התיקון לשנה החדשה: שנהיה ראויים

איני יודע מאיזה חומר קורצו הורים שכולים שאיבדו את ילדיהם במלחמת חרבות ברזל, ומתוך החלל הענק שנפער בעולמם אוזרים כוח להניח במרכז לא את כאבם הפרטי, אלא את היחד של עם ישראל ומדינת ישראל; לא את הכאב והאובדן האישי שלהם, אלא את הצורך הדחוף באיחוי קרעים ובמציאת מכנה משותף, שיאפשר לנו לשוב להיות רקמה אנושית אחת, לדעת לחיות יחד ולא רק למות יחד.

שנה אחרי המלחמה, התחינה הזאת של משפחת השכול - אבות, אימהות, אחים, אחיות - להתרחק מהפלגנות שאותה ניצל האויב, לשוב אל היחד ולדבוק בו כדי שלא להיכשל פעם נוספת עולה כמעט מכל הלוויה, ראיון או שיחה מזדמנת עימם. הנפילה החוזרת של רבים מאיתנו, במיוחד בתקשורת ובשדה הפוליטי, אל התוכן והשפה של 6 באוקטובר מטריפה את דעתם. מי שמדבר איתם, שומע את העלבון על הפגיעה בזכר הנופלים ועל חילול כבודם.

הם מתארים את יקיריהם, בני כל המגזרים וההשקפות, שנחים עתה מנוחת עולמים בבתי העלמין הצבאיים, כמי שלחמו כתף אל כתף והקריבו את חייהם מתוך הבנה שהשלם, עם ישראל, גדול מסך חלקיו ומחלוקותיו; שרב המשותף מן המפריד; שהנאמנות והמחויבות לכלל ישראל - הערבות ההדדית - לעולם יהיו חזקות יותר מהנאמנות ומהמחויבות לקבוצת התייחסות כזאת או אחרת. והם מתקשים להבין כיצד זה, כה מהר, שוב אנו גולשים במורד אל אותה ביצה, שכמעט טבענו בה ערב שמחת תורה האחרון.

יש להם רק בקשה אחת: שנהיה ראויים לנופלים. בענוותנותם, הם אינם מזכירים את שמתבקש, את עצמם. שנהיה ראויים גם להם, לגדלות הרוח של אותם אבות, אימהות, אחים ואחיות, שמבקשים לשוב ולרתום את כולנו אל היחד, שהוא גם צורך וגם הכרח.

אם יש דבר אחד, אחד בלבד, תיקון אחד, שאנו מחויבים לבצע אחרי השנה הנוראה שעברה עלינו - זהו הדבר! לחדול מהשאיפה הישנה לנצח זה את זה; שאיפה שהביסה את הערבות ההדדית והובילה אותנו לשנאה ולקרע נורא. לבנות במקומה קוד התנהגות חדש של חיים האחד לצד האחר, עם המחלוקות ולצד ההשקפות השונות. להכיל ובעיקר להאמין שגם השני, שעמדותיו כה מקוממות אותנו, חפץ בטוב. לגזור מכך את הנכונות וההכרח להתפשר.

לא ישן בלילה

אסור שהשאיפה הזאת תישאר בגדר סיסמה. חזרו אל דברי המשפחות השכולות מהשנה החולפת. תקשיבו לנטע וייס, אשתו של אלון בן ה־49 מפסגות שנפל בצפון הרצועה, שמתחננת בדמעות להשיב את היחד והאחדות לציבור ולהנהגה. האזינו לחגי לובר, שמבין כי גם אם "אחים לנשק" טעו טעות איומה ונוראה ("אני לא ישן בלילה ממה שהם עשו"), הם התכוונו להיטיב עם עם ישראל ולא להרע לו; לאיריס חיים שמתעקשת לפרק את חומות הכעס, ההאשמה והפילוג בתוכנו; ליחיאל לייטר ולדדי שמחי, אשר מבינים שהצורך ביחד הוא צורך קיומי; לעינת אביטן, שמבקשת להוסיף אהבת חינם ומספרת שכאשר בנה יאיר הי"ד וחבריו היו פותחים רדיו בעזה, הם היו מכבים אותו מייד מכיוון שלא היו מסוגלים לשאת את המחלוקת והפלגנות שבקעו ממנו.

