כמעט שנה, עמוק במנהרות: מה עובר על השבויים בעזה?

פרופ' מירב רוט
פסיכולוגית קלינית
פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות מהחוג לייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה. ממובילות הטיפול בנפגעי 7 באוקטובר. מחברת הספרים "מה קורה לקורא" (כרמל), "אהבת אמת כאהבת האמת" (עלמא) ו"מלחמות יצרים" (מודן)

פרופ' מירב רוט, היית השבוע בהלווייתה של כרמל גת, החטופה שנרצחה בשבוע שעבר בעזה עם חמישה חטופים נוספים. מה התעורר בך?
"הדבר ששבר את ליבי היה שאביה ואחיה של כרמל לא זכו להספידה רק על בסיס הקשר ביניהם. אביה, שאת ההספד שלו קראו עבורו, הקדיש את דבריו לאמירה 'זה לא היה צריך לקרות', וגם אחיה התייחס לכך. הם ביכו את האובדן המיותר של כרמל, שהיתה אמורה לחזור בסבב הראשון, ושוב בעסקה האחרונה שלא התממשה.

"כל מי שהספיד התייחס לכרמל כאדם מלא בנתינה. הדברים גם גובו בעדויות השבים מהשבי, שתיארו כיצד היא עזרה להם עם מדיטציה ויוגה והמליצה שיכתבו יומן וישמרו על רוחם. על רקע הדברים הללו, ניכר היה שתחושת המשפחה שילבה חוסר אונים משווע וזעם על כך שדווקא המדינה שלה לא החזירה אותה הביתה. הזכות להיות פשוט עצובים - לא היתה שם".

התחושות הקשות מההלוויה חוברות לרגשות הקשים והמורכבים שפוקדים את כולנו. נדמה שבשבוע האחרון אנחנו נעים בתוך בועה של דכדוך, ייאוש. מה התחולל בתוכנו בימים האחרונים?
"רצח ששת החטופים החזיר אנשים ל־7 באוקטובר כהתרחשות שלא היתה אמורה לקרות, ועורר משאלה נסערת שמישהו יחזיר את הזמן לאחור וימחק את הטעות הזאת. הייאוש גם נובע ממה שאנחנו מכנים בפסיכולוגיה 'חוסר אונים נרכש'. כבר עשרה וחצי חודשים אנחנו נאבקים ונלחמים, וככל שהזמן חולף והמטרה לא מושגת - אנחנו מאבדים אמונה בכוחנו להשפיע על המציאות. אנשים רגילים לכך שיש הלימה בין מידת ההשקעה שלהם לתוצאות מעשיהם, ובשנה האחרונה מעשינו לא משיגים את התוצאות המקוות.

"יתרה מכך, יש פער בין מה שציפינו לו ושהובטח לנו לבין מה שקורה. את 7 באוקטובר הקדימה האמונה במערכות השומרות עלינו - והן הכזיבו. אמרו לנו 'אנחנו כפסע מניצחון', 'לחץ צה"לי יחזיר את החטופים' - ואנחנו מגלים שלחץ צה"לי הורג אותם. זה יוצר קרקע מעורערת וספק עצמי, ספק בעולם כפי שהכרנו אותו. זה מייצר מצוקה עמוקה".

בספרך האחרון, "מלחמות יצרים", את כותבת שכולנו מקיימים בתוכנו מאבקים פנימיים. עד כמה המצוקה החיצונית היא פועל יוצא של המתחים הפנימיים שכולם מתמודדים איתם בימים אלה?
"קיימת התכתבות מתמדת בין המאבקים הפנימיים שאנחנו חווים לבין המתיחות והמצוקה שלנו כלפי חוץ. אנחנו מקיימים בתוכנו מאבק בין תחושת חוסר האונים לבין הצורך להרגיש שיש לנו כוח והשפעה על המציאות שלנו, למשל. מדינה פצועה, בלי צפון ודרום, ללא השבת החטופים, מלחמה בלי אופק של סיום ושיח מפלג - כל אלה מחזקים את חוסר האונים. עם זאת, אני חייבת לציין שאני מתפעלת מכך שלעולם החלק הנוסף בנפש שב ומרים את ראשו, נאבק על עולם מתוקן".

