בלי חמאס, עם עבאס (אם רק יסכים)

צריך להחליט. כמעט מייד לאחר הטבח הנורא ב־7 באוקטובר, דוברים רבים המתנגדים להסדר מדיני עם הפלשתינים החלו להסביר כי למעשה אין שום הבדל בין חמאס לאש"ף, וכי מדובר בשתי תנועות פוליטיות שמטרתן השמדת ישראל. על בסיס תפיסה זו הציגו התנגדות נחרצת לכל מעורבות של הרשות הפלשתינית בניהול רצועת עזה לאחר תום המלחמה. נתניהו, אלוף הסיסמאות, מצא לכך חרוז מוצלח, והודיע כי מי שישלוט בעזה יהיה "לא חמאס ולא עבאס". זה היה בדיוק כשנשיא הרשות הפלשתינית אמר כי מה שעשו מנוולי חמאס ב־7 באוקטובר היה נורא יותר לעם הפלשתיני מאשר הנכבה של 1948.

אבל סקרים שפרסם המכון המוערך של ד"ר חליל שקאקי העניקו לטענה זו תוקף מדעי, משום שהם הראו על תמיכה רחבה מאוד של תושבי השטחים בחמאס ובמנהיגותו של יחיא סינוואר, לצד אהדה למעשים הנוראים שנעשו בטבח. הנה, אמרו האומרים, כל מי שמבחינים בין גורמים פלשתיניים קיצוניים המתנגדים לכל הכרה בישראל ולשלום איתה, לבין גורמים פרגמטיים לכאורה שתומכים בכך - פשוט מרמים את עצמם.

לפני ימים אחדים פרסם צה"ל חומר שנתפס בעזה, ושנמצא בידי "מנגנון הביטחון הכללי" של חמאס. זהו מנגנון שעבדו בו כ־1,000 איש, ושעסק בין השאר בהכוונת התודעה הפלשתינית ובניסיון להשפיע על דעת הקהל בישראל. לפי הנתונים הללו, מתברר כי המנגנון עסק בזיוף תוצאות הסקרים של שקאקי, וכי המספרים הנכונים מראים על מגמה הפוכה ממש: רוב הנשאלים הביעו התנגדות לסינוואר ולמנהיגותו, ראו באירועי 7 באוקטובר טעות והסתייגו מפעילות חמאס.

בימין נשמעו מייד קולות שזיכו את חמאס מהאשמה הזו, וטענו כי הזיוף, שאותו פרסם צה"ל באופן רשמי, הוא דווקא הממצאים באשר לזיוף הסקרים הבעייתיים של שקאקי. אבל זה לא יעזור. המחלוקת בתוכנו אינה מילולית. צה"ל למעשה סיים את המלחמה בעזה, והוא יוצא משם. איש מאיתנו לא רוצה שחמאס יחזור לשלוט ברצועה. המחשבות על משפחות פלשתיניות גדולות שייקחו עליהן את השלטון ברצועה הרצוצה הזו הוכחו כהבלים. הגענו לצומת: אם לא חמאס - זה צריך להיות עבאס, וכלל לא בטוח שהוא נלהב מהמשימה הזו.

חוץ מכדורגל. לפני 50 שנה, ואולי קצת יותר, קיבלתי תפקיד שאהבתי מאוד: מבקר הטלוויזיה והרדיו של "דבר". באחת השבתות האזנתי לתוכנית שבועית בגלי צה"ל שהוקדשה לפנים האחרות של אנשים מוכרים. באותה שבת היא הוקדשה ליו"ר מחוז ירושלים במפלגת העבודה, צעיר בשם עוזי ברעם, שלא שמעתי עליו קודם לכן, ובה הוא סיפר על אהבתו לכדורגל, ועל כך שבשבתות, בשעה שאשתו עדיין ישנה את שנת הצהריים המסורתית, הוא לוקח את ילדיו לצפות במשחק. זה נראה לי פתטי קצת. אולי משום שהתקשיתי להזדהות עם החיבה לכדורגל, ואולי משום שלא נראה לי מרעיש כל כך שיו"ר העבודה במחוז ירושלים לוקח את בניו למשחק פופולרי כל כך.

ספרו האוטוביוגרפי המרתק של עוזי, "כי ארצי שינתה את פניה", שיצא לאחרונה, סגר לי מעגל. מלבד הסיפור הפוליטי המעניין, יש בו קטעים מרגשים על היחסים המיוחדים שלו עם אביו, השר המנוח משה ברעם, ועל אשתו רותי שנפטרה בדמי ימיה, בכנות המאפיינת את עוזי ובלי ניסיונות לייפות את המציאות. גם לעצמו הוא לא עושה הנחות, ובסוף הספר הוא כותב כי מול הצלחותיו בזירה הפוליטית - עצם נטייתו לפוליטיקה היתה רופפת, והוא היה חייב לברוח מפרוזדורי העיסוקים המדיניים והפוליטיים למחוזות אחרים, כמו כדורגל, עד שפרש מהם כליל בסוג של אנחת רווחה בגיל 64. עכשיו הבנתי את חשיבות משחקי השבת מבחינתו.