נתניהו נטרל שלושה מוקשים בביפ אחד

אצל ביבי לעולם אין לדעת. אולי זו רק יד המקרה, אולי צרכים מבצעיים ואולי תוכנית שהוא הגה מראש ולא שיתף בה איש. אך ביום שלישי אחר הצהריים, כשהביפרים התפוצצו בהמוניהם בלבנון, אירוע שיוחס לישראל - שלושה יריבים שלו, עם כל ההבדלים העצומים ביניהם, הוכרעו: הראשון - חסן נסראללה, שספג מהלומה צבאית שלא נראתה כמותה מעולם. השני, להבדיל - יואב גלנט, שנאלץ ליישר קו עם דרישות נתניהו והשרים לצאת למהלך בלבנון. השלישי - גדעון סער. ימים יגידו אם סער ימונה בסופו של דבר לשר הביטחון. אך בעצם המגעים עם נתניהו סער שרף את אחרון הגשרים במחנה רל"ב. מנגד, בלי נתניהו, גם בליכוד אין לו תקומה.

כך שמבחינת ביבי - שלושה בביפ אחד.

סגנון חתירה

"לא משנה הנוסח, לא יהיו לך יותר מ־63 אצבעות". כך עדכן שר הביטחון יואב גלנט את יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת יולי אדלשטיין לפני כמה שבועות. הנושא היה חוק הגיוס, והעמדה של גלנט היתה מוזרה. הרי אם פרטי החוק טרם סוכמו, ואם נוסחו הסופי עדיין לא ידוע - מדוע גלנט פוסל אותו מראש? מה גם שהפערים בין העמדות הראשוניות שהוא עצמו ומערכת הביטחון הביעו מכאן וההנהגה החרדית משם לא היו גדולים: כ־3,000 מתגייסים בשנה הראשונה, ותנאים מיוחדים שיאפשרו לצעיר החרדי לשמור על אמונותיו.

אך שר הביטחון אפילו לא היה מוכן להידבר. בתחילה הוא הצביע בכנסת נגד החוק שהעלתה הקואליציה, מה שבכל מצב נורמלי היה אמור להביא לפיטוריו. אחר כך הוא הורה למערכת הביטחון לא לשתף פעולה בוועדה. בהנחייתו, אפילו נתונים על צורכי כוח האדם של צה"ל לא נמסרו. כך קרה שהמערכת הביכה את עצמה בוועדה, כשגלנט עצמו, סגן הרמטכ"ל אמיר ברעם וראש אכ"א יניב עשור הציגו כל אחד תמונות שונות ועמדות שונות על החוסרים.

כמו כן, גלנט נקט שורה של צעדים שהלהיטו את האווירה. מראש הוא הפתיע את החרדים, את נתניהו ואת גנץ, כשהודיע שהאחרון יקבל זכות וטו על חוק הגיוס. למה? אף אחד לא הבין. אחר כך הוא שלח צווי גיוס באופן שרירותי, מה שגרם לחרדים להתבצר בסירובם לשרת. בה בעת, אף על פי שכבר בתחילת המלחמה היה ברור כי הצבא קטן מדי, וגלנט עצמו דיבר על כך בכל מקום, נדרשו לו שמונה חודשי מלחמה כדי להורות על הקמת אוגדה חדשה אחת. ההליך הזה התקדם בעצלתיים והיה לחלוטין בלתי מספק.

ההתנהלות של גלנט סביב חוק הגיוס משקפת את התנהגותו לאורך כל חודשי המלחמה. כשר הביטחון, הוא התנהל כמי שעומד בראש ממשלה משל עצמו. במשמרת שלו התרחש אחד הכישלונות הצבאיים הנוראים ביותר בהיסטוריה המודרנית העולמית - שלא לדבר על המכה שלא היתה כמותה למפעל הציוני. בשום שלב גלנט לא השפיל מבט. הוא אמנם אמר את המילים המתחייבות על "נשיאה באחריות" - אך בפועל התנהג בהתנשאות ובאטימות, תוך שהוא מבדל את עצמו באופן קבוע ממי שאיתם רץ בבחירות, ושמטעמם קיבל את התפקיד השני בחשיבותו במדינה.