את מתייחסת בספרך גם לסולידריות שנמצאת בקונפליקט מול הרצון לנטוש את הספינה, לנסוע מכאן ולהימלט למקום בטוח יותר.
"המציאות החיצונית, שבה השותפות הישראלית מותקפת והאמונה העמוקה ב'לא משאירים פצועים בשטח' מתערערת, מתקיפה את היכולת שלנו להתאחד, כפי שהישראלים ידעו במלחמות ובמשברי עבר, ובכך לזכות בכוח המלכד והמנחם של הקהילה.

"אני עובדת עם קיבוץ בארי מאז תחילת המלחמה. זו קהילה מפעימה בכוחותיה, בחוכמת דרכה ובערבותה ההדדית. אני לומדת מהם עד כמה קהילתיות היא כוח מרפא. זה מתבטא גם ברמה הארצית: כשמאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות בעקבות הרצח האכזרי של ששת החטופים - זו עדות לסולידריות יוצאת דופן. כשאמני ישראל שרים לחיילים הפצועים ולאלה שנפלו - אנחנו מתוודעים לכך שלא אבדה תקוותנו. שהערכיות הישראלית לא פסה מחיינו".

לניתוק יש מחיר

מאבק נוסף שרבים ודאי חווים בימים אלה הוא בין המשאלה לשרוד ולחיות לבין אשמת הניצולים.
"באופן טבעי, בני האדם שואפים לחיות. דחף החיים שואף ליצירה ולהתפתחות. מנגד, אשמת הניצולים של כולנו גורמת לנו להתבייש ביצר החיים שלנו ודוחפת אותנו לסגת ולהצטמצם. ויש עוד דבר: כולנו מזדהים עם החטופים, בגלל השרירותיות הקיומית המטלטלת. כי זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו. הזדהות במידה מתונה היא יפה וחשובה, כי היא חלק מהערבות ההדדית שלנו. אבל מידה מוגזמת של אשמה תיצור נסיגה גדולה מדי מהחיים, ועלולה לגרום לדיכאון ולמצוקה קשה".

התפר דק למדי. מה אפשר לעשות?
"אני מציעה לנוע מאשמת הניצולים לחובת הניצולים, שאני מנסחת כחובה ליצור גשר של אור מהקורבנות של 7 באוקטובר - בין שנרצחו, שנחטפו או ששרדו - להווה ולעתיד שלנו. לייצג את הטוב והיפה שבהם ולהנציחם גם בצורות שונות, ובעיקר - בזכירת האדם שהיו לפני השבת הארורה. אם נחיה לפי הרוח של כרמל, למשל, נמשיך לדבוק בטוב. זוהי נאמנות אמיתית לדמויות ש־7 באוקטובר הוא היום שהכי לא מייצג אותן. לפיכך, זה לא יהיה הגון כלפיהן לזכור אותן רק דרך האסון".

דברייך קשורים גם למאבק שבין זיכרון ושכחה. זה לא תמיד קל לזכור ולהתכתב עם הטראומה, גם אם באופן עקיף ומווסת יותר.
"אי אפשר לזכור ולהיות מחוברים 24/7 לטראומה כה נוראה, זה יפרק אותנו. לכן כולנו חווים ניתוק רגשי ומנטלי - דיסוציאציה. גם נפגעי הטבח הישירים, פדויי השבי, משפחות החטופים - כולם חייבים לקיים מידות ניתוק שונות, כי אחרת הם לא ישרדו נפשית. במידה מתונה, זה מנגנון חיובי ששומר עלינו. אבל לנוכח ההתמשכות הארוכה של המצב, יש מחיר לניתוק הממושך שכבר פוגע בתפקוד הרגשי של כולנו. לכן יש עייפות וכבדות שמלוות רבים מאיתנו, כי הנפש מבזבזת המון אנרגיה על הרחקת האדם מנפשו שלו, כדי שלא יקרוס תחת נטל היגון, האימה, הזעם והחרדה".

בינתיים נדמה שלפחות ברחובות, כולם מתחברים.
"בהפגנה אחרי רצח ששת החטופים ראינו הזדהות עצומה. אנחנו מכירים אותם באופן אינטימי, אותם ואת בני משפחותיהם, וזה הופך לאובדן שהוא 'גם שלנו'. כמו כן, התחושה שזה היה יכול להימנע - כי הרי הם היו ברשימה של אלה שהיו אמורים להשתחרר - יצרה את נחשול הזעם והתסכול.

