הרגע שבו התאפשר המצב שבנימין נתניהו וגדעון סער מנהלים מו"מ גלוי להצטרפות הימין הממלכתי לקואליציה, החל למעשה עם כניסתו של האחרון לממשלה, לצד שותפיו דאז לרשימה לכנסת, בני גנץ וגדי איזנקוט. כבר בתחילת הדרך סער הלך וחימם את היחסים עם ראש הממשלה, אחרי שנים של נתק מוחלט ועוינות מופגנת, שבשיאה הצטרף לממשלת בנט־לפיד שהדיחה את נתניהו מהשלטון. עם הצטרפות המחנה הממלכתי לממשלה בעקבות טבח 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה, השיחות בין נתניהו לסער נעשו תכופות ואינטנסיביות יותר.
ברוב השיחות ביניהם עסקו השניים בנושא הביטחוני, בחלקן גם בפוליטיקה. גם לאחר פרישת הימין הממלכתי מהממשלה, עוד לפני פרישת גנץ ואיזנקוט, נשמר ערוץ פתוח בין סער ואלקין לבין סביבת ראש הממשלה וצמרת הליכוד. באולפנים תוקף סער את נתניהו ואת הממשלה - ומאחורי הקלעים משדר שהוא עדיין פתוח להצעות.
אם הפעם המו"מ יבשיל לחתימה על הסכם קואליציוני, נתניהו ירוויח את סער במחיר הפסד. לפני ארבעה חודשים סער היה מוכן לבוא רק בתמורה לחברות בקבינט המלחמה. כעת כבר מדובר במחיר המופקע של שר הביטחון. התפנית שהביאה למו"מ הנוכחי הגיעה כשנתניהו החליט שזה מחיר ששווה לו לשלם.
הזזת המכשול
עוד קודם למו"מ עם סער, במוחו של נתניהו הבשילו שני מהלכים מקבילים, שבניגוד לחוקי הפיזיקה כן נפגשו. הראשון הוא הצורך להחליף את יואב גלנט הלעומתי. מבחינת נתניהו מדובר בשר ביטחון עוין וכושל שלא סר למרותו ולמרוּת הקבינט, שמזלזל ומתנשא, ובעיקר שמיישר קו אוטומטית עם ראשי צה"ל, שלדעתו לא התעוררו מהקונספציה. לטעמו של נתניהו הוא לא התקפי מספיק, ולא מוביל את המערכה לניצחון מוחלט. חילוקי הדעות סביב הנסיגה מציר פילדלפי חידדו אצל נתניהו את הצורך בריענון בצמרת הביטחונית. הוא מעריך שגם הרצי הלוי וגם אחרים בצבא, אף על פי שתפיסותיהם יכולות להיות אחרות משלו, בסופו של דבר יישרו קו אם יעמוד מולם שר ביטחון שיאתגר אותם וינחה אותם בדרך הנכונה. אלא שגלנט לא כזה. במקום להוביל - הוא מובל.
זו גם הסיבה לכך שלסער אין בעיה להחליף את גלנט, גם באמצע המלחמה. סער שומע את הביקורת ואת הטענות על חוסר ניסיונו הביטחוני, אבל מאמין באמת ובתמים שלמרות זאת, כמי שלא היה איש צבא, ביכולתו לעשות עבודה טובה יותר מגלנט, ובעיקר להגשים את מטרות המלחמה כפי שקבעה הממשלה (מטרות שגלנט לא הצליח להשיג אחרי כמעט שנה). סער לא מבין למה עד לרגע זה צה"ל לא קיבל הנחיה להתקדם במהירות ליישום "תוכנית האלופים", בראשות גיורא איילנד, לטיהור צפון הרצועה מיושביה ולקביעת קו גבול חדש בין עזה לישראל, וכן לחלוקת הסיוע ההומניטרי - שממשיכה להיעשות בידי מחבלי חמאס, מה שמגביר את שליטתו באוכלוסייה.
ויש גם העניין הפוליטי. זהו הקו השני במקבילית. עד לשבוע שעבר, נתניהו לא ידע אם ממשלתו תחזיק את מושב הכנסת הקרוב ותצליח להעביר תקציב. אלה לא המספרים או הכסף, אלא ההחלטה של השותפים, בעיקר החרדים, שברצונם להמשיך עם הממשלה הזאת ולשמור עליה שלא תתפרק. בשבוע שעבר הגיע האיתות הברור: תהיה ממשלה ויהיה תקציב, אם יהיה חוק גיוס. בלי זה, אמרו לו כל הנציגים החרדים מש"ס ועד אגודת ישראל, לא תהיה ממשלה.