הוא יצא בהצהרות עצמאיות ולא מתואמות. שבירת השיאים היתה בניסיון לדחוק את נתניהו לאמץ את עסקת החטופים. כל בר־דעת מבין כי דבריו שיחקו לידי חמאס והחלישו את עמדת ישראל. אחר כך, משל היה גורם ניטרלי בין ישראל לחמאס, הוא קרא באופן חסר תקדים לקבינט שבו הוא חבר להפוך החלטה שכבר התקבלה על הישארות בציר פילדלפי. אני לא מכיר ממשלה, בישראל או בעולם, שבה הדברים מתנהלים כך.

מאז פרוץ המלחמה גלנט כמעט לא מגיע לישיבות הממשלה. לא נאה לו ולא יאה. במקומו הוא שולח אלופים בצה"ל, כדי שיסבירו לשרים מהו מצב הקרבות ויענו על שאלותיהם. יד ביד עם הרמטכ"ל הרצי הלוי, הוא טרפד את הנחיית נתניהו להעביר לידי צה"ל את האחריות על חלוקת הסיוע ההומניטרי בעזה - אותו סיוע שמציל כרגע את חמאס ואת שלטונו האזרחי ברצועה. במקביל הוא מתדרך נגד ראש הממשלה, שאותו גם החרים אישית. במפגשים עם שלל גורמים, ובכלל זה משפחות חטופים, גלנט לא חדל לבוא בטענות לנתניהו. "בישיבה האחרונה של ועדת החוץ והביטחון שמעתי במשך שעה וחצי תדרוך שלו נגד ראש הממשלה", אמר השבוע בגלי צה"ל ח"כ צבי סוכות (הציונות הדתית), "ריבונו של עולם, אם זה מה שאתה חושב - תניח את המפתחות ותתפטר".

אך גלנט לא התפטר, וגם היה בטוח שלא יפוטר. המהלך של נתניהו במחצית הראשונה של השבוע, להצריח אותו עם גדעון סער, תפס אותו בהפתעה. "הוא היה בטוח שהוא מאותרג", אמר גורם ששוחח איתו לאחרונה. אלמלא חולשתו הפוליטית, נתניהו היה מפטר את גלנט מזמן. להערכתי, רק החשש מהתקוממות ציבורית וממרד דה־פקטו נוסף במערכת הביטחון מנע ממנו להוציא את המהלך אל הפועל. בימים האחרונים הגיעו מים עד נפש, והפור נפל.

אמנם אצל נתניהו אין לדעת עד אחרי הרגע האחרון, אבל לפחות לגדעון סער ולאנשיו הוא מעביר את המסר שגלנט יאולץ לעזוב ברגע שתירגע המתיחות הביטחונית.

אם מכיוון שהתעשת ברגע האחרון כי הבין שהפור לסילוקו נפל, ואם בגלל נסיבות מבצעיות הקשורות לצפון - ביום שלישי גלנט יישר קו עם נתניהו. הוא הודיע למזכיר ההגנה האמריקני אוסטין ולשליח הוכשטיין שאין מנוס מפעולה צבאית בצפון. כמה שעות לאחר מכן התפוצצו אלפי הזימוניות בלבנון, בסוריה ובאיראן. לפחות בינתיים, הוא נשאר בתפקידו.

היתרון: לא גנרל

בניגוד לגלנט, הלוקה כנראה בתסמונת האלופים שלא מסתדרים בפוליטיקה, אין בצמרת הישראלית מי שמכיר טוב יותר את נתניהו, את יתרונותיו, את חולשותיו ואת האופן שבו הוא מטפל בשרי הביטחון שלו - מאשר גדעון סער. כמזכיר ממשלת נתניהו, סער היה שם כשביבי פיטר את שר הביטחון הראשון שלו, יצחק מרדכי, ב־1999.

מאז עברו יחסי השניים המון עליות ומורדות. אחרי שנתניהו ייבש אותו בספסלים האחוריים של סיעת הליכוד, סער קרא תיגר על מנהיגותו בתוך הליכוד ב־2019. משהפסיד בפריימריז, הוא פרש והקים את תקווה חדשה. בבחירות הבאות לכנסת הוא בידל את עצמו מנתניהו באופן הכי מפורש שאפשר, ואמר: "מי שרוצה את נתניהו - שלא יצביע לי".

הוא הכריז על עצמו כמועמד לראשות הממשלה, אך ההישג האלקטורלי היה דל - שישה מנדטים בלבד. סער הפנים את התוצאות.

בראיון שקיימתי איתו למוסף זה במארס השנה, זיהיתי השלמה עם יחסי הכוחות בינו לבין נתניהו. "ניסיתי", הוא אמר, "ניסיתי בתוך הליכוד ומחוץ לליכוד. הבוחרים אמרו את דברם". הדברים לא פורסמו בשעתם, מקוצר היריעה.