"אנשים הציפו את הרחובות כדי להגיד לעצמם שעוד יש עולם להיאבק עליו, שלא פסו הערכים, שלא תמו מושגים כמו 'אחריות' ו'תיקון'. הם יצאו לרחובות כי כולנו בודדים עד מאוד במצוקה שלנו, והנחמה בתוך חיק ההמון היא גדולה מאוד. עוד סיבה ליציאה לרחובות היא כדי לקחת חלק בסדרי העולם, ולא רק לספוג אותם. הפאסיביות והעמידה מנגד נחוות כקבלת הדין, ובאופן עמוק - כשותפות בהקרבת חיי אדם".

שאלה מרכזית היא מה קורה במנהרות עכשיו, מה יכול לחזק את השבויים אחרי זמן כה רב בשבי?
"לפני הכל, בין החטופים למשפחות יש חוזה רב־עוצמה של 'אנחנו שומרים על עצמנו עבורכם ואתם עבורנו, ואסור לאף אחד מאיתנו לוותר'. משני צידי המתרס - השבויים משם והמשפחות מכאן - שומרים על עצמם למען אהוביהם.

"כוח מחזק נוסף הוא שלפעמים, במצבים שבהם הבית נחרב, העולם הראוי הופך לבית. אנחנו מתפללים שהשבויים לא מאבדים קשר עם העולם הראוי והנכון. יש סיכוי טוב שהם לא, שתמונת העולם הראוי שנגזלה מהם ממשיכה להחזיק אותם כמראה פנימית לדמותם האמיתית, וכתקווה לעולם שאפשר יהיה לחזור אליו ושכדאי להחזיק עבורו מעמד. אני מאמינה שזה מחזיק רבים מהם, למרות הסבל העצום. אנחנו רואים את זה לפעמים בעבודה עם ילדים שעברו התעללות בבית, שזה אסון פסיכולוגי וגופני כאחד. לפעמים מדהים לראות איך, בכוח נפשי מפליא, הם שמרו על העולם הראוי שנפקד מחייהם כעל מצפן שהם הולכים לאורו בסתר ליבם, וזה שמר עליהם מפני התפרקות ובהמשך אפשר להם לחבור לעולם מתוקן.

"ערכים גם הם עוגן חזק בקיום הנפשי. החטופים שם והמשפחות כאן, וכולנו איתן, אוחזים בערכים של כבוד האדם וחירותו כמצפן פנימי שגם מתנגד למתרחש וגם שומר על אופק של תיקון. השבויים יודעים באיזה עולם הם מאמינים, וזה מחזיק אותם כבני אדם שרוחם יודעת לסרב למתרחש. אני אומרת את זה באחריות, כי אני עובדת עם פדויי שבי ושומעת מה החזיק אותם. אני חושבת שזה גם מה שמחזיק אותנו כעם כרגע, הערכים שאנחנו שואפים אליהם. תמונת העולם הראוי שאנחנו מחכים לה וגם פועלים למענה ללא לאות, מתוך תקווה ואמונה שהיא בוא תבוא.

"הדבר הזה נכון לכל צידי הקשת הפוליטית - למעט הקיצונים, שמה שמוביל אותם זה חלקים פרימיטיביים יותר בנפש. אבל רוב העם אינו קיצוני והרסני. רוב העם שוחר שלום, ומחפש את דרכו בין אמונותיו למציאות המסוכסכת שלתוכה נקלענו. לצערי, כל צד לא יודע את זה על הצד השני. זה אחד מהאסונות שעלינו לתקן".

התרופה האנושית לכאב

מפרספקטיבה רחבה יותר, מה קורה לחברה שמשאביה נשחקים באופן כרוני? מה עושה לנו הסטרס הכרוני שעימו אנחנו מתמודדים בשנה האחרונה?
"אנחנו נמצאים בחלום בלהות, שבתוכו אין לנו השפעה על המתרחש, שרק הולך ומחריף, ומבלי יכולת להתעורר ממנו. בדרך כלל בני אדם לא חולמים את המוות שלהם, הם מתעוררים רגע לפני. כיתת יורים מול שישה אנשים חפים מפשע היא חלום בלהות שבדרך כלל מתעוררים ממנו לפני שהירייה נשמעת. בחלום הבלהות שהוא המציאות שלנו אנחנו עדים לירייה, וממשיכים לחיות אחריה ולפחד פחד מוות מהירייה הבאה.

