חמושים במימון רצח עם של סיטיבנק, ייבשו את הארץ והפכו אותה למרכז אסונות אקלים פשיסטי.

וואו!

שנאת יהודים צרופה

אני קם מהדשא, חתול פלשתיני שאני, ומנסה לקלוט באיזה עולם אני חי. מה, אני שואל את עצמי, למדתי מהמפגש הזה שלי עם הניו־יורקים המאושרים? לצערי, וללא ספק, דבר חשוב אחד למדתי היום: לעולם לא אהיה מאושר כמוהם. אני, ביש מזל שאני, ממש לא אוהב יתושים, ואני גם שונא ביצות מושבע. עצוב, ממש עצוב, לראות את האושר מתרחק ממני בצעדי ענק.

אני מסתובב בפארק, בוהה במאושרי האדם שמסביבי, יצורים עם כינויי גוף שאפילו השטן בכבודו ובעצמו לא חשב עליהן ועליהם תמול שלשום, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא: הטיפוסים האלה, שלא יודעים היסטוריה ושבמוחם אין שום היגיון, לא באמת דלוקים על פלשתין, ומעולם לא אהבו ולו פלשתינית אחת, או פלשתיני אחד, או חתולה פלשתינית בתולה עטופה בכאפייה אדומה.

מה שהם כן חולקים זה עם זה, אנשי ניו יורק העליזים שלפניי, הוא שנאה טהורה ליהודי וליהודייה, וזה כולל את היהודים שבהם, שהם שונאי עצמם אולימפיים. וזהו מקור אושרם. שנאת יהודים זכה, רצופה וטהורה.

מה יהיה איתי, חתול פלשתיני ששונא ביצות אבל לא שונא יהודים, שטרח עד לפארק זה כדי לחפש את אושרו? אצטרך, כך נראה לי, למצוא דרכים אחרות לשמח את עצמי. מה דעתכם על הרעיון שאני, בדרכי החוצה מפה, אקח איתי את הקופסה ההיא, זו של אבקת כדורי המצות הכשרה, אה? כן!

אני שב לביתי, שם את תערובת כדורי המצה על שולחני הנוצץ בחדרי הממוזג, ואושר מאין כמוהו מציף את כל ישותי. אמרו לי אתם: מה יכול להיות טוב יותר לסעודת ליל ראש השנה מאשר כדורי מצה פלשתיניים? אם בא לכם לענג את עצמכם באוכל עזתי אסלי - אתם מוזמנים לביתי. לא זום ולא שמום. כדורים! אם תרצו, אין זו אגדה.

אגיש לכם גם גפליטע פיש מג'באליה, במימון מיוחד מסיטיבנק. בא לכם? אני לא בטוח, אבל אולי האוסטרלים גם יגיעו.

שנה טובה!