סער ראה נכוחה את התמונה שהגנרלים פספסו. כלומר, הטיעון שלפיו רק בעלי דרגות אלוף יכולים לכהן כשרי ביטחון לא מחזיק מים. למעשה, ההיסטוריה הישראלית מראה שההפך הוא הנכון, וש‏שרי הביטחון הטובים ביותר היו אזרחים נטולי עבר צבאי מפואר. מנגד, גנרלים שהפכו לשרי ביטחון בדרך כלל אכזבו

חרף ההשלמה הזו, ולמרות ההבנה כי בכך הוא עשוי להביא קץ לקריירה הפוליטית שלו עצמו, סער איים בפרישה מממשלת החירום כמה חודשים לאחר שהוקמה. הוא ושותפו זאב אלקין ראו כבר בינואר שהמלחמה הולכת לכיוון הלא נכון. סער דרש להיכנס לקבינט המצומצם שניהל אז את המערכה, אך בני גנץ, בקוצר ראות פוליטי ומהותי, סירב. "לא צריך לתקן את מה שלא מקולקל", טען גנץ - ואחרי חודשיים פרש בעצמו, בטענה לליקויים בתפקודו של נתניהו.

כפי שחזה, המלחמה אכן נכנסה לדשדוש. עד עצם היום הזה מטרותיה לא הושגו. אם ייכנס לתפקיד, את זה סער מתכוון לשנות. לא עוד תגובתיות, פעולות מוגבלות והמתנה למהלכי האויב - אלא יוזמה, ריכוז מאמץ ונקיטת רצף פעולות טקטיות, שלפחות ינסו להביא להישג אסטרטגי. בין היתר, ובניגוד למצב הנוכחי, סער יפעל אקטיבית כדי לקחת מחמאס את השליטה האזרחית בעזה.
יש סיכוי טוב שיצליח בכך, כי לאורך כל הדרך הוא הבין את המתרחש הרבה יותר טוב מכל "שרי הביטחון המקצועיים", קרי: הגנרלים. בניגוד לגלנט, גנץ, איזנקוט, כוכבי, חליוה וכל האחרים, אצל סער קשה למצוא עמדות שגויות בנוגע לחמאס. בינואר האחרון הוא התנגד להוצאת כוחות צה"ל מעזה בטרם מיצוי המערכה - יציאה שגלנט הוביל. אין ספק שצדק. בתחילת המלחמה הוא היה זה שהגה את רעיון הפרימטר.

בממשלת השינוי סער התנגד להכנסת הפועלים מעזה. בממשלות נתניהו הוא התנגד לקבלת הכספים מקטאר, ועוד קודם לכן ביקר בצדק את התוצאות החלקיות של מבצע צוק איתן ב־2014. נתניהו פירש אז את הביקורת של סער כקריאת תיגר אישית. זו היתה טעות מרה.

סער הזהיר בשיטתיות: "הדיבורים על הרתעה נגד חמאס הם דיבורים חלולים" (2016), "התגובה על הירי לעוטף צריכה להיות חריפה הרבה יותר" (2019), וכן הלאה. הוא כמובן התנגד להתנתקות ב־2005.

במילים אחרות, סער ראה נכוחה את התמונה שהגנרלים פספסו. כלומר, הטיעון שלפיו רק מי שנושאים דרגות אלוף יכולים לכהן כשרי ביטחון לא מחזיק מים. למעשה, ההיסטוריה הישראלית מראה שההפך הוא הנכון, וכי ‏שרי הביטחון הטובים ביותר היו אזרחים נטולי עבר צבאי מפואר. מנגד, גנרלים ורמטכ"לים שהפכו לשרי ביטחון בדרך כלל אכזבו, ולעיתים קרובות כשלו. ‏

לאנשיו אומר סער דבר אחד בימים האחרונים: "אני בא כדי להשפיע". כלומר - וזו כבר פרשנות שלי, על סמך היכרות עם האיש - אם נתניהו לא ייתן לו ליישם את הגישה האקטיבית שבה הוא דוגל, סער יחזיר את המפתחות. הוא כבר הוכיח את מסוגלותו לעשות זאת.