"החברה שלנו חולה מאוד. אנחנו חשים חסרי אמצעים להבחין בין האמת לשקר, בין ערכאות שומרות לעולם מופקר וחסר שליטה. סדרי העולם כפי שהכרנו אותם הופרו בכל כך הרבה מובנים, שקשה לנו לזהות את עצמנו בראי המציאות שלנו.

"לצד זאת, אני רואה גם תופעות הפוכות ומרגשות מאוד, של קימה פעם אחר פעם מהייאוש למחויבות עמוקה לאחר ולאהבה למקום. אני נפעמת מהכוחות של אנשים להכיל את השברים, להעניק מעצמם למען אחרים ולדבוק במשמעות הערכית וההיסטורית של קיומנו במקום הזה כמצפן וכמטרה מקודשת".

זה נשמע אופטימי, אבל חשוב להתייחס לכך שהקיום שלנו במדינה התערער אצל חלקים בציבור. בספרך את מתייחסת ל"אלביתי" של פרויד, אותה תחושה של זרות וניכור במקום מוכר ואינטימי. לעיתים יש תחושה שהמדינה הפכה לאותו אלביתי.
"יש תחושת אובדן עמוקה של בית שאהבנו, שמשנה את פניו במהירות - אנחנו כבר לא מזהים את דלת הכניסה, ולא את החלונות, לא את גרם המדרגות ולא את הציורים שעל הקיר. הערכים אינם ערכינו, הביטחון אבד, מהמרפסת משקיפים לתוך עלטה ונבלעים בה בייאוש. זה קשה מאוד, אבל אני מאמינה שנמצא בחזרה את הבית. לא נוותר עד שנמצא אותו. הלוחות נשברו ונכתוב אותם מחדש, אבל נצטרך לחשוב היטב על החוזה החדש שלנו במקום הזה".

לקראת סיום, אנחנו מוכרחים לדבר גם על האופן שבו ניתן ליצור סכר נפשי מול המציאות הגועשת.
"באופן משונה, הטראומות הבין־דוריות שכולנו נולדנו מתוכן - שואה, מלחמות ישראל, הגירה מהתפוצות - הן גם מקור לכוח ולתקווה. יצאנו ממשברים עצומי־ממדים, ויש לנו סיפור. סיפור הוא עוגן, הוא הצדקה, הוא מצפן, ויש לנו היסטוריה של תנועה משבר לתיקון פעם אחר פעם. אני מאמינה בכל מאודי שכך יקרה גם הפעם. אנשים אומרים 'הכל רע' - זה לא נכון. אנחנו עדים לאכפתיות עצומה של עם שלם, גם אם חלוק בדעותיו. אנחנו יודעים מה היינו רוצים שיקרה. אנחנו עוד לא מוצאים את הדרך לשם, אבל נמצא. נישאר חבולים ועצובים לאורך שנים רבות על האובדן חסר השיעור שספגנו השנה - אבל נמצא מחדש את הדרך".

מציאת הדרך כרוכה בהתייצבות, כמאמרך, על שתי רגליים - אהבה ואמת.
"האמת היא התשתית. לפני הכל, עלינו להסתכל לאמת בפנים. לשאת באחריות למחדלים. ללמוד איפה טעינו ומה עלינו לעשות אחרת. בעבודה עם נפגעים מסוגים שונים, אנחנו יודעים שהכרה באמת ונשיאה באחריות הן תנאי הכרחי להחלמה מטראומה. האמת, ככל שהיא מכאיבה, גם מאפשרת להתחיל לתקן. כל עוד מתווכחים עם האמת - הפרנויה והיוהרה תופסות את מקומה, מבקשות להגן מפני שברון הלב והאשמה. ההכרה באמת משחררת מעול נפשי עצום".

ואהבה?
"היא התרופה החזקה ביותר בטבע. פדויי השבי מספרים שמה שהחזיק אותם בשבי היה האהבה למשפחתם, והידיעה שבני המשפחה אוהבים אותם ומחכים להם. יש בין שני הצדדים חוזה סודי של אהבה שמכריח אותם להחזיק מעמד. האהבה וראיית האחר הן גם הבסיס לאתיקה האנושית, במיוחד בשילוב עם האמת. אם נראה זה את זה באהבה ובמתינות מפוכחת, גם מבעד למחלוקות, נוכל לשלב כוחות כדי להקים את המקום שבו אנו חיים על רגליו מחדש. האהבה לארצנו היא גם מקור הכאב שלנו היום, אבל גם התרופה למכאובינו".

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il