נתניהו תופס את גלנט כמכשול העיקרי להעברת חוק הגיוס. זכות הווטו שהעניק לבני גנץ גם אחרי שפרש מהממשלה, כשקבע שהחוק יעבור רק בהסכמה עם האופוזיציה, הביאה את נתניהו לנקודת רתיחה. הרי אין שום סיכוי בעולם שמפלגה כלשהי מהאופוזיציה תתמוך בחוק גיוס כלשהו, ולא משנה מה יהיה כתוב בו. במיוחד כשאותה מפלגה יודעת שאי־העברת החוק עשויה להפיל את הממשלה. וזה אכן מה שקרה: אף על פי שראש הממשלה הודיע כי החוק שתעביר הממשלה יהיה החוק של בני גנץ עצמו, ככתבו וכלשונו - יו"ר המחנה הממלכתי, יוזם החוק, הודיע שיתנגד לו. וכי למה לו לסייע לממשלה שאינו חבר בה?
הבעיה של נתניהו עם גלנט בנושא חוק הגיוס לא נוגעת רק לזכות הווטו לאופוזיציה, אלא גם לקשיים שמערים שר הביטחון על הצבא עצמו לומר את דברו בוועדת החוץ והביטחון, המגבשת את פרטי החוק. יו"ר הוועדה יולי אדלשטיין הודיע שהחוק החדש יענה על צורכי צה"ל ועל יכולותיו, אבל נציגי צה"ל, בהנחייתה של לשכת שר הביטחון, לא מגיעים לוועדה כדי למסור מהם אותם הצרכים והיכולות. גדעון סער ישחרר את הפקק הזה, ויאפשר לנציגי הצבא להגיע לוועדה ולמסור לחברי הכנסת נתונים ברורים.
חבל ההצלה של סער
ההבנה כי הזזת גלנט והרחבת הקואליציה ייפתרו במהלך אחד של צירוף סער הגיעה בסוף השבוע האחרון, אז דיבר ראש הממשלה עם יריב לוין ואמר לו שהוא נותן אור ירוק להתקדם איתו על כניסתו לתפקיד שר הביטחון. ביום ראשון בלילה החלו המגעים, שלמעשה הושלמו ביום שני. ראש הממשלה ישב בקריה עם גלנט ודן עימו בהתפתחויות הביטחוניות. כשהוא עזב ונכנס יריב לוין, נתניהו דן עימו במהלך שיביא להדחת גלנט. בשלב מסוים זימן נתניהו גם את השר ישראל כ"ץ, וביום שני בבוקר את השרים אבי דיכטר ואלי כהן. ברגע האחרון ניסה ראש הממשלה לדחוף לסער את תפקיד שר החוץ. סער סירב - או ביטחון או כלום.
ההסכם הקואליציוני, רזה וצנום יחסית, נוסח בידי עו"ד מיכאל ראבלו. סער התנהל מול נתניהו ולוין, וזאב אלקין מול ראבלו על הנוסח ועל דרישות נוספות. ביום שני אחרי הצהריים הכריע נתניהו שכל העניינים הפוליטיים, כמו שריונים ברשימת הליכוד וצירוף חברי מרכז, לא יהיו חלק מההסכם בשלב הזה. סער ניסה לקבל וטו או חופש הצבעה על תחומים מסוימים, כמו הרפורמה המשפטית. בליכוד סירבו. מחויבות קואליציונית בדיוק כמו שאר המפלגות, אמרו. בלי זכויות יתר. יש ועדת שרים לחקיקה, יש משמעת קואליציונית, הימין הממלכתי לא יכולה להיות חריגה בהקשרים הללו.
גם אצל סער הבשילה ההכרה שאין לו הרבה קלפים על השולחן. כשפרש מהממשלה, הוא סבר שאם מהלך החזרה לליכוד לא ילך - יהיו לו אופציות נוספות, כמו מקום ברשימה המאוחדת של בנט וליברמן, או ריצה עצמאית. בחודשים שעברו מאז, שתי האופציות ירדו מהשולחן לחלוטין. המגעים לאיחוד קרסו, והימין הממלכתי לא מתקרבת לאחוז החסימה. סער הבין שלחזור לממשלה זה עניין של להיות או לחדול.