אונר"א על השולחן

אחרי חודשים ארוכים של דיבורים, השבוע יגיע רגע המבחן של היחס הישראלי למי שנקראת "סוכנות הסעד והפליטים של האו"ם", הידועה יותר בשם אונר"א. שלא כמו בשנים עברו, ולצערנו רק במחיר דמים כבד, היום כבר לא צריך לשכנע אף אחד בארץ שאונר"א היא דה־פקטו סוכנות הסיוע של חמאס והזרוע הפלשתינית להנצחת הסכסוך. אפילו האמריקנים כבר מבינים את זה.

המוקש מצוי בשלב המעבר. מצד אחד, ישראל הרשמית גורסת שיש לסגור את אונר"א, כי הרי גם בימים האלה חמאס ואונר"א מחוברים כמו תאומים סיאמיים. מצד שני, כל עוד אין גורם אזרחי שמחליף את שלטון חמאס, הרי באמצעות אונר"א הוא שולט באספקה העצומה שהעולם מזרים לרצועה. כלומר בפועל, חמאס עדיין מנהל את חיי היום־יום של העזתים באמצעות אונר"א.

נציגי הממשלה מנסים למסמס את החוקים כדי שהשליטה בקשר עם אונר"א ובחלוקת הסיוע בעזה תישאר בידיים ממשלתיות, וישראל לא תיקלע לתסבוכת בינלאומית. אדלשטיין, שמבין לאן חותרת הממשלה, מתכוון להוציא מתחת ידי הוועדה חוק עם שיניים

מה עושים? תלוי את מי שואלים. לפי תשובת שר הביטחון גלנט לשאילתה של ח"כ יוליה מלינובסקי, בפועל ממשיכים לעבוד עם אונר"א, ורק לא אומרים זאת במפורש. "הסיוע הנכנס (לעזה) מיועד לאוכלוסייה, ונאסף ברובו בידי האו"ם באמצעות סוכנויותיו והארגונים הבינלאומיים השונים", כתב גלנט לח"כית, שהפכה את המאבק באונר"א לדגל. לנוכח הצפת שוקי עזה במוצרי יוקרה, גלנט לא השיב למלינובסקי מהי רשימת הפריטים שהוא אישר את הכנסתם לרצועה.

משרד החוץ אוחז בגישה קצת יותר נוקשה, ואומר כי יחד עם המל"ל, הוא פועל "להביא לסיום פעילותה, בראש ובראשונה ברצועת עזה". המשרד אכן פועל בינלאומית כדי להסביר את נזקי אונר"א, ופעילותו הביאה לקיצוץ בתרומות לסוכנות ולהחלפת הסיוע הכלכלי שקיבלה באספקת מוצרים ישירה.

ובכל זאת, משרד החוץ אישר ל־45 מעובדי הסוכנות, שרובם מוצבים בירדן, אשרות כניסה לארץ. לפי נתוני המשרד, אונר"א מעסיקה כיום 16,203 עובדים, מהם כ־4,000 מקומיים ביהודה ושומרון ו־12 אלף בעזה. במילים אחרות, למרות האמירות של נתניהו, של שר החוץ כ"ץ ושל הרבה דוברי ממשלה אחרים, גם שנה לאחר פרוץ המלחמה אונר"א חיה ובועטת.

לגרירת הרגליים הממשלתית החליטו לשים סוף ארבעה ח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה: מלינובסקי, בועז ביסמוט (הליכוד), רון כץ (יש עתיד) ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת יולי אדלשטיין, שמגבה אותם. השבוע יביא אדלשטיין לוועדת החוץ והביטחון נוסח או נוסחים סופיים של החוקים השונים שהציעו השלושה נגד אונר"א.

ההצעות הן להפסיק את פעילותה בירושלים (ביסמוט), לנתק איתה את הקשר (כ"ץ) ולהכריז עליה כארגון טרור, מה שיביא לביטול החסינות הדיפלומטית של עובדיה (מלינובסקי). כנגדם, נציגי הממשלה מנסים למסמס את החוקים כדי שהשליטה בקשר עם אונר"א ובחלוקת הסיוע בעזה תישאר בידיים ממשלתיות, וישראל לא תיקלע לתסבוכת בינלאומית.

אדלשטיין, שמבין לאן חותרת הממשלה, מתכוון להוציא מתחת ידי הוועדה חוק עם שיניים. בסוף השבוע הקרוב נדע אם הוא, נתניהו וממשלת ה"ימין על מלא־מלא" יודעים לתרגם את ההצהרות החזקות למעשים ממשיים.