הבייס של המפלגות הגדולות רחב וגמיש ושפוי משנדמה. הסנטימנט הציבורי אחרי
7 באוקטובר מחפש את המשותף, ומתרחק מהקיטוב. מי שישכיל לדבר לבייס בשפה הזאת ירוויח אלקטורלית, ישפיע לטובה על האקלים החברתי ויקדם מכנה משותף רחב והסכמות

הקשיבו מחדש גם לללי דרעי, אמו של סעדיה יעקב, שנפל בקרב בעזה, שתובעת מהפוליטיקאים שלנו מעל כל במה "להתעלות לגובה הגיבורים והעם ולהוציא את רגליהם מהבוץ הטובעני של השיקולים הזרים והאינטרסים הצרים", והאזינו שוב לאב השכול מעתניאל, הרב בני קלמנזון, שאומר בפשטות אחרי נפילת בנו אלחנן: "חשובים לי העם והמדינה יותר מאשר הגורל האישי... מה שקורה במדינת ישראל חשוב יותר מהכאב הפרטי שלנו". אבות אריות ואימהות לביאות, שמסבירים לציבור בעוז רוח, בשעה שמתיהם עדיין מוטלים לפניהם, כי צורכי עם ישראל והמדינה קודמים ליגון ולחלל שזה עתה נפער בחייהם ובליבם.

הסדר החדש שאנו נדרשים לכונן כאן יוכל להתבסס על ברית בין המפלגות הגדולות, שייטלו בחזרה מהקצוות את הכוח שצברו, וישובו להיות תלויות אלה באלה, במקום להיות תלויות בכוחות קיצון.
שני סוגי קיטוב חוותה ישראל מאז היווסדה - אידיאולוגי ורגשי. השנים הרבות האחרונות התאפיינו בקיטוב רגשי, שבו כל צד ייחס כוונה רעה ליריבו הפוליטי. הקיטוב האידיאולוגי נדחק לקרן זווית, בין היתר מכיוון שרוב הישראלים מסכימים על רוב נושאי המהות, וגם מכיוון שחלק מהמחלוקות כבר פחות רלוונטיות.

מאז פרצה המלחמה ועוד לפניה קמו עשרות מטות ותנועות וגופים, שפועלים כדי להגיע להסכמות משותפות. הוותיקה והיסודית שבהן היא תנועת "הרבעון הרביעי", שפועלת עכשיו כדי להנכיח בציבוריות את הדרישה לממשלה רחבה, ל"יחד", שייצר הסכמות רחבות בנושאי הליבה.

סם הפירוק של החברה

לא בשמיים היא. הסכמות כאלה כבר הושגו, אפילו בסוגיה הכי בוערת שכמעט שרפה את כולנו כאן - הרפורמה המשפטית. גם הצוותים בבית הנשיא וגם צוותי משא ומתן אחרים הגיעו להסכמות, אבל החשש מהבייס של כל אחד מהצדדים מנע למעשה יישום של אותן הבנות. הרב שי פירון, שר החינוך לשעבר, נשיא תנועת "פנימה", שגם היא פועלת לא מעט שנים לצמצום הקיטוב בחברה הישראלית, אמר לפני ימים אחדים ש"סם הפירוק של החברה הישראלית הוא המילה 'בייס'. זאת הקללה שלנו. להנהגה שלנו אין אידיאולוגיה - יש לה בייסולוגיה".

פירון צודק, אבל גם טועה. אי אפשר בלי הבייס. הבייס הוא אוקסימורון, דבר והיפוכו. מצד אחד הוא משגע את הפוליטיקאים, שבטוחים כי אין להם תקומה בלעדיו. מצד שני, כאשר מדובר במפלגות הגדולות, הבייס דווקא מגלם את אותו מכנה משותף רחב שפירון, ו"הרבעון הרביעי" וההורים השכולים כמהים אליו.

הבייס של המפלגות הגדולות רחב וגמיש ושפוי משנדמה. אפשר לדבר אליו. אפשר להשפיע עליו. אחרי 7 באוקטובר הסנטימנט הציבורי - גם של הבייס - מחפש את המשותף והפשרה, ומבקש להתרחק מהקיטוב. מי שישכיל לדבר אליו בשפה הזאת ירוויח אלקטורלית, ישפיע לטובה על האקלים הפוליטי והחברתי, וגם יקדם את מציאת ההסכמות הרחבות והמכנה המשותף.

מי שידבר בשפת ה"יחד" גם יפרע חוב של כבוד לנופלים ולמשפחותיהם, שתובעים מכולנו לדעת לא רק לכבד את המתים, אלא גם לכבד את החיים. הוא גם ישרת היטב את האחדות, שהיא צורך השעה בזמן מלחמה - הן בפתח עימות מעצים עם צבא הטרור של חיזבאללה, והן ערב הקמת ממשל חדש בוושינגטון. גם האריס וגם טראמפ כבר קצבו לישראל את זמן המלחמה שנותר לה. היכולת לעמוד מול לחצים בזירה הבינלאומית משופרת כאשר הגב הפוליטי והציבורי של הממשלה רחב ולא מצומצם, וכאשר כולנו משיטים אותה סירה, ולא קודחים חורים בסירת האחר.