נתניהו קבע שכל העניינים הפוליטיים, כמו שריונים ברשימת הליכוד וצירוף חברי מרכז, לא יהיו חלק מההסכם בשלב הזה. סער ניסה לקבל וטו או חופש הצבעה על תחומים מסוימים, כמו הרפורמה המשפטית. בליכוד סירבו. מחויבות קואליציונית בדיוק כמו שאר המפלגות
ההתפתחות הביטחונית במהלך השבוע האחרון טרפה את הקלפים. ביום שני ההסכם לא נחתם, וראש הממשלה הודיע לסער שלא מדובר בעלייה על שרטון במגעים או ברגליים קרות. אין זה הזמן להחליף שר ביטחון, אמר לו, וביקש ממנו להמתין עד שהפיק הביטחוני הנוכחי יחלוף.
המגעים בין סער לבין נתניהו מסמנים כישלון צורב נוסף לאופוזיציה, שקרסה ברגע המבחן הכי גדול שלה. בעוד נתניהו הראה נכונות להעניק לסער מכל טוב הארץ כדי שיבוא לחזק את ממשלתו, ואף על פי שהמגעים התגלו בשלב מוקדם יחסית - חבריו מהאופוזיציה ניצבו מנגד כגלמים בעליבותם: החל מיאיר לפיד, שבכלל שהה בחו"ל וכרגיל פספס את כל האירוע שהיה אמור לנהל; דרך בני גנץ, שחוץ מלתקוף את סער לא הצליח לחשוב על פעולה אחת קונקרטית שתחזיר את מי שרק בבחירות האחרונות רץ איתו במשותף; ועד ליברמן ובנט, שסער ייחל לשתף עימם פעולה עוד לפני נתניהו, אבל הם לא השכילו לשמור אותו בצד שלהם עד שהוא חמק להם בין האצבעות. זה לא שסער הוא נכס אלקטורלי, לא להם ולא לליכוד. אבל חיזוק הממשלה זה הדבר האחרון שהם צריכים, וזה בדיוק מה שסער יעשה אם המו"מ איתו יושלם.
אתם לא לבד
הבחירות בארה"ב הן בין ימין ושמאל, שמרנים וליברלים, ובמידה רבה פרו־ערבים (שלא לומר פרו־חמאס) ופרו־ישראלים. אך בעוד עיניהם של אזרחי ארה"ב והעולם נשואות למעצמה הגדולה ולהכרעה שתיפול בה - במדינות רבות ההכרעה כבר נפלה. נדמה שהפערים בין ימין לשמאל מעולם לא היו גדולים יותר, קורעים חברות ועמים. כך היה בבחירות בפרלמנט האירופי, וגם במדינות רבות באירופה כמו צרפת ובלגיה. גם בדרום אמריקה חלו לא מעט מהפכים בדיוק על אותו רקע. יש מי שיכול לראות בכך דווקא הזדמנות.
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה זיהה בחודשים האחרונים את הפוטנציאל האדיר שיש בתמיכה העולמית בישראל בכמה מדינות מרכזיות, והחל לפעול כדי לגבש אותן לכוח פעולה אחד במוסדות הבינלאומיים - באו"ם, בהאג ובכל מקום שבו ידם משגת. בשבוע שעבר הוא היה באוסטריה - מדינה תומכת ישראל מובהקת, מהקנצלר ועד יו"ר הפרלמנט. בביקורו, וולפגנג סובוטקה הזכיר לאוחנה את ביקורו בישראל לפני כמה חודשים. אוחנה לקח אותו אז לכפר עזה. שם, בתוככי אחד הבתים המפויחים, החל סובוטקה לפרוץ בבכי. אוחנה ביקש מכל המשלחת לעזוב את המקום ולאפשר לו פרטיות. כשהתאושש, הביט באוחנה בעיניים מצועפות ואמר לו בלחש: "גדלתי על ברכי הטראומה והחורבן. סבי היה שוטר נאצי".
השבוע אוחנה המשיך לדרום אמריקה: לפרגוואי, שבה מעולם לא ביקר יו"ר כנסת ישראלי בעבר, ולארגנטינה. הוא נאם בפני בית הנבחרים ונפגש עם ראשי המדינה. כהרגלו, נציגים מהאופוזיציה ומהקואליציה התלוו אליו (הח"כים יבגני סובה ובועז ביסמוט), וגם הרב אלחנן דנינו, שאמר קדיש בפרלמנט על בנו אורי, שנרצח בשבי. יו"ר בית הנבחרים בפרגוואי, ראול לטורה, אמר לאוחנה: "אדוני היו"ר, כשתחזור לארצך מסור מסר מאיתנו להורי הקורבנות והחטופים - אתם לא לבד. אנחנו תומכים בכם. גם אם נהיה היחידים בעולם שיתמכו בכם - נתמוך בכם ונעמוד לצד אחינו, ישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו